כרך י”ג – תוספות: מורשה ותמורה, ספריית פועלים, 2018, 1152 עמ’

כרך י”ד – תוספות: חדשנות ומהפכנות, ספריית פועלים 2019, 1008 עמ’

אינני מאמין שמבקר, ויהיה זה המוכשר ביותר, יצליח להביא לידיעת הקוראים ולו שמץ מתוך 2160 העמודים של שני הכרכים האלה שבחתימתו של הלל ברזל בתבנית המצומצמת שרצנזיה מאפשרת. לכן אני מרשה לעצמי לא להתייסר על המעט שאני אצליח לסקור בשורות הבאות. אבל לפני הכל שתי הערות:

  1. הכותרת המשנית של שני הכרכים “מחיבת ציון ועד ימינו” עלולה להטעות, שכן בכרך י”ג סוקר המחבר את השירה העברית מימי יניי ואלעזר קליר, דרך שירת ימי הביניים בספרד, ועד שירת ההשכלה, כולל שירתו של יל”ג, שחל אצלו שינוי לאחר “סופות בנגב”, ועל כן שירתו המאוחרת תיחשב כבר לחלק משירת חיבת ציון.
  2. התכנים של שני הכרכים שלפנינו מוגדרים כ”תוספות”, כי הרי על ביאליק וטשרניחובסקי כתב ברזל כרכים מיוחדים (1990, 1992). כנ”ל על שלונסקי, אלתרמן, ולאה גולדברג (2001), על האקספרסיוניזם של אורי צבי גרינברג ויצחק למדן (2004), כרך על יונתן רטוש (2006), ומונוגרפיה על אמיר גלבוע (1984). אמיר גלבוע מופיע גם בכרך המוקדש לו, לאבות ישורון, וליהודה עמיחי (2007), כרך שלם (992 עמודים!) על נתן זך (2018), כרך על דויד אבידן ויונה וולך (2018), כרך על ש. שלום, זלדה, ואבא קובנר (2008).

אני מזכיר ספרים אלה, מתוך ספרים רבים אחרים שחיבר הלל ברזל, משום שעל המשוררים המוזכרים לעיל יופיעו בכרכים שלפנינו “רק תוספות”.

כיוון שכאמור אין כל סיכוי שאצליח לסקור את כל השפע המצוי בשני הכרכים, אני מרשה לעצמי לדלג מעניין לעניין, ולאו דווקא בסדר שהדברים מובאים בהם, ואתחיל דווקא מהסוף – הדיון של המחבר במניפסטים של ח”נ ביאליק (“גילוי וכיסוי בלשון” 1915), יעקב שטיינברג (“השורה” 1925), אורי צבי גרינברג (“כלפי תשעים ותשעה” 1928), ונתן זך (“זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית” 1966). ארבעת המניפסטים נידונים בכרך י”ד, עמ’  838-727.


הלל ברזל

הלל ברזל מקדים סיכום קצר ומהימן של כל אחד מהמניפסטים, ורק אחר כך מצביע על אי ההלימה שבין הנטען ובין המציאות הפואטית, ולבסוף הוא מצביע על כך שבעל המניפסט עצמו כתב בסוגות שאותן הוא מבקר. אביא לדוגמה את א”צ גרינברג, השופך אש וגופרית על הסופרים העברים השואלים סוגות מהאירופים, ואינם נוקטים בדרך המקראית הפטורה מהכלא הפרוסודי הזה, והוא גם מצביע על משוררים שעושים כן: ביאליק, טשרניחובסקי, פיכמן. ברזל מצביע על כך שאצל א”צ גרינברג עצמו ניתן למצוא שירים שקולים במשקל שאול מאירופה, וכן בלדות, ואפילו סונטות (ראו כרך י”ג עמ’ 833-786).

כיוון שבשני הכרכים האלה הלל ברזל סוקר את תולדות הספרות העברית, הוא מצא לנכון לסקור את אלה שעשו את המלאכה  הרבה הזאת לפניו, והוא פותח בי’ קלוזנר ופ’ לחובר, מזכיר את ח”נ שפירא, י’ צינברג, פ’ דליטש, א’ שאנן, וכו’ עד יעקב שביט וזהר שביט. אחר כך, למרות הכתוב בכותרת המשנה, הוא סוקר את השירה העברית מיניי ואלעזר קליר ועד י”ל גורדון, לו הוא מקדיש בצדק פרק מיוחד, שכן מדובר במשורר שערך מהפיכה במחשבה היהודית בת זמנו, שלמרבה הצער רלוונטית למחשבה של חלק גדול מעמנו גם כיום.

טענתו של יל”ג הייתה שעם ישראל מנותק מהעולם הזה (טבע, עבודת האדמה, תרומה למדינה), והוא כולו נתון בחיי רוח של כתבי הקודש. האידיאל של היהודי הגלותי (ולצערנו, גם ליהודים החרדים בארצנו) הוא ללמוד כל החיים תורה (= חיי רוח), בלי שום מגע ארצי.

יל”ג לחם בחרי-אף כנגד החומרה האבסורדית של העולם הרבני, לחם כנגד דיכוי האישה על פי צווי ההלכה, לחם לפתיחות כלפי תרבות העולם, לחזרה לנורמאליות, לעבודת כפיים, לפרודוקטיביות, לקבלת עול מלכות, ללימוד שפת המדינה, וויתור על העול האבסורדי של הנבואה (המושווית לרבנות בת זמנו). פואמות כמו “קוצו של יוד”, “שומרת יבם”, “אשקא דריספק”, ו”שני יוסף בן שמעון”, הלוואי שמשוררים היו כותבים כמוהן היום לנוכח הסגירות החרדית כלפי כל דבר קדמה, כלפי אמנות, ספרות, כלפי חובות שמטילה על אזרחיה המדינה. וכן, צריך לזכור שאחרי “סופות בנגב”, שינה יל”ג את קו שירתו מהטפה להשכלה (לימוד שפת המקום, התערות בחברה המקומית, פרודוקטיביות), לקו המאפיין את משוררי חיבת ציון (“אחותי רוחמה”).

דברים מאלפים ימצא הקורא על ההשוואה שבין הדיווח של ההיסטוריון ש’ דובנוב על פרעות קישינוב, ובין ההיגד השירי של ביאליק על אותו האירוע עצמו (“על השחיטה” “בעיר ההריגה” – כרך י”ג עמ’ 528-480). אדלג על הניתוח המעניין של “הציץ ומת” ו”מתי מדבר”, ואתרכז בשירי האהבה האסורה: “מכתב קטן לי כתבה”, “הולכת את מעמי”, “לנתיבך הנעלם”, ואני מודה שנעלבתי בשמה של אירה יאן על כך שביאליק הגדול מצא לנכון לכתוב את המילים הבלתי הוגנות עליה כמי שעסק לה “עם מכחול ושפופרת” (כרך י”ג עמ’ 391).

אעשה כאן הפסקה קצרה ואציין שנדהמתי מהעובדה שהלל ברזל כתב 992 עמודים על נתן זך, ללא הערת שוליים אחת (כתבתי על הכרך הזה ב”גג”, גיליון 45, קיץ 2018, עמ’ 166-161), והסתבר לי שכך נהג ברזל גם בספרים קודמים שלו שקראתי. הייתי משוכנע שבדרך המיוחדת הזאת, שאינה מקובלת על חוקרי ספרות, ינהג גם בשני הכרכים שלפנינו, אבל בעמ’ 418 חזר ברזל לדרך הרגילה במחקר הספרותי, ומכאן ואילך, בשני הכרכים, יש הערות שוליים למכביר.

המחבר מוצא די הרבה נקודות מפגש בין ביאליק, משורר ארון הספרים היהודי, ובין טשרניחובסקי, המשורר “היווני”: שניהם מאמינים שהיהדות עליונה על שאר הדתות (“על ראש הראל” של ביאליק, ו”שלוש אתונות” של טשרניחובסקי), שניהם כותבים ברטט על רצחנות הגויים כלפינו (“על השחיטה” ו”בעיר ההריגה” של ביאליק, ו”ברוך ממגנצא” ו”בלדות ורמייזא” של טשרניחובסקי). אלא שהאהובה אצל ביאליק מדומה לשכינה (“הכניסיני”), ואילו טשרניחובסקי כותב על אהבה יצרית (“עשתורתי לי…”). ביאליק פונה בשירתו אל הנעלם (“זוהר”, הבריכה”, “הציץ ומת”), טשרניחובסקי סבור שאין די לעמנו בחיי רוח (“אני מאמין”). טשרניחובסקי סבור שאלוהי ישראל הוא זקן שכבלו אותו ברצועות של תפילין (“לנוכח פסל אפולו”), ומסתבר שגם לביאליק יש הרהורי כפירה לספרים הישנים (“רקב אתם, מתי עולם / ושריד אין לכם בארץ חיים”) שבני ישראל כבולים בהם (“לפני ארון הספרים”).

טשרניחובסקי כתב חמישה שירים על שאול המלך, והוא אף מרמז שמלך זה ראוי להיות המשיח, ולא דוד. המחבר משווה את דמותו של שאול בתנ”ך, בפיוט, אצל המחזאי המשכיל יוסף האפרתי, אצל טשרניחובסקי, אצל אסתר ראב, דן פגיס, אמיר גלבוע, יהודה עמיחי, ונתן זך (כרך י”ג, עמ’ 126 ואילך).

המחבר מצביע על כך שאורי צבי גרינברג היה בראשית דרכו אימפרסיוניסט, מושפע מג’ שופמן, ואף פרסם את ביכורי יצירתו ב”סנונית” ששופמן ערך. לא הכרתי את הסיפור המעניין “הנסיעה” שכתב אורי צבי בן ה-17 ביידיש ב”סנונית”. מסתבר שהמעבר לכתיבה אקספרסיוניסטית אירעה עם עלייתו ארצה. לכך נוספה גם הערצה לשירתו של וולט ויטמן, שלא היה כבול לכלאי הפרוסודיה האירופית המקובלת.

מקום מיוחד בכרך מוקדש ל”רחובות הנהר”, ובעיקר ל ל”הקבר ביער” ו”פסח גויים”, שבהם מחויבת נקמה – לשחוט את השוחט. לא קידוש השם – מלחמת השם! ביאליק אינו יכול להעלות על דעתו נקמת דם ילד קטן (“על השחיטה”), ואילו א”צ גרינברג מחייב לשחוט את המוז’יק הרוצח באותה הסכין עצמה שבה ביצע את הרצח. כן קשה שלא להתקומם כנגד דבריו הבוטים של אצ”ג על נשים (“אימה גדולה וירח”).

“מסדה” של יצחק למדן הייתה פואמת חובה בימי לימודיי בבית הספר, קראו את הטקסט המפעים הזה מעל בימות הקיבוצים והמושבים, וחלוצי העלייה השנייה והשלישית (שהיה לי הכבוד להכירם) ראו בכתוב את עלילת חייהם. הלל ברזל מציין כי הטופוגרפיה של מסדה היא בעצם הטופוגרפיה של ירושלים, הגם שיצחק למדן מכריז על עצמו כעל כופר הבועט בכול (“ברתמה המשולשת”). הכתיבה ב”מסדה” היא ללא ספק כתיבה אקספרסיוניסטית, ואילו בקובץ “במעלה העקרבים” יש נטייה חזקה לאימאז’יזם. אחד השירים המאלפים של יצחק למדן המנותחים בכרך הוא “בלדה על האני הלז”.

את ש.שלום, המצהיר על אתאיזם, ובדומה ליונתן רטוש מבדיל בין יליד הארץ ליהודי הגלותי – מעמת המחבר עם זלדה, ששירתה טבולה באווירה דתית-מטאפיזית, ויש בה מילים מעולם הקבלה והחסידות. שירי השבת הם הלוז של הקובץ “פנאי”, ומסתבר שבעיניה השבת הפכה לפצע אחרי מות “המלך”, הלא הוא בעלה חיים מישקוביץ’. לעומת ש. שלום, ברור שאצל זלדה שליט התבל הוא האל, ול”אני המשוררת” יש ערגה להתאחד עם האין-סוף. מהבחינה הזאת זלדה היא יחידה מבין כל הנסקרים בשני הכרכים.

בהקשר של שירתה של זלדה מציין הלל ברזל שהשבת מופיעה בשירתו של ביאליק (“שבת המלכה”, “אימי זיכרונה לברכה”, “שירתי”), אבל אינה מוזכרת בי”ג העיקרים של הרמב”ם, ברור שלא ב”אני מאמין” של טשרניחובסקי, ויל”ג אפילו גינה את הנביאים שאסרו משא בשבת. ב”שבת העולם” של ש. שלום יש הסתייגות מהתורה היהודית, ובשיר “וידי משה כבדים” מוחשת המשיכה לעמלק שהוא בעל יצרים, וחסר איסורים, וזאת הסיבה שידיו של משה כבדו.

הלל ברזל מצביע על השפעת שייקספיר (“מקבת”), הסימבוליזם של מלרמה, השפעת אלכסנדר בלוק ומאיאקובסקי על “דוי” של אברהם שלונסקי. מקום נכבד בכרך י”ד מוקדש למשבר שנוצר בין “חבורת כתובים” (שלונסקי ושטיינמן) ובין ביאליק. ביאליק, שכתב גם ביידיש, והוקיר את סופרי השפה הזאת, חגג את בואם ארצה של שני סופרי יידיש, שלום אש ופרץ הירשביין, באייר תרפ”ז (1927). הוא חלק להם כבוד, ואף ציין שאין להפריד בין עברית ליידיש. שלונסקי ושטיינמן, שערכו את “כתובים” ביטאון אגודת הסופרים העברים, תקפו את ביאליק על “בגידתו” בעברית. ביאליק נפגע מאוד והתפטר מנשיאות האגודה, ועמו התפטר כל הוועד. התוצאה הייתה שאגודת הסופרים יסדה ביטאון חדש, את “מאזנים” (1929), ושני המורדים מצאו עצמם מחוץ לקונצנזוס. שלונסקי המשיך לתקוף את ביאליק גם ב 1931 בעקבות השיר “ראיתיכם שוב בקוצר ידכם”. אלא שלימים שלונסקי חזר בו, ונאלץ להודות שעל ביאליק אין חולקים. הוא שיבח בשיר את המשורר הגדול בהגיעו לגיל שישים, ולאחר מותו הוא הספיד אותו. בקובץ “בהקיץ” (1960) יש סקירה אוהדת לביאליק, והלל ברזל, שמצליח לחדור בבקיאותו לקרביהן של היצירות, מוצא בשיריו של שלונסקי (“עפעפי ערב”, “עיר הווידויים האילמים”, “שיר העיתים”) ארמזים משירת ביאליק (“הציץ ומת”, “צנח לו זלזל”).

בכרך י”ד מוזכרת התרומה האדירה של שלונסקי, אלתרמן, ולאה גולדברג בהבאת ספרות קלאסית אל שולחן הקריאה של הקורא העברי. מדובר בעשרות רבות של יצירות מרחבי העולם משל שייקספיר, ראסין, מולייר, פושקין, גוגול, טולסטוי, צ’כוב, גורקי, איבסן, סטרינדברג, גולדוני, פירנדלו, ברכט, יוג’ין אוניל, סארטר, לורקה.

הלל ברזל מציע הצעה מעניינת באשר לשם ספרו של אלתרמן “שירים שמכבר” המאגד שלושה קבצים: “כוכבים בחוץ”, “שמחת עניים”, “שירי מכות מצרים” –  שם הקובץ מרמז לדעתו לנהר כבר, שם ניבא הנביא יחזקאל (כרך י”ד עמ’ 161). אני מודה שליבי מתפלץ כל פעם שאני פוגש את שירי הקנאה של “המת” לרעייתו ב”שמחת עניים”: “הזר מקנא לחן רעייתו”, “החולד”, ולא מובן לי כיצד משורר שחיבר את “פונדק הרוחות”, מחזה שחושף את סבל האישה מידי הגבר הקרייריסט – איך הוא מסוגל לכתוב דברים אטאוויסטיים כל כך?

“פונדק הרוחות”, המביא יותר מרמז  על המשולש – אלתרמן, רחל מרכוס, צילה בינדר – ואשר, לדעת ברזל, ייתכן שהושפע מסיפור האהבה של רחל ורבי עקיבא, מציג בפני הצופה את השאלה, האם האמנות פטורה מהציווי המוסרי? המחזה מוקיע ללא ספק את חננאל שהקריב את נעמי פעמיים. ברזל מצביע על ההשפעה של “פאוסט” על “פונדק הרוחות”, והייתי מוסיף גם את “פר גינט” של איבסן, שם הגיבור מחפש את האני שלו במרחקים, וזונח את סולוויג שאוהבת אותו עד שיבה וזקנה, ואשר היא המפתח ל”אני” האובד שלו. ב”פונדק הרוחות” בא אלתרמן חשבון עם “הרוחות”, הלא הם כוחות האוונגרד האבסורדי המגוחך, ששולל את תבניות כתיבתו, ואשר מתפארים שהם כותבים טרגדיה בסימני פיסוק בלבד…

בכרך שלפנינו מופיע ניתוח שיריו המרטיטים של נתן אלתרמן: “לאן נוליך את החרפה?”, “מכל העמים”, “על הילד אברם”, “מכתב אל מנחם מנדל”.

מוטיב חוזר בשירת לאה גולדברג הוא אהבה שאינה מתגשמת, אהבה נכזבת. היא כותבת על שמשון, על אופליה, על תרזה די מון, אצילה בת המאה ה-16 שאהבה צעיר איטלקי שלימד את ילדיה, וכשזה עזב את ביתה, היא שרפה את 41 סונטות האהבה שכתבה עליו, והלכה להסתגר במנזר. לאה גולדברג כתבה על אצילה זאת 12 סונטות תקניות, אבל היא גם כתבה סדרה של סונטות “אהב”ה”, כלומר בעלות 13 שורות בלבד, לרמז על אהבה לא שלימה שהייתה מנת חלקה בחייה.

לאה גולדברג הייתה משוררת, סופרת, סופרת ילדים, מחזאית, מתרגמת, מבקרת, וחוקרת ספרות. הלל ברזל מביא מתוך דבריה את הסתייגותה מספרות נוסח קפקא (הגם שהמחזה שלה “בעלת הארמון” הושפע מ”הטירה”), ונוסח “ספר המעשים” של עגנון, כשהיא מעדיפה את “הזר” הממשי של קאמי על פני “הדבר” שהוא בבחינת משל. וכן היא מעדיפה את “פנים אחרות” של עגנון על פני “ספר המעשים” שלו, ואני בהחלט מזדהה עם ההעדפות שלה, כי מי שכותב בחידות, מתיימר להסוות ידע על כבשונו של עולם, ואז הקורא המתוסכל נאלץ לגייס פרשן כמו משולם טוכנר, שמגלה לו, לדוגמה, ש”עידו ועינם” הוא יעוד ומעיין, וכשהסוד מתפענח, מסתבר שהמסר הפנימי הוא בנאלי להדהים.

אני מודה במידה רבה של חוסר נוחות שלא אהבתי את שיריהם של אמיר גלבוע, אבות ישורון, ודוד אבידן. חשבתי שלולא החסד שעשה שלמה ארצי עם “בבוקר בבוקר” של אמיר גלבוע, הוא היה נשאר הרבה מאחורי שלונסקי, אלתרמן, וגולדברג. הלל ברזל מצביע על התקומה הניסית של עם ישראל בארצו במילים -“פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת”, וכן כי במילים המוזרות מהשיר “יצחק” באה לידי ביטוי שואת יהודי אירופה ואוזלת היד של היישוב בארץ לנוכח הזוועות. הלל ברזל מתאר את הצעקה בשירתו של אמיר גלבוע, את נטייתו לשגב, לחידתיות, את חוויותיו כחלוץ במחצבות קלוסובה – נראה לי שאצטרך לערוך שיקול שני באשר ליחסי אל משורר זה.

באשר לאבות ישורון – לא אהבתי את קיטועי המילים שלו, את ההמצאות הלשוניות המוזרות (צברדע, אכלמה, עטאפל, מהלאלך, אלוקל, בולץ, גושץ), את ערבוב הלשונות, ואת המעבר מלשון נמלצת ללשון דיבור – כל אלה מובאים בפרק על משורר זה, אבל הלל ברזל מצביע על מסר הפוך מזה של אורי צבי גרינברג ויונתן רטוש באשר ליחס כלפי הערבים: האדם הראשון שפגש בארץ היה ערבי שבירך אותו, הוא מזכיר בשירתו את האסון שנחת עליהם לאחר מלחמת השחרור שלנו (“השבר הסורי-אפריקני”), הוא משווה את הטלית של אבא לכפיה של הערבי (“עיר השופטים”). שוב, אצטרך לערוך בדיקה מחודשת לגבי משורר זה.

מדוד אבידן גם כן לא ממש התלהבתי – ההתנסות שלו בסמים, כלומר, האמונה שלו שניתן להפיק מהמוח יצירה גדולה בזכות אל אס די, אלה דברים שהרתיעו אותי. וגם השחצנות המופגנת שלו לא גרמה לי לרחוש אליו חיבה: “שיר הוא דבר / שאני קורא לו שהוא שיר…” (“תרומה צנועה לתיאוריה של הפואטיקה”), או 11 פעם המילה “אני” בשיר “הא עמא עניא”, או “השפה העברית היא אחוזתי הפרטית” (“ריאיון קצר”). מאחר שכתבתי בהרחבה על  כרך אחר של הלל ברזל על דוד אבידן ויונה וולך (מקור ראשון, תרבות 13.12.2018), אסתפק בכך, ורק אוסיף שאני מסכים איתו שבאמנות מותר הכול חוץ מלשעמם את הקורא..

כרך י”ד מספר על “הפלירט” של יונתן רטוש עם המיתוס הקדם מונותיאיסטי (“חופה שחורה”, “בארגמן”, “יוחמד”), על הטפתו לנקמה בפורעים הערבים (“על הזבח”), על השפעתו של ניטשה על יצירתו, ועל ארמזים ביאליקאיים ביצירתו (“גביש”, “שבעה שירי התגלות”). על האקספרסיוניזם של עוזר רבין, המצפה לבשורה מהשיר, וההשפעות שספג מר’ יהודה הלוי, ר’ שלמה אבן גבירול, ומאברהם שלונסקי. על התבניות החריגות בשירת אבא קובנר: חללים בין המילים ובין השורות, וסידור גרפי של מילות השיר, תבניות סימטריות וחללים א-סימטריים, מילים מפורקות להברות ולאותיות, וקווים מפרידים בין האותיות של מילה אחת (“רואי שמש”, “אחותי קטנה”), על ההשפעה על שירתו ממאיאקובסקי ומיונג. על הטרנספוזיציה בשירת עמיחי, כלומר, נוהגו של המשורר להפקיע מילים, משפטים, וחלקי פסוקים מההקשר המקובל, ותיעולם אל תוכן בעל אופק שונה (“שנינו ביחד וכל אחד לחוד”, “דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד”, “הוראות למלצרית”). נמצא בשירתו של עמיחי את התבניות הפרוסודיות המקובלות של סונטות, מרובעים, חריזה, ומשקל, ובאשר לתכנים: אכזבה מהאל, אהבה ופרידה, ושירי קינה על חברים שנהרגו בקרבות, ועל אישים כמו לאה גולדברג, פול צלאן, אלזה לסקר שילר.

ברור שמדובר בתוספות בלבד על כתבים קודמים בנוגע ליוצרים אלה. על רוב היוצרים המוזכרים בשני הכרכים כתב הלל ברזל מאמרים, מונוגרפיות, וכרכים שלמים, שאת חלקם הקטן הזכרתי ברשימה זאת. מדובר הרי במפעל ספרותי אדיר ממדים המכיל עשרות אלפי עמודים. הקורא בספריו של הלל ברזל נפעם ונדהם מהבקיאות חובקת עולם שלו, ונרגש מהאהבה הענקית שלו לספרות העברית. בסוף כרך י”ד יש אינדקס מועיל מאוד, שיסייע ללא ספק לחוקר ולמורה למצוא את הנושא בו הם מעוניינים.

קראו גם:

אלי אשד סוקר את פרויקט תולדות השירה העברית של הלל ברזל

כריכת כרך יד של תולדות השירה העברית מחיבת ציון עד ימינו של הלל ברזל

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן