“שמשון” מהדורת היידיש

לציון מלאת שמונים שנה לפטירתו של הסופר ומנהיג התנועה הרויזיוניסטית זאב ז’בוטינסקי, אנו מביאים כאן במסגרת “פרויקט הסיפור התנכי וההיסטורי של יקום תרבות” את פרק הסיום של ספרו המפורסם והבלתי נשכח “שמשון”, על הגיבור התנ”כי מתקופת השופטים. אחד מגדלי הרומנים התנכיים של כל הזמנים.

“שמשון”, שפורסם במקור ברוסית, הפך לבסיס לסרט הוליוודי מפורסם של המפיק ססיל דה מיל.

“שמשון” שימש גם כבסיס להצגה של יפים ריננברג בתיאטרון מיקרו הירושלמי.

עטיפת ״שמשון״ באנגלית

קראו תחילה את הפרק הלפני אחרון מהספר – “הפרידה” שבו מוסר שמשון בעל פה את צוואתו.

והנה הפרק המסיים של הספר, הכתוב כמכתב של נוסע מצרי המבקר בארץ כנען, ארץ שנמצאת תחת השפעה מצרית חזקה, ועד לפני זמן קצר הייתה חלק מהאימפריה המצרית.

הנוסע המצרי, נציג התרבות המרכזית של התקופה (סביבות 1100 לפנה”ס) ככל הנראה מבוסס על דמות של נוסע מצרי היסטורי בן התקופה ,הכוהן המצרי ון אמון, שסיפור מסעו לארץ כנען היגיע לידינו בפפירוס בחפירות.

הסיפור היה מוכר לז’בוטינסקי שחקר היטב את התקופה ואף ראה את הפפירוס הנמצא במוזיאון פושקין ברוסיה,והשתמש בו כמקור.

הנוסע המצרי חווה את האירועים הדרמטיים המסיימים את סיפור שמשון, אם כי הוא לא באמת מבין את משמעויותיהם.

זהו לדעתנו אחד הסיומים הדרמטיים ביותר של רומן אי פעם.

הפרק מובא באדיבות מכון ז’בוטינסקי בישראל והוצאת “מודן”, ותודתנו להם.

כתב זאב ז’בוטינסקי

תרגם ברוך קרוא- קרופניק.

עטיפת המהדורה האנגלית של “שמשון”

פרק לד: “תָּמֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים”!

ביום האחרון לחג האסיף באותה שנה אירע מעשה רב בעזה, ופרשת המעשה תיאר בפרוטרוט עד ראיה, והוא עובר־אורח מצרי, במכתבו לידידו במוף, וזהו עיקר תוכן המכתב:

…חג האסיף הוא הגדול בחגי הארץ. המנהגים הנוהגים בו, כנראה, ממוזגים משני מיני מסורת: רובם שאולים מעממי הארץ המשועבדים ומיעוטם הובאו מאיי הפלשתים לפנים. למשל, האל דגון, מחולות המחנים, מלבושי יום טוב – כל אלה ודאי מורשת הפלשתים הקדמונים הם. אולם המנהג לקשט את המקדש מבפנים באחו, בכפות תמרים, בזמורות שקמה, בעלי זית, ערמון, ברוש, ואלון עד שנדמה המקדש מבפנים ליער במראה ובריח – מנהג זה נוהג בכל ארץ כנען. אפילו בפרבר עם הארץ של עזה, שבכל ימות השנה הוא מלא רפש ודלות לאין ערוך, מבצבצים בערב החג על כל דלת ודלת ענפים ירוקים מדולדלים.

עליך לזכור היטב ענין זה של קישוט המקדש מבפנים אם תרצה, תפנחת יקירי, להבין את הסיבות ואת המדות של אותו מעשה רב, ששמעו הגיע גם אליכם. תורת הבית בכלל ודאי תזכור מתוך מכתבי הקודמים; מרכזו הוא גג על גבי ארבעת עמודים ממיני אבן שונים, ומתחתיו פסל על בסיס זהב ומזבח. ובכן, צייר לעצמך את כל העמודים, הכרכובים, הזיזים ללפידים, והפסלים המעוטפים ירק עד שהשיש והשחם נדמו לבהרות מבעד לעטיפה הירוקה. ואמנם, רק בימים הראשונים היתה ירוקה – והחג נמשך שבוע ימים. מבחינת עבודת המקדש היה היום הראשון עיקר, אולם מבחינת הוללות העם חשוב ביותר היום האחרון וביחוד הלילה שלאחריו. על אודות השמחה הזאת והיקפה בשעות האחרונות של החג משקיעת החמה ועד עלות השחר ספרו לי כאן הרבה, ברב ענין עשיתי את כל חושי כאפרכסת. האמינה לי, תפנחת חביבי, שהייתי נותן לך דין וחשבון מפורט על הכל, אולם המאורע שאני בא לתארהו במכתבי זה אירע דוקא לפני שקיעת החמה בשביעי לחג והפסיק את המהלך הטבעי של הדברים.

ואף על פי שאין זה מן הראוי, בשעה שמדובר על מאורע מעציב, לשהות בדברים של קלות ראש, איני יכול שלא להזכיר, כי מראית המקדש באותה שעת בין השמשות נתנה תקוה עליזה בלבי. די להטעים שני פרטים. ראשית, מחלצות הנשים, שהיו עשויות להביא אדם בריא לידי הרהור תאוה; וכבר תיארתי לך פעם מחלצות אלו בהתפעלות. שנית, אין מדליקים את הלפידים בלילה ההוא מפני הסכנה, שהרי הענפים המרובים כבר נתיבשו בינתים; בשעות הלילה הולך החושך ומתרבה במקדש, והאור העמום של המזבח לפני פסל דגון פועל בודאי בתוך החשיכה כגרגר חריף של תבלין במאכל תאוה.

במקדש נמצאו כל חמשת סרני פלשתים, כל אחד עם מקורביו. מקדש זה, שעל פי מדתו הוא קטן הרבה ממקדשי מף ונא אמון, כי יש בו מקום לשבת פחות מלאלף איש ועוד אלף וחמש מאות יכולים לעמוד, הכיל ביום ההוא כמעט כל בני מרום עם הארץ בעזה וכמה מגדולי יתר ערי פלשתים. שמעתי, שהסרנים ורבי המלוכה יוצאים את המקדש עם חשיכה, שלא תהא מציאותם כהסכמה להוללות העם, ואולי שלא להפריע את ההוללות. אולם עד שתחשך הם יושבים על מקומותיהם, אם שאינם משתתפים בשעשועי ההמון.

סעודה של פלישתים.צייר נחום גוטמן.

עבודת הקודש כלתה, היום פנה לערוב, ואנחנו כילינו לאכול את הממתקים ושתינו אחריהם יין, והנה נשמעו קריאות “ברוך הבא” ובנתיב הבינוני שבין הספסלים נראה האדם המצויין ביותר שראיתי בימי חיי. כבר כתבתי לך מנסיעתי הקודמת וגם ספרתי לך בעל פה, כי פלשת מתגאה בשודד זה, בן עם פרא השוכן ברוכסי ההרים ממזרח לפלשת, שגרם לפלשתים רעות רבות וצרות. סתירה זו לא תצוייר אצלנו המצרים, אבל מתאימה היא לקלות הראש של אנשי הארץ. אולם לפני שנה לערך פקעה גם סבלנותם: השודד נשבה, אבל (שוב דבר בלתי מובן לנו המצרים, המחונכים בעונשין קשים) לא הומת, רק עוורו את עיניו ושלחוהו לחפשי, וקימעא קימעא נעשה אורח קרוא בכל משתה בעזה.

עתה ראיתיו לראשונה. אמור נא לשורמסת הכושי שלך, ארוך הרגלים, כי קדקדו הגלוח לא יגיע לסנטרו של ענק זה. אולם כתפיו רחבות כל כך וכל אבריו מתאימים וקצובים כל כך, עד שלא נראה כבריה משונה. פניו הרהיבוני ביפים גם בארץ זו, שבה החוטמים הישרים עם חמוקיהם, השפתים הדקות והאזנים הקטנות מזינים עין המצרי וממלאים לבו קנאה. שלא כפלשתים היה גלוי ראש ובשערותיו הכהות – לא שחורות כלל – הסרוקות למשעי ראיתי קווצה לבנה. הדבר היחיד שלא נעם בפניו היו, כמובן, עיניו הסגורות והשקועות. בו ברגע עלה על דעתי, שאצלנו במוף לא היו גם עבדים ילידי בית הגון מסכימים לחוג בחברת אדם שפניו משחתים כל כך. אבל כשישב על גבי אחד השרפרפים, המוכנים לכהנים על יד המזבח, פניו אל הקהל, וחייך לקראת מברכיו בשמחה רבה, הסחתי אף אני את דעתי מעיניו מפני הקסם של חיוכו. על ידו עמדה ילדה נוהגת בו (רק לילדים נתן לנהוג בו ותמיד דחה את שירותם של גדולים, ובכלל היה חביב על הטף). הילדה היתה עדויה כבת עשירים. לאחר שישב החליק את ראשה וצוה עליה ללכת מיד הביתה, אולי מפני שאסור היה לילדים לשהות במקדש בלילה ההוא, ואולי (אם נאמר – ואני מטיל ספק בדבר – כי כיוון את המאורעות הבאים במחשבה תחילה) מתוך חיבה לילדה זו דוקא.

שמשון במסיבה הפלישתית .צייר ננחום גוטמן.

עם בואו נכנסה רוח חיים. מכל עברים קראו אליו והוא נענה, ולכל מענה שלו צחק הקהל בקול ויש שמחא כף. אודה ולא אבוש, כי גם בצחוק וגם במחיאת הכפיים השתתפתי גם אני לאחר שעה קלה, ועלי להודות כי פרא אדם זה לא היה מחוסר כשרון של נימוס בתיאטרון. אף על פי שעיניו עצומות היו, עשויים היו פניו להביע כל הבעה שהיא ואפילו להדמות לפנים אחרות. באמצעות תנועות פשוטות ביותר, למשל העברת מרפקיו או כפיפת צוארו, הפך את גזרתו הגבוהה והחסונה, פעם לצורת בעל־בשר גוץ, ופעם לתואר בחורה. ומה שנוגע לקולו לא ראיתי מימי אדם כמוהו, שהקול בידו כחומר ביד היוצר. מוסר היה דיבור האנשים היושבים בקהל בשלימות שאין למעלה הימנה, עד שאפילו אני שכחתי את כל נימוסי מצרים ומוכרח הייתי מזמן לזמן להדק שתי כפות ידי לבטני, שלא להתפקע מצחוק.

ביחוד מצא חן בעיני מחזה אחד שצויר בקולות שונים: באמנות מצוינה הגשים כעשרה אנשים המדברים כולם בבת אחת, אולם דעתם של ידידי הפלשתים לא היתה נוחה ממחזה זה. עד כמה שהבנתי (כי השתמש בזה בהרבה מלים המוניות שאינן ידועות לי, וגם חיקה את הדיבור הנלעג של כמה עממים) צייר קטטה על גבול ארץ פלשתים בין המוכסים ובין הסוחרים בני עמים שונים. מתחילה צחקו השומעים בצהלה, אבל פתאום כשהתחיל לדבר בדיבור מקוטע ולהסתכל בעיני זעף – חדל הצחוק, וידידי היושב אצלי לחש לי במבוכה, שהשבוי מתאר בזה סוחר בן עמו – וכן לא יעשה. אולם השבוי לא נבוך והראה בשאלות ותשובות המביאות לידי גיחוך, איך בן־עמו המיתמם מביא לידי זיעה גם את שר המאה הגאותן, גם את הלבלר השקדן, ולבסוף הוא מטעה אותם בחשבון. הפעם מחאו כף פחות משמחאו קודם לכן, חוץ מאשה אחת, שידובר עליה מיד, ובפרט שהיא ידידתנו מאז.

הלא תזכור את ידידתנו היפה המכונה נפרע, אף על פי שבת נכר היתה, שנעלמה ממוף לפני שנתים לערך? כאן נקראה בשם אחר, אבל הכרתיה מיד כשהרגשתי, שהיא היחידה בין היושבים בספסל ראשון שמחאה כף לשבוי דוקא לאחר המחזה שלא מצא חן בעיני הקהל. ולא עוד אלא שחזרה כמה פעמים על קריאת הסכמה, ומכיון שיתר הקהל החריש הכיר הענק כנראה את קולה, כי לרגע הסב את ראשו לצדה ואמנם מיד הסב אותו מנגדה. לא התפלאתי שהוא מכיר אותה מכיון שידעתי את משלח ידה ואת גבורתו, אבל נודע לי, כי אשה זו סייעה לפלשתים לקחת שבי את השודד שלא ניתן להיתפס עד היום ההוא, ובשכר זה קבלה מגנזי הסרן סכום הגון.

אולם היא לא הסתפקה בתשומת לבו בלבד, וביקשה כנראה תשומת לב הקהל כולו, ואמנם מן הרגע הזה והלאה נצטמצמו עיני הקהל ואזניו לא רק בשבוי אלא גם בה. כל מה שיבוא אירע במהירות יתירה, ולפיכך אין לבי בטוח שאמסור לך לפחות עיקר השיחה שהיתה ביניהם. אשתדל לספר את השמור בזכרוני.

האשה נכנסה ראשונה בשיחה. קמה ממקומה וקראה אל השבוי לאמור:

– לחוד חידות תדע, שמשון (שכחתי להודיע לך ששמו כן, ואולי אינו אלא כנוי, כי בימי נסיעתי הקודמת נקרא בשם אחר) – התדע גם לנחש חידות?

והוא החריש רגעים אחדים והשיב בצחוק:

– מה חידותיך כי אדע, יפתי? גם תכלת עורקיך בשוקיך לא חידה היא: הכל ראוה!

התשובה עוררה צחוק בקהל והאשה חוורה ואף על פי כן קראה בקול רם:

– לא, חידה אחרת לי למענך. מה זאת: מהאוכל יצא מתוק, מעז יצא משחק, מההורג יצא לץ?

כששמע שאלה זו, שכוונתה המעליבה ברורה היתה גם לי, רעד בכל גופו. אבל השיב לה בנחת:

– יש אשר במבחר הממתקים טמון רעל – כן זונה מתרפקת ובוגדה.

הפלשתים צחקו שוב, אבל נשתתקו מיד והמתינו בצפיה לתשובתה: כנראה אין מלחמות דברים כאלו, הבוטות כמדקרות חרב, פוגמות את שמחת חגם. והאשה הוסיפה לדבר, אולם בקולה נשמעה, כמדומני, חוץ מכעס ומשטמה, גם ראשית בכי:

– אחודה לך עוד חידה: מן הנדחת יצאה מנצחת והעינים אשר הביטו בה לפנים בבוז לא תראינה מאומה לעולם. התדע שם החידה הזאת?

והוא השיב מיד במנוחה:

– ידעתי, שמעתי: חמשת אלפים וחמש מאות כסף.

אולם היא הניעה בראשה ואמרה:

– לא מצאת את החידה. שם החידה שמי הוא: אלינוער!

את השם הזה הביעה בכוח עצום, עד שאפילו אותי, שלא שמעתיו מעולם, אחזה צמרמורת והבינותי, שלגבי השבוי יש לשם זה ערך מיוחד. נתתי עיני בו, ומכיון שקרני השמש השוקעת הבקיעו מבעד לפתח המקדש הפתוח והאירו את פניו, ראיתי ברור את הבעותיהם השונות. ושוב עלי להגיד, שאם השם ההוא באמת היה ידוע לו, הרי פרא זה הוא המומוס המובחר שראיתי מימי. בפניו נראו כל סימני מבוכה תמימה, הרים את גבותיו, פתח את פיו, הניע בראשו ימינה ושמאלה כשואל את הקהל ולבסוף הפליט:

– אלינוער? מי היא זאת? לא אזכורה.

למשמע תשובה זו שלא פללה לה, נזדעזעה האשה כאילו הכוה בראשה והדקה את ידיה אל שדיה החשופים. אבל כהרף עין הבליגה, נשכה את שפתה, פנתה למערכות האחרונות של היושבים ורמזה למי שהוא. מיד נגשה אליה שפחה כושית ובידיה צרור המעוטף אטון דק ושקוף. האשה לקחה ממנה את הצרור, פנתה שוב אל השבוי וקראה:

– ועתה מצא נא את החידה השלישית!

מדי דברה פירסה את האטון והוציאה ממנו יונק ערום, כבן שלשה או ארבעה שבועות; היונק נתעורר כנראה משנתו והתחיל בוכה. האשה הגישה אותו אל פני השבוי והצמידה את הכפות הפעוטות ללחייו השעירות, ועם מגע זה חדל היונק לבכות ונמשך אליו, אז נזכרתי מה שסיפרו לי, כי ענק זה חביב על התינוקות. ואמנם, ממגע כף היונק נעשו פניו אף הם דומים לפני תינוק, ורגעים אחדים ישב בלי נוע ורק הקריב חליפות את לחיו, את חוטמו, את מצחו, את עיניו הסגורות אל אצבעות היונק המגששות. ופתאום נסתלק הצדה, קם והושיט את ידיו כמבקש לתפוס את היונק; האשה עיכבה בעדו, לחצה את היונק אליה ונרתעה לאחוריה. אז שאל, לא בקולו הקודם המלגלג, אלא כדַבֵּר אדם שרגשיו סוערים בו:

– למי הילד הזה?

האשה צחקה והשיבה:

– מצא נא את החידה! גבור ואמיץ יהיה כאביו, ואנכי אשר חלָבי הפך לרעל אלמדהו לשטום את עם אביו! ומשופט ומגן יצא אויב ומשחית!

אז נשמעה בגרונו נהימה שאינה דומה לקול אדם והשבוי פסע פסיעות אחדות בידים מושטות, אבל נתקל באחד העמודים התומכים את הגג על גבי פסל דגון והמזבח. האשה מובטחת היתה שלא תתפס, ועמדה במקומה וצחקה ולחצה אל לבה את היונק הבוכה. שכני היושב אצלי העיר בלחש, שאין מחזה זה מתאים למנהגי החג; אבל הקהל נמשך אחרי התחרוּת שלפניו ובמקדש השלך הס. אנכי הסתכלתי בשבוי והרגשתי שנשימתו יוצאת מחזהו בקושי ובשאון וידיו תועות ללא תכלית – האחת על פני חלקת העמוד והשנית על פני שבכת הנחושת הגודרת בפני המזבח, שעדיין לחשו בו גחלים. ופתאום נחה דעתו, בפניו נראה שוב חיוך, ובקולו הקודם אמר בקול רם ובנחת:

– ועתה הגידו נא כולכם את חידת שמשון האחרונה:

רבים אשר המית במותו מאשר המית בחייו!

לא הבינותי מיד אם יחמוד לו לצון או יהלך אימים, אבל בעוד דקים אחדים הרגשתי על פי האוושה המיוחדת שנשמעה במקדש בתוך הדממה הכללית (שהופרעה רק על ידי הילד ולחש הגחלים), כי מתרחשת סכנה מאין כמוה. אולם כל אברי כאסורים היו ולא יכולתי לזוז, וסבורני כי גם כל הקהל תש כוחו. ככולם כן גם אני יכולתי רק להסתכל בענק ולהתפלא (מבלי להבין את המתרחש לבוא) על השנוי החדש בפניו, שהלכו ואדמו; להתפלא על העורק העבה, כמעט מגוון שחור, שנסתמן במצחו ועל הצואר העצום שנתרחב פי שנים; להתפלא על גבעות שריריו, שהתנפחו לאטן בכתפיו וזחלו לאורך שתי ידיו, שנשענו האחת על העמוד והשנית על שבכת המזבח; להתפלא על כל זאת כשם שמתפלא ילד או המוני לתופעה טבעית יקרת המציאות, מבלי לחוש כי התופעה מבשרת רעות. אולם מן המערכות האחרונות נשמעה תלונה עמומה של קולות חרדים, שהלכה וגברה עד שנהפכה לזעקה שהקיפה את כל הקהל וקולה חזק היה כל כך עד שכמדומני היה בו כדי להחריש רעם. אבל סברתי זו מוטעית היתה. כי מעל לכל הקולות הללו של אזהרה, פחד וקצף נשמעה פתאום בבהירות צעקת אותו האיש, – צעקה שאין כל דמיון יכול לתאר לעצמו את עוזה, ועד היום תצלינה שתי אזני ממנה, – לאמור:

– תמות נפשי עם פלשתים!

מכאן ואילך, תפנחת חביבי, נהפך ספורי בעל כרחי לפרשת מעשים שלא יאמנו כי יסופרו. מודה אני כי גם אני, אילולא הייתי עד ראיה למאורע זה, לא הייתי מאמין באפשרות דברים כאלה. מעשה שהיה כך היה: תפס את המזבח, משקלו משא שוורים אחדים, הרים אותו ממעל לראשו וזרקו לצד הילד הבוכה, וטרם נפל המזבח בקול רעש גדול על האשה והילד והאנשים הסמוכים ניתזו מן המוקד לכל עבר המון גחלים בוערות. בתוך היללות והמבוכה שאחזה גם את עזי הנפש, נשען בשכמו אל העמוד וברגליו אל בסיס הזהב של פסל דגון, וכהרף עין זע העמוד, עביו כדי חבוק שני אנשים וגובהו כשלש קומות איש, והתחיל נוטה לצדנו. והפסל השכוב, כסוס הנצב על רגליו האחורניות, קם ונפל לצד מושב חמשת הסרנים ובני לויתם.

אני משער, שברגע ההוא כבר היה המקדש מלא אנקות וצעקות וגם – רק במערכות האחרונות – מרוצת ההמון הנבהל. אבל אני לא שמעתי ולא ראיתי כלום מכל זה, כי עיני היו צמודות למחזה ההרס. לפנַי הלך ונשמט הגג הכבד, שקירה את דגון ומזבחו ועתה ניטל ממנו גם הפסל וגם המזבח וגם אחד מעמודיו. וכשנפלו גם יתר העמודים וקברו תחתיהם ביחד עם החללים הרבים של מעשה נורא זה גם את עושהו, נזרק הגג בכוח הנפילה אל מעבר לגדר מאַת החללים, וקצה הגג חתך, כסכין החותך זמורה, את שני העמודים, שתקרת הבית כולו נשענת עליהם. אחרי זאת אני זוכר רק מפולת מבולקה, שבה רגבי אבן מבוללים בגויות מפרפרות, ומסביב אש מתלקחת האוכלת ענפים יבשים ומהלכת מעמוד לעמוד לרחבו ולארכו של המקדש, ולבסוף – זכרון קשה מנשוא, תפנחת חביבי – אוחזת בשמלות הנשים.

ילא עטי לתאר לך את המאורע כראוי. אבל יש את נפשי להביע לך רעיון אחד, שאינו נותן לי מנוח מאותו יום ואילך. האם לא לפלא הוא, שדוקא מחזות של הרס מזעזעים את הנפש בשיגובם, ואילו מחזה של בנין – החשוב הרבה יותר לכאורה – מכריח את האיסטניס להסב את עיניו מנגדו בשעמום או גם בגועל נפש? למה נשגב המות כל כך, ויותר ממנו – הקרב, שהוא מות כפול ומכופל, ואילו הלידה לא רק שאינה נשגבה, אלא גם מגונה היא ואפילו משעממת? למה יפה הרעש ההורס ערים; למה ירגיש כל אחד מאתנו, אילו יכול להתבונן אל הרעש מגובה מקום בטוח – בצד הצער על אבדן נפשות ורכוש – גם הנאה רוחנית יתירה, ואילו כשאנו רואים ערים בשעת בנינן נשאר בנו לזכרון גועל נפש על התוהו ובוהו, האבק, הלמות הפטישים, ריח הזיעה, קללות הנוגשים?

ואם תאמר, חביבי, כיצד נמלטתי מגיהנם זה? נמלטתי בכויות קלות, שיש בהן כאב אבל לא סכנה; והביאור להצלתי יראה בעינך משונה ורחוק מן האמת יותר מכל שאר חלקי הסיפור. אילו אירע מאורע כזה במוף (ישמרונו מצרה כזו אלהי מצרים, בין שישנם בין שאינם), היתה שריפת המקדש גורמת למהלומות ההוגנות לחיתו של טרף, והחזק היה מכה ורומס את החלש, האיש את האשה – אולי גם אמו, או בתו, או ארוסתו שהבטיחה לו אתמול בפנים מסמיקות לתת לו הלילה למנחה את ראשית שמחתה. אולם עַם זה, בכל נטייתו לבדיחות, ליין, ולהוללות, אינו דבק כנראה בחמדת החיים. מעין מהלומות היו כמדומני סמוך לפתח, במערכות התחתונות, ששם נצפפו בני דלת העם: שם, כנראה, דחקו והדפו האנשים זה את זה, ועל ידי כך סתמו את הדרכים וגדרו בעד עצמם את המוצא. אבל במערכות הראשונות, במושב בני מרום עם פלשת. הבינו כנראה כולם מיד, שלרוב הנאספים אין תקוה להגיע אל הפתח ועל כן אין זה מן הנימוס. אין אני מפריז על המידה לומר, שכולם קיבלו את היסורים באהבה: אדרבה, גם מסביבי נשמעו בכיות ויללות, מקצת הנשים תלשו שערותיהן, ורק מועטים היו שחבקו את ידיהם על לבם והמתינו לגורלם בלי נוע; אבל אפילו הנואשים, אפילו המבכים את גורלם לא רצו להדמות לאספסוף, המבקיע לו במרפקיו ובנגיפות את הדרך למפלט המוטל בספק גדול.

בלי נוע עמדתי ביניהם ועמהם – עם אלה שלא נפגעו עדיין לא מן המפולת ולא מן האש – ופתאום ראיתי, שבמושב הסרנים נותר רק אחד מן החמשה, והוא מושל עקרון, ידידי מאז, הידוע גם לך מימי התארחו אצלי בבית הקיץ סמוך למוף. כשנפגשו עינינו ברכני בנענוע ראש ומיד קרא אליו שר־מאה צעיר מן הכרתים וצוה עליו בקול רם:

– הבקיעה דרך לאורח – ויהי מה!

טרם הבינותי כי אני הוא האורח המכוון, תפסוני משני עברי ידים חזקות וסחבוני בתוך העשן והאנקות אל הנתיב האמצעי שבין הספסלים. אם תאמינה או לא תאמינה, תפנחת חביבי, הנני נשבע לך בקדשי כל העמים, כי לאורך המערכות הראשונות היה הנתיב כמעט ריק מאדם, ורק הלאה, עם התקרבותנו אל הפתח, הוכרחו שר המאה ואנשיו להשתמש בחרבותיהם, ומתחת לרגלי הרגשתי במקום אבני מרצפה איברי אדם מפרפרים, ומי שהוא נשך בשוקי השמאלית עד זוב דם. כשהגענו אל הפתח נסתלק שר המאה הצדה וגירש בחרבו את בני האספסוף שנדחקו ובקשו לצאת, ואנשיו הוציאוני בזרוע החוצה. רק אחד החיילים יצא עמי ויתרם התגברו על נסיון זה. כשהבטתי אחרי מן הסף בפעם האחרונה, ראיתי כי שר המאה הצעיר שב אל סרנו ממש על כתפים וראשים של ההמון הגועה. בו ברגע רעדה ארץ, מאמצע המקדש נשמע קול רעש חדש, וההמון שבעזרה צווח בקול רם והראה כלפי מעלה באלפי ידים. כי הגג נפל.

אמנם כן, חביבי, הצלתי פלא פלאים היא. כי אין לך פלא טמיר ונשגב מן הסוד השמור בנפש עם שלם ומציין אותו משאר באי עולם. זוהי החידה הסתומה בכל החידות שלמדתי בשעות ההן מפי האדם הפלאי ההוא ומפי העם שאהבוֹ, סימאוֹ ואבד עמו במדורה אחת.

הסיום. ציור מאת נחום גוטמן


צפו במקדימון לסרט “שמשון ודלילה” המבוסס על ספר זה

צפו בסיום הסרט “שמשון ודלילה” של ססיל דה מיל המבוסס גם על “שמשון” של ז’בוטינסקי

כרזת הסרט שמשון ודלילה של ססיל בי. דה-מיל

וכבונוס באדיבות מכון ז’בוטינסקי בישראל אנו מצרפים מכתב של זאב ז’בוטינסקי אל המתרגם ברוך קרוא עם מחשבותיו לגבי הספר ותרגומו.

מִכְתַּב הַמְחַבֵּר לַמְתַרְגֵּם

פריס, י“ד מאי תרפ”ח

אדוני הנכבד מר קרופּניק,

על־כן החלט הדבר שאדוני יתרגם את “שמשון הנזיר”. הנני שמח למתרגם כזה.

אני מסכים לדעתו, כי רק את השיחות צריך לתרגם בלשון תנ“כית, ואת כל שאר הספור בשפה חדישה. בקשה מיוחדת ונמרצה: עד כמה שאפשר, להמָנע מהוי”ו המהפך – שנאתי את הוַידברים והוַיאמרים תכלית־שנאה.

הערות אחדות:

א) שוּעלים, לא “תנים”. בכוָנה רציתי לתאר את ה“שועלים” של האגדה כחברי שמשון.

ב) הַצְּלֶלְפּוֹנִי (דה”א, ד, ג).

ג) אַכְתּוּר, בֶּרְגָּם, אַמְטַרְמָגָעִי, אלינֹעַר, סְמָדַר, טַרְגִיל, יָהִיר, קַרְנִי, גוּשׁ, וכו’. שם העבד העוי אַנְקוֹר. שם הרכבי אֵלִיאוֹן, לא עֶלְיוֹן; בתו עֶדְנָה; רְמִידוֹר, מְרִידור.

ד) “דָגָה”

ה) פה צריך להעיר שאנשי הארץ קוראים לחיה זו “אריה” אם־כי שמו פַנְתֵּר או בַּרְדַּלָּס.

בכבוד גמור

ז.ז’בוטינסקי

זאב ז’בוטינסקי. ויקיפדיה

קראו גם:

“האלים של ארץ כנען” עוד סיפור של ז’בוטינסקי על כנען הקדומה

קראו את הספר “שמשון ” בפרויקט בן יהודה

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן