מאמר פרשנות וביקורת לסרט ותיק עם ביקורת חברתית. לרגל מלאת 81 שנים לבמאי (שנפטר ב 2015).

צפו במקדימון לסרט משנת 1984 “סיוט ברחוב אלם” של וס קרייבן

החודש לפני 81 שנה נולד וס(לי) קרייבן, מי שלעתיד יהיה אמן קולנוע, ואמן סרטי אימה, משובח, פורה, ובעל חלומות וסיוטים הזויים לאין שיעור. 45 שנים אחרי שנולד הוא יצר לקולנוע את הקאלט ההיסטרי, שהרגיש כמו חלום על פטריות, שנקרא כיום סיוט ברחוב אלם.

פוסטר הסרט סיוט ברחוב אלם משנת 1984. ויקיפדיה

אפשר לומר שרבים מהסיוטים של בני נוער של שנות ה-90 והאלפיים בכלל, ושלי בפרט, היו מפרצופו המעוות, השרוף, והמאיים של פרד קרוגר, כשהוא רודף אחרי הקורבנות שלו במקום הכי האינטימי – החלום.

סיוט ברחוב אלם, שהציג לעולם עלילה מסתורית ואת דמותם של ננסי תומפסון ופרד קרוגר, הוא שיעור חשוב לאמני קולנוע מודרניים (במיוחד לבמאי סמואל באייר שביים את החידוש). הוא חשוב במיוחד לאלו שרוצים לדעת ליצור אימה, ואלו שרוצים ליצור אייקון אופנה מפחיד בשלמות.

אין ספק ביכולתו הסיפורית של סיוט ברחוב אלם, גם אם נוצר לפני 36 שנים, ליצור רצף עלילתי עשיר באלמנטים של פאניקה וחשש. אנשים שמתים במציאות אחרי שנרצחו בחלום? שמעתם על דבר שכזה? a nightmare on elm street היה כנראה היחיד שחשב על השילוב הפוטנציאלי של רוצח סדרתי מטורף (ואנס בפוטנציה) לבין עולם החלומות של בני נוער ״תמימים״.

היום קשה להבין איך בשנים שבהן נעשה שימוש מועט במסכים ירוקים, לא שמעו על אפקטים דיגיטליים, וגרפיקה ממוחשבת הייתה תכל׳ס פיקציה, הגיעו לתוצאה כל כך איכותית.

אף אמן אפקטים, גם כיום, ועם כל הכבוד לסרטי סופרהירוז או וואטאבר, לא היה מתבייש באפקטים של סרט האימה משנות השמונים, די דל תקציב, שהופק ע״י חברת הפקה לא מוכרת במיוחד (ניו ליין סינמה).

המעבר בסרט בין מציאות לדמיון, בין חלום לערות, הוא כל כך רלוונטי, מושקע, רציני, ואנושי, שקשה לדמיין שמישהו היה מוציא תוצאה טובה יותר מהמוצגת. בין היתר בזכות העלילה הבלתי-צפויה בתחילתה, והשחקנים שמשחקים את ננסי תומפסון (הת׳ר לנגנקאמפ), ואת פרד קרוגר (רוברט אנגלונד), שעושים את זה בדיוק לפי הספר.

ובכל זאת, כבכל אמנות, וקולנועית בפרט, גם פה נמצא בעיות שונות. הבעיה העיקרית שתופסת נוכחות בקולנוע האימה ההוליוודי, כבכל הז׳אנרים, היא ההפי אנד. אמנם זו דרישת הקהל, אבל זו בהחלט דרישה שמנוגדת לכל פורמט מפחיד שניתן היה למצות על סרטי אימה.

ומה מעבר לסרט רצחני עם פני פיצה, הורים שיכורים, וסקס?

מתחת לפני השטח, יש בסרט גם ביקורת חברתית. הסרט מבקר במיוחד את המתירנות הנערית ותרבות המין. אותה מתירנות ותרבות מין שאפיינו ומאפיינות חברות שונות, ובייחוד זו האמריקאית. הסרט נוגע בנושא, זונח את הרגישות המקובלת, ובו זמנית מפחיד במידה הראויה. פרד אמנם עבר שינוי מהותי מאנס ורוצח סדיסט לרוצח סדיסט בלבד, אבל רוב המאפיינים נשארו כשהיו, וטוב שכך. חופש הביטוי שחל על סרטים מהסוג צריך להישמר, על כל הביטוי המופיע בהם, גם זה שמרגיש אכזרי, לא נוח, וחריף מעבר למידת הסביר. כמובן, כל עוד מדובר בביקורת חברתית אמתית ורלוונטית, ולא בעידוד לרצח.

סרט משובח בן 36 שנים, רוצח מטורף שאי אפשר להרוג (כנראה?), מתירנות מינית, והורים מזניחים חובבי אלכוהול. כל המאפיינים שיימשכו קהל, מאוד רציני, או דווקא מאוד מפוקפק, ונוגעים בנושאים הכי אנושיים – אלימות וסקס – שגם גורמים לכולנו ללחוץ על הקישור, או לרכוש כרטיס וללכת לצפות בשעה וחצי של רצח אימים, סדיזם חולני, צרחות רצחניות, ודם מותז לכל הכיוונים.

המאמר דן בסרט הראשון, ולא בהמשכונים, הרימייקים, והקומיקסים שיצאו אחריו.

ראו עוד על סדרת הסיום ברחוב אלם בויקיפדיה

פוסטר נוסף של הסרט סיוט ברחוב אלם

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שמונה עשרה − שלוש עשרה =