סקירה על ספרו של סם ש’ רקובר: ‘מדוע לא רצחתָּ את המלך?‘ (הוצאת כרמל ,2012)

תקציר הספר “מדוע לא רצחת את המלך ?

גב ספרו של סם ש. רקובר ״מדוע לא רצחת את המלך?״


מלחמת סיפור בסיפור : המאבק על התודעה בסיפור דוד ויואב בן צרויה-

מתוך”כחומר ביד היוצר מגמות בספרות העברית המודרנית ביחסה לתנ”ך”פורסם ב’קריאת הדורות – ספרות עברית במעגליה’, כרך ז’, הוצאת כרמל ואוניברסיטת תל אביב, תשע”ט/2019, עמ’ 80 – 83

נורית גוברין

ימי שמואל, שאול, דוד, ושלמה, כפי שיואב בן צרויה רואה אותם. יואב, גדול המצביאים של ישראל, אכזר, רציונאלי, פיקח, ערמומי, ומיטיב לקרוא את מהלכי הקרב והפוליטיקה של אז ושל היום. מדוע לא רצח יואב בן-צרויה, שר הצבא הכל-יכול, את דוד המלך? כל מי שקרא את ספרי שמואל ומלאכים א, עומד מיד על האכזריות והצביעות שבצוואה של דוד לבנו שלמה. דוד פוקד על בנו להרוג את בן-צרויה לא משום שהלה הרג את בנו אבשלום בניגוד להוראתו, אלא משום שיואב הרג את שני שרי הצבא אבנר ועמשא. הרומן ‘מדוע לא רצחת את המלך?’ מאת סם ש’ רקובר, מנסה לענות על שאלות אלו מנקודת הראות של יואב, גדול המצביאים של ישראל.

קריאה “אחרת” בתנ”ך. דוגמה לאפשרות של חילוץ סיפור אחר, שונה והפוך, תוך הבנה שונה והפוכה של המסופר בתנ”ך, מעלה את השאלה העקרונית: האם יש סיפור “אמיתי”? האם יש אפשרות לסיפור “אמיתי”? מטרתו המרכזית  של הספר היא לתאר את מלחמת הגרסאות. לכל “צד” הסיפור שלו. הסיפור המנצח הוא הסיפור המסופר מנקודת מבטם של המנצחים, והוא זה שנשאר לדורות. הקוראים ממרחק הזמנים צריכים להיות מסוגלים לחלץ מתוך הסיפור הגלוי את הסיפור הסמוי, זה שנדחק לשוליים וירד למחתרת, סיפורם של המפסידים. בד בבד מוטחת ביקורת קשה על השלטון והשליטים. המלך הראוי לתפקידו הוא זה המסוגל לחסל את יריביו בכל דרך שהיא. כל האמצעים כשרים. משמעות השלטון: מסוגלות לחיסול יריבים פוליטיים בכל דרך שהיא, כשכל האמצעים כשרים.

סם רקובר נולד בשנת 1938. הוא פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה. תחומי התעניינותו: תפיסה וזיכרון פרצופים ופילוסופיה של המדע והתודעה. פִרסם מספר רב של ספרים, מחקרים ומאמרים. זהו הרומן התנכי הראשון שלו.

הספר של סם רקובר, הנכתב מנקודת מבטו של יואב בן צרויה, מתאר את תקופתם של שמואל, שאול, דוד, ושלמה. בדרך זו הוא יכול לספר סיפור מנוגד, הפוך, ולהעמיד תמונת-ראי לסיפור המקראי המקובל. כמו ספרים נוספים מסוגו, גם הוא מעוניין בעיקר באקטואליה, בביקורת פוליטית של ההווה. המטרה היא שהקורא יקרא את הספר קריאה אנכרוניסטית, כלומר, הבנת ההווה מתוך לקחי העבר. תיאור העבר אינו מיועד ללמד תנ”ך והיסטוריה מקראית, אלא לומר משהו חשוב לבני הדור בהווה. כאמור, מה שאסור על ההיסטוריון – ללמוד מן העבר על ההווה; הכרח וחובה על הסופר. הסופר כותב רומן היסטורי – כדי לומר משהו חשוב מאד לבני דורו באמצעות הטכניקה של הרחקת העדות.

המחבר צירף קומוניקט, שבו ניסח בהרחבה את כוונותיו בספר זה. אולי משום שחשש שהספר מרחיק לכת מדי בפרשנותו לסיפורי התנ”ך. היה חשוב לו מאד שהמסר האקטואלי לא יוחמץ, וחשש שמא לא יובן או יידחה כלא רלבאנטי. עדות זו היא חלק בלתי נפרד מהספר.19 דבריו מעידים על הדרך שבה הוא קורא את סיפורי התנ”ך ומפרש אותם לאור המציאות בהווה. התהייה על “היחסים המתוחים בין דוד המלך לבין שר צבאו הכל-יכול יואב בן צרויה” התעוררה אצלו כבר כילד בכתה ו’, וכי “מה שהרגיז אותי ושלהב את דמיוני הייתה הדרך מוגת הלב, השפלה, שבה חיסל דוד את יואב. בצוואה של דוד לבנו שלמה, פוקד המלך על בנו להרוג את בן-צרויה לא משום שהלה הרג את בנו אבשלום בניגוד להוראתו, אלא משום שיואב רצח את שני שרי הצבא אבנר ועמשא”. 

הצהרת הכוונות הגלויה והישירה שלו משותפת בסמוי ומתחת לפני השטח, לכותבי רומנים היסטוריים: “לפני כשש או שבע שנים תפסתי שמה שאני מעוניין לכתוב אינו רומן היסטורי המתאר את הימים ההם של ימי יואב, אלא רומן שיש לו השלכות על הימים העכשוויים, ימינו אנו. [ – – – ] יואב שהצטייר מול עיניי היה יואב מודרני לחלוטין, דמות שמידת הדמיון בינה לבין יואב המקראי היא כנראה אפסית. הדמות של יואב שמעלה הרומן היא דמות החיה בזמן ההוא וגם בזמן העכשווי [ כל ההדגשות במקור נ.ג.]. זהו איש רציונאלי, אתיאיסט, אכזר, פיקח, ערמומי, המיטיב לקרוא את מהלכי הקרב והפוליטיקה של אז ושל היום. יואב מופיע בתודעתו של קצין ישראלי, בֶּן, שלחם במלחמת לבנון השנייה ושוכב חסר הכרה בבית החולים רמב”ם בחיפה. אולם חוסר הכרה זה הוא רק חיצוני, כי בתודעתו של  בֶּן מתחוללת סופת שאלות אישיות וקיומיות”. יואב מפרש את הסיפור מנקודת ראותו כדי “להנחות את בֶּן בנבכי השאלות הקיומיות שלו ושל הישראלים היום. [ – – -]. הפירוש לתנ”ך מהווה עבורנו ועבור העולם את ההצדקה לחזרתו של העם היהודי למולדתו. [ – – – ] כי לאמתו של דבר פירוש זה נותן תשובות לשאלות אודות עצם מהותו והצדקה להיותנו כאן בישראל”. וכן: “יואב בא לתקופתנו. [ – – – ] בניתי את יואב כדמות משכילה, רחבת אופקים החי בזמן ההוא וגם בזמן הזה“.

כדי להציג את הסיפור המנוגד, הופך הספר על פיהן כמעט את כל ההבנות המסורתיות שהן נחלתן של הקוראים את סיפורי מלכות שאול, דוד ושלמה. הוא מראה בעקביות ואף בקיצוניות, כיצד כל פרט יכול להיות מסופר גם אחרת, באופן שונה, הפוך. הכול לפי המספר והמניעים שלו. הסיפור נע בקלילות ובטבעיות בין ההווה לעבר. הטיפוגרפיה השונה של הטקסט, מייצגת את הזמנים ואת הדוברים השונים. כך, למשל, בת-שבע היא “אישה נוכלת”; “אשה רעה ומתחזה” (312); אדניהו, ש”היה חכם ולבו ישר וטוב” (313) היה היחיד הראוי למלוך תחת דוד, ולא שלמה שהוא “נסיך קטן ומפונק” (311); אדניהו לא מרד באביו, שכן, זוהי “עלילה שקרית שרקחו בת-שבע ונביא החצר נתן” (313). חלק נכבד מן המסופר הוא פרי שקריה ותככנותה של בת-שבע בעצה אחת עם “נתן החצרן”, שמטרתם להמליך את שלמה בכל מחיר (316). בת-שבע היא שלימדה את בנה למלוך וחלק מהכשרה זו “היה ללמד אותו להרוג, לרצוח” (319), כשם שמלמדים לעשות היום “בטירונות הקרבית” (320). בת-שבע היא מ”אבות הטומאה” אם לא לומר “אימהות”. כל הרציחות שעשה שלמה, נעשו בהשראתה. זוהי “האמת” כפי שמספר אותה יואב לבֶן, שונה ואף הפוכה מזו המסופרת בתנ”ך. 

הספר, כמו כל הרומנים ההיסטוריים, ממלא את הפערים שמשאיר התנ”ך לדמיונו של הקורא. כך, למשל, “הקשר הנפשי בין שלושת האחים, אבישי, יואב, ועשהאל, שהתנ”ך לא אומר על כך מאום”. הפרק הששה עשר מתאר בשפה מוגבהת את רגשותיו של יואב מול אחיו הגוסס (309 – 310).

הפרק הראשון מתרחש בחיפה, ופותח בשאלתו התמימה, כביכול, של תלמיד בשם בֶּן, הלומד בכתה ה’ בבית ספר יסודי את ספרי שמואל א וב’, ושואל את השאלה המרכזית: “למה יואב לא רצח את דוד המלך?” . שאלה זו היא שנתנה לספר את שמו, והיא הציר המרכזי שלו. המורה מחזיר את השאלה לשואל: “מדוע אתה שואל שאלה שכזו?” השאלה נשארת ללא מענה, שכן התשובה נשמרת רק במחשבותיו של התלמיד השואל: “שיואב היה יכול לחסל את דוד, שהיה לו כוח רב, ושלמעשה דוד נוהל על ידי יואב מאחורי הקלעים כמו בובה על חוטים” . התשובה המשתמעת מן הספר היא: קיימים שני סיפורים, הסיפור המקראי, והסיפור של הספר. כל מספר ו”האמת” שלו. אין הכרעה מהו “הסיפור האמיתי”, ואם יש בכלל “סיפור אמיתי”.

הספר בא להמחיש את “הדרך ההפוכה” האחרת, את “הכיוון הנגדי”, שאילו היו נוקטים בה, כל ההמשך היה משתנה. זוהי שאלת ה”אילו”, שאוהבים לגלגל בה. האם היה המהלך ההיסטורי משתנה, אילו נקטו בדרך אחרת מזו שננקטה במציאות? בד בבד מודגש הצורך לחשֵב מראש את מה שיקרה בעתיד, כדי לדעת מראש איך להתנהג: כשיש הזדמנות מתאימה חייבים לנצלה, אחרת משלמים מחיר כבד. אילו היה יואב הורג את דוד כשהייתה לו הזדמנות לכך, לא היה נהרג על ידי שלמה בפקודתו של דוד בצוואתו.

אחת המסקנות היא, ביקורת השליטים והמנהיגים. בכל דור. מי שבידו השלטון, צריך להיות “מסוגל להרוג, להוציא פסק דין מוות אפילו על אחיו, לחסל את יריביו, למען יידעו וייראו” (321). “לאחר שלוש שנים בשלטון היה שלמה אדם שונה לחלוטין מהנער הצעיר שהומלך בהוראת אביו דוד וחסה בצלו” (322). יואב כשהבין שבניהו נשלח להורגו, נפל על חרבו, כ”מצביא ולוחם בשדה הקרב, ולא נס על נפשו ולא אחז בקרנות המזבח כמו שהעלילו עליו אלה שכתבו את הסיפור לדורות מנקודת מבטו של השליט” (322). כנגד “סיפורו” זה של יואב, מציג בֶּן ליואב, את “הסיפור האחר”, “האמיתי” (331). בין השאר הוא מסביר לו מדוע “דוד לא היה יכול לבחור אלא בשלמה” (324), כיצד ניצל את יואב “עד תום” (327), ומדוע סיפור התאבדותו של יואב אינו מתקבל על הדעת (328). 

דומה שזוהי המסקנה המרכזית: מלחמת גִרסאות, מלחמת סיפור בסיפור, נַרטיב בנרטיב במינוח של היום. אלה שכותבים את הסיפור, מספרים אותו מנקודת מבטם של השליטים, המנצחים, ועושים הכול כדי לבזות את אויביהם המובסים. אבל זה איננו הסיפור האמיתי, או לפחות אינו הסיפור האמיתי היחיד האפשרי. את הסיפור האחר, האפשרי, צריך לדעת לחלץ מנקודת מבטם של המנצחים ולקרוא אותו “הפוך”. זהו מאבק בין סיפורים שכל צד מספר לעצמו ולאחרים מנקודת המוצא “שאין דבר כזה מוחלט ואובייקטיבי” (323). ובעיקר: האם יש סיפור “אמיתי”? האם סיפור אמיתי אפשרי?

“מה שנותן לקיום את משמעותו וייחודיותו היא המחשבה, הפירוש שאַת נותנת לו” (324). “איך נדע מהי הפרשנות הנכונה?” – “לא יודע. אין פרשנות אחת נכונה. אבל יש פרשנויות טובות ויש גרועות. הטובות הן אלו שמאפשרות לנו לחיות, והגרועות הן אלו שהורסות לנו את החיים” (324).

קראו גם:

“חידת אבשלום” סיפור מאת סם רקובר על יואב בן צרויה דוד בן ישי ואבשלום בן דוד

מדוע לא חיסל יואב בן צרויה את דוד בן ישי ?

צפו בסם רקובר מדבר על ספרו על דוד המלך ויואב בן צרויה בערב על דוד של “יקום תרבות“

הכריכה הקדמית של ספרות של סם רקובר “מדוע לא רצחת את המלך?”

תגובה אחת

  1. סם רקובר כותב “\
    “היי אלי

    שוב אני חוזר ואומר שהצגת את הסיפור והקשור ברומן על יואב ודויד בצורה יפה ומושכת לב. תודה. היות וכנסת את שתי היצירות במקום אחד, התחוור לי פתאום שיש הבדל גדול בין הגישה שלי הקודמת לסיפור התנכי לבין הגישה שלי שבאה לידי ביטוי בסיפור הקצר: בפעם הקודמת הגישה שלי הייתה רצינית של מאבק אלטרנטיבי בפירוש התנכי, הפעם (אולי כבר בגלל הגיל) התייחסתי לסיפור בעין שובבה, בלי ניסיון לכפות פרוש חלופי, כאחד המקבל את החיים כמות שהם בהומור ואולי אף בלגלוג עצמי.

    בריאות וחג שמח

    סם רקובר

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן