80 שנה מלאו לפטירתו של הסופר והמנהיג זאב ז’בוטינסקי. לרגל תאריך זה אנו מביאים במסגרת “פרויקט הסיפור התנכי וההיסטורי” שלנו שני פרקים מספרו המפורסם ביותר, “שמשון”, שנחשב לאחת מיצירות המופת של סוגת הרומן התנ”כי וההיסטורי. אולי היצירה הגדולה ביותר לצד סדרת הספרים של תומאס מאן על יוסף ואחיו.

כתבי ז׳בוטינסקי ״שמשון״

הספר פורסם במקורו בכתב עת ברוסית בפאריז, ולאחר מכן פורסם ברוסית, ותורגם לשפות שונות – אנגלית, צרפתית, ספרדית, יידיש, וגם עברית. בנוסף לכך הוא שימש כבסיס לסרט הוליוודי מפורסם של ססיל דה מיל, וגם להצגה על הבימה העברית.

המהדורה הספרדית הארגנטינאית של “שמשון” עם תמונה מהסרט.

הודות לספר זה הפכה הדמות של “שמשון השופט” לדמות מודל עבור החניכים בתנועת הנוער בית״ר.

דגל תנועת בית״ר עם דמותו של שמשון הגיבור

לעברית הספר תורגם כמה פעמים:

בתרגום ברוך קרופניק קרוא, בעריכת המחבר ז’בוטינסקי בהוצאת שטיבל, 1929

האלים של ארץ כנען": סיפור קדמוני מאת זאב ז'בוטינסקי - יְקוּם ...
כריכת הרומן ״שׁמשון״ של ז׳בוטינסקי

בידי יצחק אורן בהוצאת ספריית מעריב, 1976

בתרגום פטר קריקסונוב בהוצאת כתר, 2007

״שמשון״ של זאב ז׳בוטינסקי בתרגום קריקסונוב בהוצאת כתר

אנו מביאים פרקים מהספר באדיבות מכון ז’בוטינסקי בישראל, ובאדיבות הוצאת מודן, ותודתנו לה.

הפרק שאנו מביאים כאן הוא הפרק המפורסם ביותר בספר, ואחד המפורסמים ביותר בסיפורת המקראית המודרנית בכלל, שבו מצהיר שמשון בעל פה את צוואתו, שהפכה מאז לאבן יסוד של התנועה הרויזיוניסטית.

תחילה, כבונוס מיוחד עבור הקוראים, נביא מבחר איורים קלאסיים מהספר, של אחד מגדולי המאיירים בשפה העברית נחום גוטמן, שעבד על הספר בשיתוף פעולה עם ז’בוטינסקי.

לוי בדרך אל הוריו של שמשון. איור מאת נחום גוטמן
סעודה של פלישתים. איור מאת נחום גוטמן
שמשון והפלישתים. איור מאת נחום גוטמן
שמשון בכלא .צייר נחום גוטמן
סיום .צייר נחום גוטמן

כעת לפניכם הפרק הלפני אחרון מהספר בתרגום ברוך קרופניק-קרוא בעריכת זאב ז’בוטינסקי, עם איור של נחום גוטמן.

איור של זחום גוטמן למהדורה הראשונה של ״שמשון״

לג: עִם פְּרִידָה

כל הירחים הללו לא דיבר עם איש על אודות שבטו ובמעמדו לא הזכיר איש דבר השבטים והענינים שבגבול המזרחי. ואף הוא לא הרהר בהם. בכלל לא הרהר על שום דבר מסויים, אפילו לאחר וידויו של אנקור, ולא העלה על זכרונו שום דבר.

פעם אחת שמע בפונדק שם דלילה: אחד סיפר לחבירו, כי היא יושבת באשקלון. יותר לא שמע, פשוט מפני שהדבר לא העסיקהו.

רק עוד פעמַים נזדמן לו לזכור ולדבר על העבר ועל הקרובים לו, בסוף הקיץ, לפני חג האסיף.

*

פעם אחת אמרו לו הילדים:

– הנה אשה עומדת ומביטה בך. איננה מפה וגם גברת איננה. באה רוכבת על אתון.

“מפה” – זאת אומרת בת הפרבר; ו“גברת” היה שם כינוי לפלשתיות.

– תעמוד לה, מה לי ולה? – השיב שמשון. אולם האשה הבינה כנראה שהרגישו בה, נגשה ואמרה בשפה רפה:

– חפצי לדבר עמך באין איש אתנו.

שפתה שפת דן היתה. על פי קולה אשה באה בימים היתה, עגומה ועיפה.

פני שמשון קדרו.

– מה שאלתך? – שאל בקרירות.

והיא השיבה בלחש:

– שלוחה אני אליך.

– מאין?

לאחר היסוס השיבה בקול דממה דקה:

– מצפון, מארץ ליש, מקום שם הושבת את יוצאי דן.

שמשון הרהר קצת, הניע ראשו ימינה ושמאלה וצוה לטף ללכת מעמו. האשה ישבה אצלו והחרישה זמן רב. שמשון הרגיש, כי היא נותנת עיניה בו, ואת זאת לא אהב.

– למה שלחוך, ומי הוא זה? – שאל.

קולה רעד ונפסק חליפות מדי דברה:

– שם ארץ עושר ושלוה. חרוצים יעשו חיל. מי אשר הלך צפונה מעוני יש לו עתה שדות ועדרים ועבדים, וכולם יברכו את שמך.

שמשון הסב פניו ולא השיב כלום. והיא הוסיפה:

– אולם העבודה היתה כבדה מנשוא, ורבים אשר מתו בלא עתם.

שמשון משך בכתפיו:

– אין איש מת בלא עתו. אולם טוב לו לאיש למות בלא עתו מאשר לחיות אחרי בוא חליפתו.

האשה החרישה שוב. שמשון שמע את נשימתה הכבדה וירא שמא תבכה. מעולם לא חיבב דמעות אשה והפעם לא נעם לו, שהיא רוצה לבכות בחמלתה עליו.

– אמרי מה לך ולכי – אמר לה עזות.

האשה שאלה:

– התזכור את הבחור – ושמו יהיר – אשר שרת לפניך זה לפני ימים רבים?

שמשון השיב ברוגז:

– לא לך לשאלני אם אזכור או לא. אולם הפלשתים האכזרים הפשיטו ממנו זה כבר את עורו ולא הוא שלחך. מי הוא אשר שלחך?

– לו אחות ושמה קרני, בת שכן ביתכם בצרעה. כאשר תפשו את יהיר – לאחר ימים רבים – היתה לאיש והלכה עם בעלה צפונה. והיא אשר שלחתני אליך.

שמשון נשא את ראשו כמתבונן.

– ומי אַת? – שאל.

– אנכי אמתה, אבל היא אהבתני והנני יודעת את הכל – כל חייה, גם מלפני חתונתה.

– ומה שלומם?

– בעלה מת; שם יקדימו הגברים למות.

– ובניה?

– בנה הוא בן עשר שנים, ועוד לה שתי בנות. שם הבן כשמך.

שמשון לא השיב כלום. רוגזו שכך ושוב לא היה את נפשו לגרשה מעל פניו. אולם תקפתו עצבות ונוח היה לו שתלך מעצמה.

– למה שלחתך קרני? – שאל לאחר שתיקה ממושכת.

האשה החליפה רוח כמרהיבה עוז בנפשה והשיבה:

– צפונה תקראך. כה אמרה: ביתי – ביתו, עדרי בעלי – עדריו, אנכי ובני ועבדי – משרתיו עושי רצונו. כל העם ישמח לקראתו ויהיה לנו לשופט כמלפנים בצרעה.

גחנה לאזנו והוסיפה:

– דייגים מדאר יקחוך בסירתם ויביאך צפונה ושם תצא קרני לקראתך עם אורחת גמלים.

שמשון הוריד ראשו. שערותיו שצמחו בינתים ירדו וכיסו את פניו למחצה ושוב החריש רגעים אחדים. ידע כי האשה מסתכלת בו אבל לא בוש.

והיא לחשה:

– ברבות הימים ישונו פני איש, אולם נפשו לא תשונה.

שמשון הניע בראשו להסכמה, חייך ואמר במרירות פתאומית:

– נכון הדבר: גברתך לא שונתה. לפנים חפצה כי העתיד להיות בעלה יישן בכל לילה תחת צל קורתה ולא יביט מבעד החלון. כזה הנני עתה: מפתח ביתי לא אצא ובחלון לא אביט. ועתה שלחה אחרי.

– לא – השיבה האשה במפגיע, – לא על כי כהו עיניך תקראך. לוּ רצה אלהים, כי עתה נתנה לך את עיניה למען תוכל לקום וללכת אל אשר תחפוץ. אם תשים את טבעתך על אצבעה – והיתה לך לאשה; ואם לא תחפץ – ביתה ביתך והיתה לך לשפחה.

שמשון הפנה אליה שוב את עיניו הסמויות.

– ואם תספרי לה, – שאל, – כי גם עתה אינני לן לבדי בסוכתי – מה תאמר קרני לזאת?

בבירור שמע כי רעדה כולה, מכף רגל ועד ראש, אולם השיבה בקול עז:

– כה תאמר קרני: הבית ביתך והלילות לילותיך, ואנכי אמתך.

שמשון הניד בראשו.

– כה תאמרי לגברתך: גם לי זכרון רב. זכרתי את כל דבריה – אמרים נא לה עתה בשמי: לא יאבה שמשון כי אשתו תבכה – לא על צרתה ולא על צרתו. ועוד תאמרי לה. לפנים אמרה לי: לך דרוּשה חתולה לשעשועים ואני אינני צעצוע. נכון הדבר: בנות דן לא נוצרו לשעשע את האיש לעת מנוחתו. אולם גם בנות דן תאהבנה צעצועים: סמל או ילד או חולה לשרתו. אנכי נהייתי לצעצוע, אבל רק לפלשתים או לבני עם הארץ ולא לקרני.

האשה בכתה, אולם לשמשון לא היה הדבר למעמסה – רק התעצב עליה ועל עצמו ועל הכל.

– אמרי לה, – אמר, – כי מעולם לא שב נשר פצוע למות בקנו. מת הוא במרחקים, בחגוי הסלע: שם יראוהו הלטאות, החסילים, האיות – רק לא בת הנשר.

נאנקה ואמרה:

– לא בת נשר אני…

והוא השיב:

– בת נשר אַת.

נטלה את ידיו ונשקתן הרבה מתוך בכי בלי אומר ודברים. אחר כך קמה, קראה לילדים שישובו אל שמשון והלכה לה עם אתונה.

*

האורח השני היה חרמש, לפנים אחד משועלי שמשון, שבקש לצאת עם כל שבט דן להגן על השופט לאחר אותה האספה בצרעה. לשמשון הגיע בלי קושי: את שמשון לא יראו ולא שמרוהו גם מרחוק.

בשורות רעות הביא לשמשון, שלא פללן כלל. הפלשתים לא דיברו בפניו על ענינים אלו וסבור היה כי שקטה הארץ והם שכחו את דן ואת יהודה כמו ששכח הוא. אולם הם לא שכחו. ממש כבאותה השנה שלאחר שרפת תמנתה, כשהלך לו לסלעי עיטם, – כאילו נפלה חומה בעיר נצורה ואין מגן בעדה. שוב מתהלכים גדודי הפלשתים בסביבות העיר גמזו שעל הגבול ובודאי ילכדו את העיר בקרוב. שוב באה מלאכות לצרעה לדרוש מס ועמה שומרים מזוינים שחיפשו בכל הבתים – אם יש נפחים וברזל, ואף על פי שאפשר היה להמית את השומרים לא נועז איש אפילו לפצות פה. רק אחד הזקנים, אבירם, גבה לב, נצב על סף ביתו וצווח: “לא אתן לכם לבוא” – אולם הציר מראדך צוה להכותו בפני קהל ועדה ואיש לא הגן עליו. הוא, חרמש, ניסה לכנס את הבחורים ולקרוא למהלומות, אולם ראש הזקנים מכבוני בן שוני אסר לעשות זאת.

– מה שם הציר ההוא? – שאל שמשון מתוך קוצר רוח.

– מראדך. מעקרון הוא.

– ומתי היה הדבר?

– כשבוע ימים לפני חג האביב.

שמשון קפץ את אגרופיו. ביום חג האביב התהולל עמו מראדך זה מעקרון בעזרה שבמקדש עזה, חיבקהו, שר שירים – ואפילו לא התפאר, כי זה לפני ימים מועטים היה בצרעה והכה בזקני העיר. ופתאום נצנץ רעיון במוחו של שמשון – כאילו אי אפשר היה קודם לכן לשער דבר פשוט כזה – כי כולם, הקצינים ושרי המאה, או כמעט כולם, היו לא פעם בזמן הזה בצרעה ובחברון ושם חמסו ובלשו והרגו – ואחר כך סעדו עמו, עם שמשון, והוא סיפר להם משלים.

– והאם מצאו חרשים וברזל? – שאל בחירוק שינים.

– לא – השיב חרמש, – היטב אשר עשה מכבוני. יום לפני זה בישרוהו לויים כי פלשתים עלינו, ועל פי מצותו מיהרנו לבער את הכל אל ההרים, למערת השדים.

השיחה היתה על שפת הים. שמשון קם, הניח את ידו על שכם חרמש וטייל עמו על פני החול ארוכות וקצרות בלי אומר ודברים.

– ומה מעשיך, שמשון? – שאל חרמש במורך לב.

שמשון השיב עזות:

– חיי שמחה אחיה, ועוד תרבה השמחה.

ועל פי תנועת השרירים בשכם חרמש מתחת לידו הרגיש, כי הלה הוריד ראשו.

– עלי ללכת – אמר חרמש. – התאבה כי אביאך לביתך או כי אקרא את הילדים הנה?

– הניחני פה. יבואו מאליהם.

חרמש שאל מתוך מבוכה:

– האם תצוני להגיד דבר בשמך?

שמשון הרהר ואחר כך אמר בנחת:

– שני דברים אמור נא להם בשמי. הדבר הראשון הוא: ברזל. יקבצו ברזל. יתנו בברזל את כל אשר להם: כספם וחטתם, שמנם ויינם ועדריהם, נשיהם ובנותיהם. הכל יותן בברזל. אין יקר מברזל. התגידה?

– הגד אגיד, יבינו את זאת.

– והשנית לא יבינו, אבל עליהם למהר להבין את זאת. הדבר השני הוא: מלך. אמור נא זאת לדן, לבנימין, ליהודה, לאפרים: מלך! האחד יתן להם אות ואלפי איש ירימו ידם. ככה יעשו הפלשתים ועל כן ימשלו בכנען. אמור נא מצרעה ועד חברון ושכם והלאה עד עין דאר וליש: מלך!

– הגד אגיד – אמר חרמש.

– לך לך – אמר שמשון.

חרמש החזיק בידו והתחיל מנשקה. ובקול רועד שאל:

– את שני הדברים האלה אגיד בשמך לעם; אולם האם לא תגיד מאומה לנו, לאנשי שלומנו, לנו ולבנינו?

על ידו של שמשון נפלה דמעה חמה, אחת ואחת; רגע אחד עלה על דעתו לספר לחרמש מה שהתודה לפניו אנקור העוי לפני מותו. אבל למה? השעה נתאחרה. וגם האמינו. יהיה להם אשר להם. נטל את ידו והשיב כשפניו מוסבים הצדה:

– אין מאומה.

חרמש התנהל בחזרה על פני החול ופתאום קרא לו שמשון ואמר:

– שבתי וראיתי כי טוב אשר תגיד להם בשמי לא שני דברים כי אם שלשה: לקבוץ ברזל, לשים עליהם מלך וללמוד צחוק.

*

ביום הראשון לחג הקציר, שנתאחר השנה מחמת שנת העיבור, נשא סרן עזה הזקן, שמילא תפקיד כהן גדול, תפלה ארוכה ביותר במקדש בפני האליל דגון. כמו תמיד, לא הבין אותה איש, אפילו יתר הכמרים, שצריכים היו לדעת את שפת האי העתיקה. הסרן היה בקי במגילות ימי קדש ובחר מלים יקרות המציאות ומליצות קשות להולמן. לפיכך לא האזין לו איש: המתפללים הצפופים במקדש התלחשו ביניהם בשעת התפילה והעבודה. אבל הסרן היה קצת כבד שמיעה, וחוץ מזה היה שקוע מאד בשיחתו עם האלים, והלחש לא הפריעהו. וזה דברי תפלתו:

– האל דגון, בן אמא רבתי ראה־דיקטינה, מלכת הים והאיים, אשר ירדה בימי קדם, לפני הולד בני האדם, אל המרעה הירוק לפר האלהי, למען מזג בחלציה פריון האדמה עם חירות מרחבי מים – היה ברכה והיה שלום, האל דגון. היה ברכה ביום נצחונך בשדות ארץ הנכר הזאת, והיה שלום, כי

כי בקרוב ימות עבדך העלוב, ובקרוב – אולי אחרי דורות מעטים – ימות גם השריד האחרון לעמך, ואחריהם יבוא גם קצך.

“כי הנה זוחל לקראתנו ממזרח עם אחר – זוחל, כאשר זוחל לעתים החול מנבכי הים לחוף, כאשר תזוע הדגה הגדולה במעמקים מפני חלום רע ותכה בזנבה בקרקע האפל. עם מוזר הוא, כאילו נוצר בזדון בידי שעירי המדבר למען תאות הנצחון העגומה. בני האדם הללו אינם יודעים מה זאת בת־צחוק. הם באו ממקום פלאי ואין יודע מה חפצם. אבל כולם חפצים דבר מה, תמיד חפצים ולעולם לא יוותרו. הם נופלים וקמים, מלקטים פירורים ושומרים על פירוריהם. כפתור בז להם, כפתור מצליף בעקרבים על פניהם ורואה עצמו כשליט.

כמוהו כעבד כנעני, הזורק במעדרו את החול הרע לגנו משפת הים וחושב כי ניצח. לא ניצח ולא ינצח.

“היה שלום האל דגון, ואל תרגז על תלונת עבדך הנאמן, אשר בלבו נצטבר כאב מר, עמך יאבד, כאשר חיה, בפאר תלבשתו ותנועותיו, בצחוק עליז על שפתיו, אבל אחריתו עדי אובד. והיום עומד אני, המפטיר לפני אחרון בחיריך, בפניך, האחרון לאלהי האמת, והנני נפרד ממך לעולמים”.

צייר רפי אתגר .כל הזכויות שייכות לרפי אתגר
 

את הפרק המסיים בספר הקלאסי “שמשון” “תמות נפשי עם פלישתים ” קראו כאן.

המהדורה הראשונה של “שמשון” ברוסית

קראו גם:

למדו לצחוק: אורי הייטנר על הספר “שמשון”

“האלים של ארץ כנען” עוד סיפור של ז’בוטינסקי על כנען הקדומה

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן