הטקסט של נומה פוסטל דה קולאנג’ נכתב בנסיבות הכרוכות בתחילתה של מלחמת צרפת-גרמניה בקיץ 1870. ההיסטוריון הגרמני הדגול תאודור מומזן התגייס למערכה הפרוסית בראשותו של ביסמרק, ופנה ב”מכתב לעם האיטלקי”, שהודפס בעיתון איטלקי במילאנו, ובו פרט את השקפתו הנחרצת בדבר אופייה הגרמני של אלזס, בנימוקים הנעוצים בהיסטוריה, בשפה, ובגזע של תושבי אלזס. באותם שלושה מכתבים לעם האיטלקי, טען כי זהותה של שטרסבורג היא גרמנית כפי שזהותן של מילאנו וונציה היא איטלקית. יש להזכיר כי באותן שנים איטליה היתה בתהליך של איחוד וייסוד מדינת לאום, לאחר שעד אז הייתה מחולקת בין פיאמונט-סרדיניה, ממלכה עצמאית בשליטת בית המלוכה האיטלקי, מדינת האפיפיור ברומא, בנוסף לכך היו במרכז איטליה מספר דוכסויות בשליטת אוסטריה, ובדרום איטליה היו ממלכת שתי הסיציליות, נאפולי, וסיציליה בשליטת צרפת.

נומה פוסטל דה קולאנג’, היסטוריון צרפתי, הגיב בסקירה שכתב לעיתון La Revue des Deux Mondes הפריזאי, ובה הוא קובע כי יש להידרש למבחנים שונים מאשר מבחני ההשתייכות האתנית והשפה כדי לקבוע זהות לאומית של קבוצת אנשים. ראשית, לרצון ולהסכמה של התושבים עצמם יש חשיבות, ובכל מקרה הסמכות לקבוע את זהותם הלאומית נתונה אך ורק בידיהם. השימוש במבחנים אלו, יהיה בו כדי להתגבר על חילוקי הדעות שבין צרפת ופרוסיה בדבר הגדרת האומה, שהרי לא מדובר רק בדיון אקדמי, והמחלוקת אינה מתייחסת אך ורק לאלזס (והמוזל), אלא גם לשלזוויג, למבורג, ולוקסמבורג, אזורים נוספים שפרוסיה טענה שהם גרמניים, בהשתמשה באותם טיעונים המופיעים במכתביו של מומזן.
כמה שנים מאוחר יותר, הוסיף ושכלל את טיעוניו של פוסטל דה קולאנג’ ההוגה הצרפתי ארנסט רנאן, בטקסט מפורסם שלו. אפשר לזהות את ההמשך הרעיוני לאמור בתשובה זו של פוסטל דה קולאנג’ בתכנית ארבע עשרה הנקודות המפורסמת של וודרו ווילסון, ובמיוחד בדבר הזכות להגדרה עצמית של העמים, אותה ניסה ליישם בתום מלחמת העולם הראשונה בוועידת פריז 1919, כשחלוקת אירופה למדינות לאום היה הנושא הדחוף ביותר על הפרק עם התפוררות האימפריה האוסטרו הונגרית, האימפריה העותומנית, ושחרור המושבות הגרמניות באפריקה ובאוקיינוס השקט.
גורלן של אלזס לורן הופיע כנקודה השמינית בתכניתו של ווילסון, והיה אמור להוות סוף פסוק לסכסוך הארוך על לאומיותם של שני חבלי ארץ אלו: “יש לשחרר את כל השטח הצרפתי ולהחזיר את החלקים שפלשו אליהם. יש לתקן את העוולות שנגרמו לצרפת על ידי פרוסיה במלחמת 1871 באלזס ולורין, ואשר ערערו את השלום העולמי לאורך כמעט חמישים שנה. זאת, מתוך שאיפה להבטיח בשנית את השלום לטובת הכלל”.

נוף באלזס. מקור: ויקיפדיה

המכתב שהתפרסם ב la Revue des Deux Mondes

27 אוקטובר 1870

אדוני, לאחרונה שלחת שלושה מכתבים לעם האיטלקי. מכתבים אלה הופיעו לראשונה בעיתונים במילאנו, ומאוחר יותר לוקטו יחדיו לכדי חוברת שהיא מניפסט אמיתי נגד האומה שלנו. נטשת את המחקרים ההיסטוריים שלך בכדי לתקוף את צרפת. לכן אף אני נוטש את מחקרי על מנת שאוכל להשיב לך.
בשני מכתביך הראשונים, שנכתבו בסוף יולי [1870], השתדלת מעל הכל להראות שפרוסיה, למרבה הצער, הותקפה, ורק הגנה על עצמה. זה נכון שבתקופה זו נראה היה שהצרפתים הם התוקפן ושהם טעו בכך.
לא היית עושה את אותה אבחנה מזלזלת חודשיים לאחר מכן, ומעל לכל לא היית יכול לחזור עליה שוב באמירה ש”פרוסיה מעולם לא נלחמה ולעולם לא תילחם אלא מלחמות של הגנה עצמית “. מאחר שחילוף התפקידים ביו תוקפן למותקף השתקפו היטב במפגש שנערך ב Ferrières*, והרי ברור הוא שפרוסיה היא שהפכה מקורבן לתוקפן, ושאת שאיפותיה הטריטוריאליות כלל לא טרחה להסתיר יותר… ובנוסף הרשה לי להביע את הערצתי לרגשותיך הנאצלים, כאשר אתה מביא לידי ביטוי את רצונך בכינון שלום על פי דין, כפי שכתבת במכתבך הראשון ביולי.
מכתבך השלישי, שנכתב בסוף אוגוסט, בעיצומם של הניצחונות הפרוסיים, כבר שונה באופן משמעותי משני המכתבים הראשונים. במכתב זה כבר אינך מעלה את הנימוק המרוחק בדבר מערכת הגנה על מולדתך המותקפת לכאורה, נטשת את הטיעון בדבר הצורך בשלום, וטענת לזכותה של פרוסיה לכיבושים. להתרחבות. המלחמה כבר אינה שאלה של ישועה עבור ארצך, אלא היא סוגיה של כיבוש. ללא הסבר והיסוס הקל ביותר, אתה כותב שפרוסיה חייבת לכבוש את אלזס ולשמור אותה לעצמה. לכן, כבר באוגוסט, ציינת בתובנה מושלמת את העילה האמיתית למחלוקת שבין צרפת לפרוסיה, וזאת טרם שמר ביסמרק עצמו דיבר אודותיה. כשהוא עדיין לא הצהיר בקול רם שמטרת המלחמה נגדנו היא לכבוש את אלזס ולורן, אתה אדוני, היית נביא טוב לעמך, והצהרת על הכוונה והמטרה של פרוסיה. אתה קבעת בבירור מה תהיה מטרת המלחמה החדשה הזאת נגד האומה שלנו. היום כבר איש אינו יכול להתעלם מכך שהסיבה הבלעדית שלשמה גייסה פרוסיה את מלוא עוצמתה, וצרפת נאלצה לקרוא לנשק את כל ברי הגיוס, היא רצונה של פרוסיה לפתור בכוח שאלה זו: “האם תהיה אלזס צרפתית או גרמנית?”
פרוסיה יכולה לפתור את השאלה הזו ללא ספק בכוח; אבל כוח אינו מספיק לה, היא רוצה לצרף נימוקים שבחוק לפעולותיה. אז בזמן שצבאות פרוסיה פלשו לאלזס והפציצו את שטרסבורג, ניסית אתה להוכיח שכל זה הוא במסגרת זכויותיה של פרוסיה, ושאלזס ושטרסבורג שייכות לפרוסיה באופן חוקי. אלזס, אתה קובע, הייתה בעברה מדינה גרמנית, לכן היא חייבת לשוב ולהיות חלק מגרמניה. אלזס דוברת גרמנית, ומכך אתה מסיק שיש להחזיר אותה לחיקה של גרמניה. מסיבות אלו, אתה טוען, קמה לגרמניה הזכות להשיב את אלזס אליה, להשיב אותה למקום אליו היא משתייכת. ואתה מוסיף, “אנחנו רוצים לקחת את כל מה ששייך שלנו, לא יותר, לא פחות.” אתה קורא לכך עקרון הלאומיות.
על כך אני רוצה להשיב לך. באשר זה חייב להיות מובהר ומחוור כלפי כולי עלמא, האם בדו קרב הנורא הזה, עומד גם החוק לצדו של הכוח התוקפן כטענתך.
אנחנו גם חייבים לדעת האם זה נכון שאלזס טעתה בכך שהגנה על עצמה, ושפרוסיה צדקה בהפצצת שטרסבורג. אתה טוען מכוח עקרון הלאומיות, אבל אתה מבין אותו בצורה שונה מאשר כל אירופה. לדבריך, עיקרון זה יאפשר למדינה חזקה להשתלט על חבל ארץ בכוח, בתנאי שהיא רק תטען שהמחוז הנכבש מאוכלס על ידי בני מוצא אתני זהה לזה של המדינה הכובשת. על דעת כל האירופאים, וההיגיון הבריא, הרי לכל מחוז או אוכלוסייה בעלת מוצא אתני שונה מאשר למדינה בה הם שוכנים, קיימת זכות שלא לציית לשלטון ארצם. אני יכול להסביר את עצמי על ידי מתן דוגמה לעיקרון.
עקרון הלאומיות לא אפשר לפיימונטה לכבוש בכוח את מילאנו וונציה; אבל הוא אפשר למילאנו ולוונציה להשתחרר מאוסטריה, ולהצטרף מרצונן לפיימונטה. אתה רואה את ההבדל. עיקרון זה חל גם על אלזס. גם לאלזס יש זכות, אבל זה לא נותן לפרוסיה את הזכות לכבוש אותה. שקול לאן היינו מגיעים אם עקרון הלאומיות היה מובן כפי שפרוסיה מפרשת אותו, ואם הוא היה הופך לכלל אותו היו מיישמים באירופה. מעתה תהיה לכם הזכות להשתלט על הולנד. לאחר מכן תוכלו לפשוט על אוסטריה, בטענה שאוסטריה היא ישות זרה למחוזותיה הגרמניים. ואז תבקשו משוויץ את כל הקנטונים דוברי הגרמנית.
לבסוף מכוח העיקרון הזה תפנו לרוסיה, ותטענו לזכותכם **על מחוז ליבוניה ועל העיר ריגה, המאוכלסים על ידי הגזע הגרמני; אתה אומר את זה בעמוד 16 של החוברת שלך. וזה לא יסתיים בכך, אירופה תהיה מעתה מעת לעת מוטרדת על ידי “זכות השיבה” של פרוסיה. אבל זה לא יכול להיות המצב. עיקרון זה, אשר אתם טוענים כלפי שלזוויג, אשר אתם טוענים כלפי אלזס, אשר תטענו בעתיד כלפי הולנד, או כלפי אוסטריה, כלפי שווייץ, או ליבוניה, הוא מוטעה. את עיקרון הלאומיות אתם מפרשים במהופך. עקרון הלאומיות אינו כפי שאתם מפרשים אותו, הוא נועד להיות זכות ומגן עבור החלשים, ולא תואנה ותירוץ לבעלי הכוח השאפתנים. עקרון הלאומיות תחת הכובע חדש שלכם, אינו אלא הזכות הישנה של בעלי הזרוע.
הבה נבין את זה כפי שהוא מובן על ידי השכל הישר בכל אירופה. מה אומר עקרון הלאומיות על אלזס? רק דבר אחד: שאלזס אינה חייבת לציית לכוח זר. האם אתה רוצה עכשיו שנחפש מיהו אותו הזר לאלזס? האם זוהי צרפת, או שזו גרמניה?

מהי לאומיותם של בני אלזס, מהי מולדתם האמתית? אתה אומר, אדוני, שאלזס היא בעלת לאומיות גרמנית. האם אתה בטוח בכך? האם לא תהיה זו אחת מאותן הנחות המבוססות על מילים ועל תדמיות ולא על המציאות? אנא שקול את השאלה הזו, בהגינות, בנאמנות: כיצד אתה מאבחן לאום? על פי מה אתה קובע מה היא מולדת?
אתה מאמין שהוכחת שאלזס היא בת הלאום הגרמני, באשר אוכלוסייתה היא בת הגזע הגרמאני, ומכיוון ששפתה היא גרמנית. אבל אני מופתע שהיסטוריון כמוך לא מודע לכך שאין זה הגזע ואף לא השפה המכריעים בקביעת הלאום. זה לא הגזע: הסתכל על אירופה ותראה שעמים כמעט אף פעם אינם מורכבים ממוצאם הקדום. הנתונים הגיאוגרפים, האינטרסים הפוליטיים, או המסחריים, הם שהביאו אנשים, קיבצו אותם יחדיו, להקים מדינות. כל אומה שאתה רואה מסביבך נוצרה בהדרגה, כל מולדת משרטטת את ייעודה ללא שימת דגש והתעסקות בשיקולים האתנוגרפיים האלה שבראש מעיינך, ושאתה רוצה לשים במרכז הדיון. אם המדינות היו מתאימות את עצמן על פי שיקולים של גזע, על בלגיה היה להסתפח לצרפת, פורטוגל להיות לקניינה של ספרד, הולנד צריכה הייתה להיכבש על ידי פרוסיה; מצד שני, סקוטלנד הייתה צריכה לנתק את עצמה מאנגליה, אתה היא כבר מאוחדת מאה וחמישים שנה. רוסיה ואוסטריה יחולקו לשלושה או ארבעה חלקים, שווייץ תתפצל לשניים, ובוודאי שפוזן תיפרד מברלין. תיאוריית הגזע שלך מנוגדת לכל המצב הנוכחי של אירופה. אם הגדרתך הייתה מתקבלת, כל העולם המדיני היה צריך להתעצב מחדש.
השפה גם היא כבר אינה סימן ההיכר של הלאום. אנחנו בצרפת דוברים חמש שפות, אבל אף אחד לא מעז לפקפק באחדות הלאומית שלנו. שלוש שפות מדוברות בשווייץ; האם בשל כך שווייץ היא פחות מאומה? או שתטען שהיא חסרת פטריוטיות?
מצד שני, השפה המדוברת בארצות הברית היא אנגלית; אתה סבור שארה”ב מתכוונת לחדש את הקשר הלאומי שפעם איחד אותה לאנגליה?
אתה מנופף בעובדה שבשטרסבורג מדברים גרמנית. האם זה פחות נכון להודות שהיה זה בשטרסבורג שהצרפתים שרו את המרסלייז שלנו בפעם הראשונה? מה שמייחד לאומים הוא לא גזע ולא שפה. אנשים מרגישים בליבם זהות עם שכניהם כשהם שותפים לאותה קהילה של רעיונות. כשתחומי העניין, חיבה למולדתם, מאחדים אותם, וכשהם חולקים בזיכרונות ותקוות. זה מה שעושה את הלאום. זו הסיבה שאנשים רוצים ללכת יחד, לעבוד יחד, להילחם, לחיות, ולמות, האחד עבור רעהו. המולדת היא זו שאנחנו אוהבים. אלזס יכולה להיחשב גרמנית לפי גזע ושפת תושביה; אבל על פי רגשות תושביה, תחושת הלאום, ותחושת המולדת, היא צרפתית. ואתה יודע מה הפך אותה לצרפתית? זה לא היה כיבושי לואי הארבעה-עשרה, זו הייתה המהפכה שלנו ב 1789. מאז, אלזס לקחה חלק בגורלנו; היא חיה את חיינו.
כל מה שחשבנו הצרפתים, גם היא חשבה; כל מה שהרגשנו כאומה, גם היא הרגישה. היא חלקה עמנו בניצחונות ובחלומות, לקחה חלק בתהילה שלנו ובכישלונות, חלקה בכל ההנאות וחשה בכל הכאבים שלנו. לא היה לה שום דבר במשותף איתכם הפרוסים. המולדת עבור אלזס היא צרפת, הזרה, בשבילה – היא גרמניה. כל היגיון שבעולם לא ישנה את זה. עוררת בכישרון כתיבתך טיעוני אתנוגרפיה ופילולוגיה, אך אנחנו לא נמצאים בקורס אקדמי. אנחנו בלב ההתרחשויות האמיתיות של החיים, ומתייחסים ללב האנושי של תושבי אלזס. אם ההיגיון שלך אומר לך שאלזס חייבת להיות בעלת לב גרמני, עיניי ואוזניי שלי מאשרות לי שיש לה לב צרפתי. אתה טוען מרחוק “שאלזס שומרת על רוח התנגדות אזורית כנגד כצרפת”,
 אך אני ראיתי אותה מקרוב. הכרתי אנשים מכל שדרות העם, מכל התרבויות, מכל המפלגות הפוליטיות, ולא מצאתי את רוח האופוזיציה הזו נגד צרפת בשום מקום. אתה רומז לכך שיש באלזס רגש של דחייה כלפי הפריזאים, ואני מתגאה מתוך היכרות על כך שרגשות של סימפטיה מקבלות את פנינו באלזס. היא מקבלת אותנו בברכה בלב ונפש, אלזס היא אחד המחוזות היותר צרפתיים שלנו. לבני שטרסבורג יש, כמו לכולנו, שתי ארצות מולדת, עיר הולדת קדומה ואז, מעליה, צרפת. באשר לגרמניה, אין לתושביה של אלזס קמצוץ של הרהור שהיא יכולה להיות בכל דרך מולדתה. ראית את זה לפני כחודשיים. בשישי באוגוסט הובסה צרפת; אלזס, ריקה מחיילי צרפת, הייתה פתוחה בפני הצבאות הגרמנים.
כיצד קבלה אותם אלזס? האיכרים האלזסים לקחו את רובי האבן העתיקים שלהם, ואת המעדרים שלהם, כדי להילחם בזר הפולש. רבים מהם, שאינם מסוגלים לסבול את נוכחות האויב בכפריהם, מצאו מחסה בהרים, ונכון לעכשיו הם עדיין מגינים על כל שעל על כל נקיק ובכל גיא. ביקשנו משטרסבורג להיכנע, ואתה יודע כיצד הם הגיבו.
אבל שים ליבך לנקודה זו: בשטרסבורג היו רק אלפיים חמש מאות חיילים צרפתים כחיל המצב שלה, וגדוד הארטילריה ה-6, המורכב מבני אלזס. אנשי שטרסבורג היו אלה שהתנגדו לגרמנים. זה היה גנרל אלזסי שפיקד על העיר. הבישוף, שדחקו בו כה קשה וסולק מהמחנה הגרמני, היה אלזסי. אלה שלחמו באומץ רב כל כך, אלה שהפגיזו ופגעו באויב פגיעות כה קשות, היו אלזסים. כל האנשים האלה ללא ספק דיברו בשפה שלך; אבל הם בהחלט לא הרגישו כבני ארצך.
ואותם חיילים גרמנים שהפגיזו את שטרסבורג, שטיווחו את הקתדרלה בפגזי הארטילריה, ששרפו את הטמפל נף [הכנסייה הפרוטסטנטית], את הספרייה, את הבתים, את בית החולים – הפרוסים חסו על הסוללות והמבצר, אך הפגינו אכזריות כלפי התושבים. כך הפגינו את חיבתם לבני עמם! “עם יד על הלב”, אתם עדיין יכולים לטעון ללאומיות משותפת? ומעל לכל היזהרו כשאתם אומרים לאיטלקים: שטרסבורג היא שלנו באותה מידה שמילאנו וונציה הן שלכם, כי האיטלקים ישיבו לך שהם לא הפציצו את מילאנו או ונציה. אם היה ספק בדבר לאומיותן האמיתית של שטרסבורג ואלזס, כבר אי אפשר להטיל ספק היום. האכזריות בה הותקפו על ידכם, והעוצמה בה התגוננו תושביהן, חשפה את האמת בפני העולם. אילו הוכחות נחרצות יותר היית רוצה? כפי שהנוצרים הראשונים הודו על דבר האמונה שלהם, כך שטרסבורג, במות קדושים של בניה, הודתה שהיא צרפתית. אתה, אדוני, היסטוריון מפורסם. אבל כשאנחנו מדברים על ענייני ההווה, בוא לא נסתמך יותר מדי על ההיסטוריה. גזע הוא היסטוריה, זה דבר של העבר. והשפה היא היסטוריה כבר מזמן. מה שנחשב פועם וחי הם הרצון, הרעיונות, האינטרסים, והחיבה.

ההיסטוריה עשויה ללמד שאלזס היא מדינה גרמנית; אבל ההווה מוכיח לך שהיא חלק ממדינה צרפתית. זה יהיה ילדותי לטעון שהיא צריכה לחזור לגרמניה כי היא הייתה חלק ממנה לפני כמה מאות שנים. האם אנחנו הולכים לשחזר את כל מה שהיה פעם? ואז, בבקשה, מה תהיה אירופה? זו שהייתה במאה ה-17, או זו של המאה ה-15, או זו שבה אנו הגאלים החזקנו בכל שטחי הריין שהיו גאליה העתיקה, ובאותה עת היו שטרסבורג, סברן וקולמר ערים רומיות? בוא נחלוק את ההווה, נהיה בני זמננו. היום יש בידינו כלי טוב יותר מאשר ההיסטוריה כדי להדריך אותנו. במאה ה-19, יש לנו את כללי המשפט הציבורי [המשפט הבינלאומי], שהוא ברור לאין שיעור ובלתי ניתן למחלוקת יותר מאשר מה שנקרא עקרון הלאומיות בו בחרת.
הפרשנות שלנו ללאומיות היא שאוכלוסייה יכולה להיות נשלטת רק על ידי המוסדות שהיא מקבלת מרצונה החופשי, ושהיא חייבת להיות גם חלק ממדינה רק על פי רצונה, ובהסכמתה החופשית. זה הוא העיקרון המודרני. כיום, הוא הבסיס היחיד של הסדר הבינלאומי, רק עליו יש להסתמך, ורק אליו צריך להצטרף כל מי ששוחר שלום וגם תומך בהתקדמות האנושות. בין אם פרוסיה תאהב את זה או לא, העיקרון הזה בסופו של דבר ינצח. אם אלזס הייתה ותישאר צרפתית, זה רק בגלל שהיא רוצה להיות כזו. אתה תהפוך אותה לגרמנית רק אם אי פעם יהיו לה כמה סיבות לרצות להיות גרמנית. על גורלה היא חייבת להחליט.
כרגע צרפת ופרוסיה נלחמות זו בזו, אבל אלזס היא זו שחייבת לבטא את רצונה. אתה אומר שאתה תובע את שטרסבורג ושחייבים להחזיר אותה לגרמניה. על מה אתה מדבר, על אילו תביעות? שטרסבורג אינה שייכת לאף אחד. היא אינה חפץ. שטרסבורג איננה חפץ שאפשר או צריך להשיב. שטרסבורג אינה שייכת לנו, היא איתנו. אנחנו רוצים שאלזס תישאר בין המחוזות הצרפתיים, ואנו יודעים מהו הטעם לכך. האם אנחנו טוענים שזה בגלל שלואי הארבע עשרה כבש אותה? לא! האם אנחנו טוענים לכך שהיא נחוצה להגנת גבולותינו? לא. לסיבות של כוח, או של אינטרסים, או של אסטרטגיה, אין תוקף במקרה זה. זה רק עניין שיוכרע על פי כללי המשפט הציבורי, ועלינו לפתור את הנושא הזה על פי עקרונות מודרניים. לצרפת יש רק סיבה אחת לרצות להשאיר את אלזס, והיא שאלזס הראתה באומץ שהיא רוצה להישאר בצרפת. לכן אנחנו תומכים במלחמה נגד פרוסיה. הברטונים ובני בורגונדי, הפריזאים ובני מרסיי, כולנו נלחמים נגדכם עבור אלזס; אבל שאף אחד לא יטעה לגבי זה; אנחנו לא נלחמים כדי לכפות עצמנו עליה, אנחנו נלחמים כדי למנוע ממך לכפות עליה את גרמניה.

*היה זה באחוזת פרירס, במהלך המצור על פריז במהלך מלחמת צרפת-גרמניה של 1870, בה נערכה הפגישה הסודית המפורסמת בין אוטו פון ביסמרק, לבין ז’ול פאברה, שר החוץ של הרפובליקה השלישית הצעירה. המפגש התקיים ב-19 וב-20 בספטמבר 1870. תוכן ההסכמות במפגש זה נשארו חסויות. אך ידוע כי ביסמרק דרש את כניעתם של אלזס ולורין כתנאי לשלום.

**אזור אשר היה בעבר מחוז באימפריה הצארית הרוסית. כיום ליבוניה מחולקת בין אסטוניה ולטביה.

להלן הטקסט המקורי של נומה פוסטל דה קולאנג’.

L’Alsace est-elle allemande ou française ?
Réponse à M. Mommsen, Professeur à Berlin.


Paris, 27 octobre 1870
 

Monsieur,
Vous avez adressé dernièrement trois lettres au peuple italien. Ces lettres, qui ont paru d’abord dans les journaux de Milan et qui ont été ensuite réunies en brochure sont un véritable manifeste contre notre nation. Vous avez quitté vos études historiques pour attaquer la France ; je quitte les miennes pour vous répondre.
Dans vos deux premières lettres, qui ont été écrites à la fin du mois de juillet, vous vous êtes surtout efforcé de montrer que la Prusse, malencontreusement attaquée, ne faisait que se défendre. Il est vrai qu’à cette époque nous paraissions les agresseurs et qu’il était permis de s’y tromper. Vous n’auriez pas commis la même méprise deux mois plus tard et surtout vous n’auriez pas pu répéter que « la Prusse n’avait jamais fait et ne ferait jamais que des guerres défensives ». Car les rôles ont été si bien intervertis dans l’entrevue de Ferrières, que c’est manifestement la Prusse qui est devenue l’agresseur et que son ambition n’a même plus pris la peine de se dissimuler. Du reste, monsieur, j’admire les nobles sentiments que vous professiez en faveur de la paix et du bon droit… au mois de juillet.
Votre troisième lettre, écrite à la fin du mois d’août, c’est-à-dire au milieu des victoires prussiennes, diffère sensiblement des deux premières. Vous ne vous occupez plus de la défense de votre patrie soi-disant attaquée, mais de son agrandissement. Il ne s’agit plus pour vous de salut, mais de conquête. Sans le moindre détour, vous écrivez que la Prusse doit s’emparer de l’Alsace et la garder.
Ainsi, dès le mois d’août, vous indiquiez avec une perspicacité parfaite le vrai point qui était en litige entre la France et la Prusse. M. de Bismarck ne s’était pas encore prononcé. Il n’avait pas encore dit tout haut qu’il nous faisait la guerre pour mettre la main sur l’Alsace et la Lorraine. Mais déjà, monsieur, vous étiez bon prophète et vous annonciez les prétentions et le but de la Prusse. Vous déterminiez nettement quel serait l’objet de cette nouvelle guerre qu’elle allait entreprendre à son tour contre notre nation. Nul ne peut plus l’ignorer aujourd’hui : ce qui met aux prises toute la population militaire de l’Allemagne et toute la population virile de la France, c’est cette question franchement posée : l’Alsace sera-t-elle à la France ou à l’Allemagne ?
La Prusse compte bien résoudre cette question par la force ; mais la force ne lui suffit pas : elle voudrait bien y joindre le Droit. Aussi, pendant que ses armées envahissaient l’Alsace et bombardaient Strasbourg, vous vous efforciez de prouver qu’elle était dans son droit et que l’Alsace et Strasbourg lui appartenaient légitimement. L’Alsace, à vous en croire, est un pays allemand ; donc elle doit appartenir à l’Allemagne. Elle en faisait partie autrefois ; vous concluez de là qu’elle doit lui être rendue. Elle parle allemand, et vous en tirez cette conséquence que la Prusse peut s’emparer d’elle. En vertu de ces raisons vous la « revendiquez » ; vous voulez qu’elle vous soit « restituée ». Elle est vôtre, dites-vous, et vous ajoutez : « Nous voulons prendre tout ce qui est nôtre, rien de plus, rien de moins. » Vous appelez cela le principe de nationalité.
C’est sur ce point que je tiens à vous répondre. Car il faut que l’on sache bien s’il est vrai que, dans cet horrible duel, le Droit se trouve du même côté que la force. Il faut aussi que l’on sache s’il est vrai que l’Alsace ait eu tort en se défendant et que la Prusse ait eu raison en bombardant Strasbourg.
Vous invoquez le principe de nationalité, mais vous le comprenez autrement que toute l’Europe. Suivant vous, ce principe autoriserait un État puissant à s’emparer d’une province par la force, à la seule condition d’affirmer que cette province est occupée par la même race que cet État. Suivant l’Europe et le bon sens, il autorise simplement une province ou une population à ne pas obéir malgré elle à un maître étranger. Je m’explique par un exemple : le principe de nationalité ne permettait pas au Piémont de conquérir par la force Milan et Venise ; mais il permettait à Milan et à Venise de s’affranchir de l’Autriche et de se joindre volontairement au Piémont. Vous voyez la différence. Ce principe peut bien donner à l’Alsace un droit, mais il ne vous en donne aucun sur elle.
Songez où nous arriverions si le principe de nationalité était entendu comme l’entend la Prusse, et si elle réussissait à en faire la règle de la politique européenne. Elle aurait désormais le droit de s’emparer de la Hollande. Elle dépouillerait ensuite l’Autriche sur cette seule affirmation que l’Autriche serait une étrangère à l’égard de ses provinces allemandes. Puis elle réclamerait à la Suisse tous les cantons qui parlent allemand. Enfin s’adressant à la Russie, elle revendiquerait la province de Livonie et la ville de Riga, qui sont habitées par la race allemande ; c’est vous qui le dites page 16 de votre brochure. Nous n’en finirions pas. L’Europe serait périodiquement embrasée par les « revendications » de la Prusse. Mais il ne peut en être ainsi. Ce principe, qu’elle a allégué pour le Slesvig, qu’elle allègue pour l’Alsace, qu’elle alléguera pour la Hollande, pour l’Autriche, pour la Suisse allemande, pour la Livonie, elle le prend à contre-sens. Il n’est pas ce qu’elle croit. Il constitue un droit pour les faibles ; il n’est pas un prétexte pour les ambitieux. Le principe de nationalité n’est pas, sous un nom nouveau, le vieux droit du plus fort.
Comprenons-le tel qu’il est compris par le bon sens de l’Europe. Que dit-il relativement à l’Alsace ? Une seule chose : c’est que l’Alsace ne doit pas être contrainte d’obéir à l’étranger. Voulez-vous maintenant que nous cherchions quel est l’étranger pour l’Alsace ? Est-ce la France, ou est-ce l’Allemagne ? Quelle est la nationalité des Alsaciens, quelle est leur vraie patrie ? Vous affirmez, monsieur, que l’Alsace est de nationalité allemande. En êtes-vous bien sûr ? Ne serait-ce pas là une de ces assertions qui reposent sur des mots et sur des apparences plutôt que sur la réalité ? Je vous prie d’examiner cette question posément, loyalement : à quoi distinguez-vous la nationalité ? à quoi reconnaissez-vous la patrie ?
Vous croyez avoir prouvé que l’Alsace est de nationalité allemande parce que sa population est de race germanique et parce que son langage est l’allemand. Mais je m’étonne qu’un historien comme vous affecte d’ignorer que ce n’est ni la race ni la langue qui fait la nationalité.
Ce n’est pas la race : jetez en effet les yeux sur l’Europe et vous verrez bien que les peuples ne sont presque jamais constitués d’après leur origine primitive. Les convenances géographiques, les intérêts politiques ou commerciaux sont ce qui a groupé les populations et fondé les États. Chaque nation s’est ainsi peu à peu formée, chaque patrie s’est dessinée sans qu’on se soit préoccupé de ces raisons ethnographiques que vous voudriez mettre à la mode. Si les nations correspondaient aux races, la Belgique serait à la France, le Portugal à l’Espagne, la Hollande à la Prusse ; en revanche, l’Écosse se détacherait de l’Angleterre, à laquelle elle est si étroitement liée depuis un siècle et demi, la Russie et l’Autriche se diviseraient en trois ou quatre tronçons, la Suisse se partagerait en deux, et assurément Posen se séparerait de Berlin. Votre théorie des races est contraire à tout l’état actuel de l’Europe. Si elle venait à prévaloir, le monde entier serait à refaire.
La langue n’est pas non plus le signe caractéristique de la nationalité. On parle cinq langues en France, et pourtant personne ne s’avise de douter de notre unité nationale. On parle trois langues en Suisse ; la Suisse en est-elle moins une seule nation, et direz-vous qu’elle manque de patriotisme? D’autre part, on parle anglais aux États-Unis ; voyez-vous que les États-Unis songent à rétablir le lien national qui les unissait autrefois à l’Angleterre ? Vous vous targuez de ce qu’on parle allemand à Strasbourg ; en est-il moins vrai que c’est à Strasbourg que l’on a chanté pour la première fois notre Marseillaise ? Ce qui distingue les nations, ce n’est ni la race, ni la langue. Les hommes sentent dans leur coeur qu’ils sont un même peuple lorsqu’ils ont une communauté d’idées, d’intérêts, d’affections, de souvenirs et d’espérances. Voilà ce qui fait la patrie. Voilà pourquoi les hommes veulent marcher ensemble, ensemble travailler, ensemble combattre, vivre et mourir les uns pour les autres. La patrie, c’est ce qu’on aime. Il se peut que l’Alsace soit allemande par la race et par le langage ; mais par la nationalité et le sentiment de la patrie elle est française. Et savez-vous ce qui l’a rendue française ? Ce n’est pas Louis XIV, c’est notre Révolution de 1789. Depuis ce moment, I’Alsace a suivi toutes nos destinées ; elle a vécu de notre vie. Tout ce que nous pensions, elle le pensait ; tout ce que nous sentions, elle le sentait. Elle a partagé nos victoires et nos revers, notre gloire et nos fautes, toutes nos joies et toutes nos douleurs. Elle n’a rien eu de commun avec vous. La patrie, pour elle, c’est la France. L’étranger, pour elle, c’est l’Allemagne.
Tous les raisonnements du monde n’y changeront rien. Vous avez beau invoquer l’ethnographie et la philologie. Nous ne sommes pas ici dans un cours d’université. Nous sommes au milieu des faits et en plein coeur humain. Si vos raisonnements vous disent que l’Alsace doit avoir le coeur allemand, mes yeux et mes oreilles m’assurent qu’elle a le coeur français. Vous affirmez, de loin, « qu’elle garde un esprit d’opposition provinciale contre la France » ; je l’ai vue de près ; j’ai connu des hommes de toutes les classes, de tous les cultes, de tous les partis politiques, et je n’ai trouvé cet esprit d’opposition contre la France nulle part. Vous insinuez qu’elle a une antipathie contre les hommes de Paris ; je me vante de savoir avec quelle sympathie elle les accueille. Par le coeur et par l’esprit, I’Alsace est une de nos provinces les plus françaises. Le Strasbourgeois a, comme chacun de nous, deux patries : sa ville natale d’abord, puis, au-dessus, la France. Quant à l’Allemagne, il n’a pas même la pensée qu’elle puisse être en aucune façon sa patrie.
Vous l’avez bien vu depuis deux mois. Le 6 août, la France était vaincue ; I’Alsace, dégarnie de troupes, était ouverte aux Allemands. Comment les a-t-elle accueillis ? Les paysans alsaciens ont pris leurs vieux fusils à pierre et leurs pioches pour combattre l’étranger. Beaucoup d’entre eux, ne pouvant souffrir la présence de l’ennemi dans leurs villages, se sont réfugiés dans les montagnes, et à l’heure qu’il est ils défendent encore pied à pied chaque défilé et chaque ravin. On a sommé Strasbourg de se rendre, et vous savez comment il a répondu. Or notez ce point : Strasbourg n’avait pour garnison que 2500 soldats français et le 6e régiment d’artillerie qui est composé d’Alsaciens. C’est la population strasbourgeoise qui a résisté aux allemands. C’est un général alsacien qui commandait la ville. L’évêque, que l’on a si durement repoussé du camp allemand, était un Alsacien. Ceux qui ont si vaillamment combattu, ceux qui ont frappé l’ennemi par de si rudes sorties étaient des Alsaciens. Tous ces hommes-là sans doute parlaient votre langue ; mais ils ne se sentaient certainement pas vos compatriotes. Et ces soldats allemands qui lançaient des bombes contre Strasbourg, qui visaient la cathédrale, qui brûlaient le Temple-Neuf, la bibliothèque, les maisons, 1’hôpital, qui, respectant les remparts et ménageant la garnison, n’étaient impitoyables que pour les habitants, dites franchement, la main sur le coeur, se sentaient-ils leurs compatriotes ! Ne parlez donc plus de nationalité, et surtout gardez-vous bien de dire aux Italiens : Strasbourg est à nous du même droit que Milan et Venise sont à vous ; car les Italiens vous répondraient qu’ils n’ont bombardé ni Milan ni Venise. Si l’on avait pu avoir quelque doute sur la vraie nationalité de Strasbourg et de l’Alsace, le doute ne serait plus possible aujourd’hui. La cruauté de l’attaque et l’énergie de la défense ont fait éclater la vérité à tous les yeux. Quelle preuve plus forte voudriez vous ?
Comme les premiers chrétiens confessaient leur foi, Strasbourg, par le martyre, a confessé qu’il est Français. Vous êtes, monsieur, un historien éminent. Mais, quand nous parlons du présent, ne fixons pas trop les yeux sur l’histoire. La race, c’est de l’histoire, c’est du passé. La langue, c’est encore de l’histoire, c’est le reste et le signe d’un passé lointain. Ce qui est actuel et vivant, ce sont les volontés, les idées, les intérêts, les affections. L’histoire vous dit peut-être que l’Alsace est un pays allemand ; mais le présent vous prouve qu’elle est un pays français. Il serait puéril de soutenir qu’elle doit retourner à l’Allemagne parce qu’elle en faisait partie iI y a quelques siècles. Allons-nous rétablir tout ce qui était autrefois ? Et alors, je vous prie, quelle Europe referons-nous ? celle du XVIIe siècle, ou celle du XVe, ou bien celle où la vieille Gaule possédait le Rhin tout entier, et où Strasbourg, Saverne et Colmar étaient des villes romaines ?
Soyons plutôt de notre temps. Nous avons aujourd’hui quelque chose de mieux que l’histoire pour nous guider. Nous possédons au XIXe siècle un principe de droit public qui est infiniment plus clair et plus indiscutable que votre prétendu principe de nationalité. Notre principe à nous est qu’une population ne peut être gouvernée que par les institutions qu’elle accepte librement, et qu’elle ne doit aussi faire partie d’un État que par sa volonté et son consentement libre. Voilà le principe moderne. Il est aujourd’hui l’unique fondement de l’ordre, et c’est à lui que doit se rallier quiconque est à la fois ami de la paix et partisan du progrès de l’humanité. Que la Prusse le veuille ou non, c’est ce principe-là qui finira par triompher. Si l’Alsace est et reste française, c’est uniquement parce qu’elle veut l’être. Vous ne la ferez allemande que si elle avait un jour quelques raisons pour vouloir être allemande.
Son sort doit dépendre d’elle. En ce moment la France et la Prusse se la disputent ; mais c’est l’Alsace seule qui doit prononcer. Vous dites que vous revendiquez Strasbourg et qu’il doit vous être restitué. Que parlez-vous de revendication ? Strasbourg n’appartient à personne. Strasbourg n’est pas un objet de possession que nous ayons à restituer. Strasbourg n’est pas à nous, il est avec nous. Nous souhaitons que l’Alsace reste parmi les provinces françaises, mais sachez bien quel motif nous alléguons pour cela. Disons-nous que c’est parce que Louis XIV l’a conquise ? Nullement. Disons-nous que c’est parce qu’elle est utile à notre défense ? Non. Ni les raisons tirées de la force, ni les intérêts de la stratégie n’ont de valeur en cette affaire. Il ne s’agit que d’une question de droit public, et nous devons résoudre cette question d’après les principes modernes. La France n’a qu’un seul motif pour vouloir conserver l’Alsace, c’est que l’Alsace a vaillamment montré qu’elle voulait rester avec la France. Voilà pourquoi nous soutenons la guerre contre la Prusse. Bretons et Bourguignons, Parisiens et Marseillais, nous combattons contre vous au sujet de l’Alsace; mais, que nul ne s’y trompe ; nous ne combattons pas pour la contraindre, nous combattons pour vous empêcher de la contraindre.
 

4 תגובות

  1. מה קובע? מייקל וולצר כבר ענה על זה בספרו מלחמות צודקות ומלחמות לא צודקות – רצון התושבים. באלזאס לוריין התושבים רצו בבירור להשתייך לצרפת למרות שמוצאם היה גרמני. ואי אפשר לנתק את זה מהקורה אצלנו מאז 1967: ייבוא אוכלוסיה כובשת לשטח המיושב באוכלוסיה אתנית אחרת על מנת ל”טהרו” אינו ישנה את שייכות השטח לעם המקורי היושב בו.

  2. ארז שלום
    בסופו של דבר המאבק הוא בין כוח לבין רצון של קבוצות אוכלוסיה להגדיר עצמן
    כשמדובר בזהויות אתניות קטנות הן נצבות בפני בעיה אמיתית בכל הארצות שלא קבלו על עצמן מבנה פדרטיבי כמו ארהב קנדה גרמניה וגם יציבות של מבנה זה תלוי בהרבה רצון טוב והשתדלות שלא לחרוג ממנו
    בבלקן למשל על אף הנסיון של 1919 לתת ביטוי לכל חידה לאומית לא פתר את השאיפות הלאומיות של הסרבים (עד היום)

  3. Martin Sessler
    שאלת הזהות האלזסית רק נוצרה ב-1870/1. אז התחיל לשטון גרמני של כמעט 50 שנה. ובמאה העשרים הגיע מלחמת העולם הראשונה עם 200000אלזסים מגוייסים לצבא הקיסר, אח”כ בין המלחמת שלטון צרפתי נוקשה ביותר, 1940-1945 שלטון נאצי נוראי עבור האלזסים. לכן אין שום ערך לדיון על זהותם של האלזסים בין גרמניה לצרפת שנת 1870. את השאלה צריך לשאול היום והבלוג שלי עוסק בצריה מעמיקה בשאלה זו. אני מדבר פרפקט את 3 השפות של אלזס, לכן יש לי גישה לכל הזרמים קלויים ונסתרים של זהות האלזסית. ממליץ על הבלוג עם מחקרים מעמיקים בסוגית אלזס
    אלזס בעברית.
    https://www.facebook.com/groups/578801236079249

  4. שלום מרטין שלוש שפות
    חבל שלא כתבת ישירות לתאודור מומזן שאין ערך לברר את זהותם של בני אלזס ב1870,אם היה יודע שתוציא פוסט בפייסבוק ב2020 היה מוותר על הדיון
    שנה טובה

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן