מוריה אשכנזי-רוזנבלום בסיפור מעורר אי שקט על כלה וחתונתה, או שמא בעצם הוא על משהו אחר?

המערכת

*”מבטלין תלמוד תורה להוצאת מת ולהכנסת כלה”, סדר מועד, מסכת מגילה

וראיתי איך הים רוקד לפניי, התנוצצויות על פני המים, כלהקות ציפורים נודדות במעופן. והמזח היה עירום מאנשים, והים היה עירום מעננים, ולרגע היה נדמה לי, שמתרוממת מולי תנשמת לבנה, מתוך הגלים, ואת עיני הזיכרון שלה לוטשת בי. הבנתי, כמה שהמזח רחוק מהחוף, כמה שנשלחת אצבעו הארוכה על פני הים ואל תוכו, לא היה רחוק מספיק. כמו נעלם, כמו צל, זחל עד אליי, מתוח ונרגש, בצלליתו הגברית המזיעה, האיש ההוא. ולפתע עלה בו, במזח ההוא יופי, כמו שהשמש בכל יום מוסיפה ועולה בו, למרות קרבתו הכבדה של אותו האיש. ויופי זה הפיג במידת מה את המועקה.

לא זכרתי איך הגעתי לשם. זכרתי ריצה, את תנועת הגוף המהירה, את מאמץ הנשימה, את המרדף. צילו מזדחל אחריי לאורך כל שדרת הצפצפות ולאורך מטע האפרסמונים, שבהקו כתום אזהרה לפניי, כל עליהם האדומים מעוכים מזמן על האדמה הסופחת. ביתן הכרטיסים על המזח עמד נעול ועזוב. בתחילת החורף אף אחד אינו מעז להתקרב אל הים, הרוחות חזקות במיוחד. בתנועת המערבולת המסחררת אני רק זוכרת עכשיו שגופי היה לח, שכתפיית שמלת התחרה הלבנה האחת נשמטה מכתפי, והשנייה הייתה קרועה, מי קרע אותה. ואותו הצל, אותה נוכחות מעיקה ובלתי מתפשרת, לא הייתה לי דרך אחרת. הוכרחתי לרוץ, עומדת בקצה המזח, היו רק השאגה הבלועה של הים, ונהמת החורף על גבי.

חשבתי שלא אזכור כלום, חשבתי שהכול נמחק לי. אבל השמש הזו, וצילה המזדחל, חורק על קורות מזח העץ מאחורי גבי. אבל עומק נהמת הים. והוא זהר אליי בכל פינה אליה הבטתי, דרך אותיות הזהב השקופות של הזמנת החתונה שלי, הן נעו באוויר אל מולי. ומאחוריהן, בתוך חדר הייחוד המהדהד את כל אלבומי החתונה של סבים וסבתות, דודים ואחים, היה מלא והומה גלים.

אותיות זהב דקות הזמינו את המוזמנים לרקוד ולסעוד ולנגן את מנגינת החתונה שלי. הפרטים היו כולם מוקפדים. כיסאות עטופים בד, קשורים סרטי זהב מקופלים בגבם לפרפר נעוץ, והשולחנות ערוכים, בצלילים גבוהים נוקשים, ומעליהם אגרטלי זכוכית, בגובה ראש ומעליהם מזדקפות שושנים צחורות רכות חצי פתוחות, בוורוד ואגינה ולבן מת.

אם הייתי יכולה הייתי, באותו הרגע שבו ראיתי אותם, עטופה שמלת תחרה לבנה נשפכת ממני, כמו חיוורת מאבדת דם, מטפסת יחפה, עוברת משולחן לשולחן, תולשת ואוספת את כל עלי הכותרת, ומותירה אותם עירומים ומזדקרים אל תקרת האולם, כחרבות צופות בתקרת הקרב. ואז מפזרת על הארץ שביל ארוך כמו מרבד רקפות בהרי ילדותי, כמו מרבד מושלג וקרח עליו אוכל להחליק הישר אל ההרים הגבוהים המתייצבים כמו אבות גדולים, ישר אל הערפילים ונעלמת.

אבל הים שאג, אבל הים הריע ומחא כפות ידיו ושפך את כולו בתוך מרחבי החדר והקרח נמס והשלג ניתך כמו חיה פצועה על המרבד הירוק הרענן שזחל מקיר אל קיר ובלע את השלווה ובלע כל אפשרות לשקט, ומוזמנים שהחלו להיכנס בשערים נקשו את נקישות הצלילים הגבוהים והצחוקים היבשים הקרחים, והרגשתי שאני נופלת לתוך חרירי השמלה ומתאדה בעוד היא, הכלה שהייתי כלומר, עומדת זקופה בידיים קרות כקרח וממששת את הקירות הקפואים בארמון השלג הריק שלה.

ומכל הפרטים הארוכים שייגעו אותי כל אותו היום יש רגע אחד שנחקק בי עד עצם, אחד מאותם רגעים שלא קורה בהם דבר אבל כל נוזלי הגוף וכל לחות הסביבה נשאבים בבת אחת החוצה, אוויר מן הריאות, תנועות עפעפיים איטיות. הכול נשאב מהר מאוד ואז לאט אל תוך החפצים אל הקירות והתקרה והמרצפות, תחת השטיח ואל עילפון השקט. והוא מאט, עד קצה הזמן, ואת שוחה בו כמו דג. והמים שקופים ובועות מתרוממות סביבך ואין לך אוויר, כי שמעת את הסדק נבקע.

וכל רגעי האושר והתקווה שהביאו אותך לכאן וכל האהבה שידעת שתבוא וכל הכמיהה לטוב הזה, שהפעם יהיה חייב להגיע אליך, כי ההיגיון לא מאפשר יותר לעצמו להיות כה בלתי סביר ומתעקש, כה אכזרי. ואת מגלה שכל היופי המוקפד וכל הפרטים והפרחים וגדילי הזהב התלויים מאירים ומרחפים באוויר הם טיפות מלאכותיות של גשם ועוד מעט ינחתו עליך כמטר זכוכית. רגע זדוני ואגבי.

התגנב אליך בשקט, היית יפה חגיגית וזוהרת, וקיווית לשקט שיעטוף אותך. אלא שבלי שהוזהרת, בלי שהבנת, לא יכולת לצפות אותו מתגנב ונעמד לידך, כשאת עומדת פתאום רגע אחד גנוב לבד בחדר השירותים של האולם, ורוח קר פורץ את חלונות הזכוכית הרועדים ואת רואה לרגע כמו אישה אחרת בראי ומאחורי גבה מזדחל ונעמד סמוך מידי צילו של האיש. שאנס אותה. סמוך לדלת, שקט כנשימה קרה על לחייך, על עורפך, אבל הוא רק צל, אבל את כלה אבל את אישה צעירה ויפה ריסייך הארוכים משוחים באיפור והראי שלם לרגע. אך כשאת מסתכלת בו, ברגע אחר, את רואה שאת את, הכלה, והאיש ההוא עומד ומתקרב, דמותך לא אחרת, את אותה את, והוא אותו הוא, וגופו הכבד והבל הפה שלו, שב ומאיים לנתץ, והראי נסדק לרסיסים, על פנייך על ראשך.

ובעינייך, שעתה הן זגוגיות חלונות סדוקים ובשמלה שמרטת מכאב בשירותים מבעד חורי התחרה המורחבים כאישוני הפחד שלך את רואה את ליבך שסוע, סדקו כדלת הנפתחת בבת אחת לרוח הקרה ושטף הים הפורץ צונאמי אל תוך חדרי ליבך ומוחך נאטם למול הדבר הנראה כמו מותך.

באותו רגע, בו איש אינו שותף לך, רק את והוא, הצל, קשור עתה לרגלך נגרר בעקבותייך חזרה אל האולם ומשפחתך, דודיך, אחיך, חתנך, רואים אותך מבעד לגלים השקופים המתגבהים בינם לבינך, רואים ואינם רואים דבר. ארמון השלג שלך סוגר, קופא על ליבך. שינייך נוקשות ברעד והצל נהנה. הו, כמה שהוא נהנה.

וזוחל אחריך עד חדר הכלולות, וסוחב לך את סבלך כמו סבל נאמן, שאינו מוותר. וכשנשמטת כתפיה לבנה דקה ברכות מכתפך והחתן שלך אוהב, מתיישב הצל בכבדות אל קצה המיטה הכפולה, שקערורית צלליתו נשענת בשקט שמגיע עד אליך והוא רוכן בכובד משקלו. ואת נמלטת.

ואז הים, על המזח הגלים המתרוצצים, מתנוצצים מול עינייך, ואת מוצאת סירה טרוקה קשורה בחבל בלוי, ואת מתירה אותה, מזדחלת לתוכה, מקווה שיניח לך ויישאר על גשר המזח, ולא יחצה את הזמן בכל רגע. ובשמלה לבנה, את מתקפלת כמו פתק קטן, שמישהו שכח בכיס נעזב, שנמרט ונדחק, וכתוב עליו שם של תינוקת שנולדה זה עתה, ועוד מעט תקבל את שמה החדש, והוא יעלה מתנועת הסירה על הגלים, כשיחוגו השחפים מעליה ותנשמות הזהב הלבן,  הוא יעלה מן הים בשאגה רבה של יופי, של כלה אחרת חדשה, באותיות דקות של זהב.

**

באותם רגעים, כשעמדה שם, לא יכלה לומר אם היא עומדת באולם הזר, או ששובל שמלתה משוח נמתח אל הים ושטיח הקיר העבה הוא החול הטובע תחתיה ודוגמת פרחי הזהב על הקירות מושבות אלמוגים וקיפודי ים, נועצים מחטיהם בעקביה, שלא תוכל לזוז.

וסביבה הים, הים ועוד ים, גועש גולש, לבלוע את כולה.

ועננים נקלעים לשבור סופה מעליה.

והלילה עמוק, כל כוכביו טבעו במים של פניה, בעצב עמוק שאינו שייך לה כלל. ששייך לכל הכלות הסדוקות, שעמדו בכל אולמות העולם הגדול, בכל תקופות השנה. שתקפו על ליבן ההולם, התרגשות וצרות. היא לא יכלה לומר דבר, כי הכול נעשה חשוך, גופה הצטמרר, אצבעותיה קפאו, גבה התאבן כמו נצמד חשוף אל קור הקיר, הנראה כעומד עליה להתמוטט.

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן