באחד מימי ראשון עליתי על אוטובוס מספר 21 לתחנה המרכזית ירושלים, ועל גבי תיק של עיריית פתח תקווה, עמוס בציוד לשלושה שבועות. לאחר שנדחקתי בין עובדים זרים לבין חרדים, הגעתי לרחבה שמחוץ לתחנה, שם המתינה בשעה 13:00 בדיוק טיולית לבנה וחבוטה, שהביאה אותי למוצב איפסילון, שקבור בחול ומשקיף לירדן.
טיולית זה סוג של משאית שהפכה לאוטובוס, הסביר לי פעם אסף, קצין הטנא הגדודי. אף פעם לא הייתי בטיולית שיש בה מזגן עובד. תמיד רצפת הטיולית מלאה בחול ובעיתונים ישנים, וצוהר האוויר היחיד שמציל אותך מחנק הוא חלון קטנטן פתוח למחצה בין כל שלושה מושבים.
התחלנו את הנסיעה. כמו תמיד בחרתי לשבת ליד החלון במושב הקדמי ביותר. אנשים נוטים להיכנס תמיד לעומק האוטובוס כדי לחפש מקום ישיבה, ואף פעם לא מתיישבים ישר במושב הקדמי. הרבה פעמים הטקטיקה הזאת עזרה לי לא לבלות את הנסיעה עם חייל דביק אחר.
החום, הצעקות, הצחוק, הלהיט החדש של עדן בן זקן ורעש המנוע הכניסו אותי לתרדמת עמוקה − חלמתי שאני נמצא במקום לבן, לבוש במעיל רוח עבה וכובע פרווה, מסביבי פינגווינים ודובי קוטב, הרים לבנים שמגיעים עד לשמים, וצליל הרוח הוא הצליל היחיד שנשמע.
הבטתי לאחור וראיתי שלט ענק, שנראה בדיוק כמו השלט בכניסה להוליווד, אבל הוא היה מונח על גבעות לבנות והיה כתוב בו: “ברוך הבא לאנטרקטיקה”.
לפתע נשמעה צפירה חזקה שגרמה לסדק ענק ביבשת ואז עוד אחת, וההרים התחילו לקרוס. לצעקת “עד מתי” התעוררתי סחוט זיעה במקום הכי חם במזרח התיכון. הגענו למוצב.
הטיולית לא יכולה לעבור בשביל הצר שמוביל למוצב, ולכן לקחתי את התיק והתחלתי לצעוד שלושה קילומטרים לעבר פתח המוצב.
יוסי השומר ניקר בעמדה, ונחיל של חיילים שטף את המוצב מתרדמת החורף של השבת. יוסי בטוח יקבל עוד שבת על שנת היופי שלו, חשבתי, אבל לא היה לי אכפת כל כך, ורק רציתי לפשוט את מדי הפלסטיק שלי ולרדת למדי הבד, בהמשך היום הייתה לי עוד שעת שמירה בעצמי.
נכנסתי למגורים וריח של פגר חתולים וצואת לוחמים תקף אותי, סתמתי את האף ונכנסתי לחדר.
קובי ואור כבר היו בחדר והתחילו למלא את הארונות החלודים שלהם בציוד שהביאו מהבית.
“שלום,” אמרתי בטון שבוז ונופפתי קלות בידי, והם ענו לי “שלום” בטון שבוז עוד יותר מבלי להפנות את הראש שלהם אליי.
ביום ראשון חיילים לא מרבים בשיחות, הם רק חושבים על מה שהשאירו מאחור.

***
ישבתי בש”ג האחורי, זה שלעולם לא עוברות בו מכוניות.
אני שונא לשמור בש”ג הראשי כי שם עוברים כל מיני אנשים שמצפים שאדע מה שמם, ואין לי מושג מי הם. אומרים לי “ניר, אחי, מה נשמע?” ואני רק חושב מה אני עושה כדי להשיג את השם שלהם. בדרך כלל אני ממציא כל מיני תקנות חדשות, מבקש לראות חוגר או מבקש שמות מלאים של כל מי שנמצא באוטו, כשהשם היחיד שבו אני מעוניין הוא השם של הנהג.
עשרים דקות בלי תנועה עברו, ופתאום נזכרתי בחלום, ובלי לחשוב הרבה התחלתי לחפש בגוגל איך מגיעים לאנטרקטיקה וכמה זה עולה. התברר שטסים לאיזה חור בארגנטינה, ומשם שטים במשך כמה ימים עד ליבשת הקפואה.
כל זה נשמע די מלהיב, עד שהגעתי לתג המחיר.
אחרי שכמעט ויתרתי על המסע, דמיינתי את החלופה הזולה: שיט בספינה צבאית חלודה ועבשה ושינה על גבי דרגש מרקיב, שהוא בטוח יותר נוח מהמיטה שלי, בטח עכשיו, אחרי שלקחו לי את המזרן כי קצין חדש הגיע לבסיס, ותחת של קצין על פי פקודות מטכ”ל חייב לנחות על שני מזרנים לפחות.
פתאום התמונה הפסטורלית של הרי השלג התחלפה בתמונה של הקצין החד עיני והמטורף שלי, אומרים שהוא נכנס ללבנון עם צוות שלם וחזר רק עם עין אחת, אבל הוא אף פעם לא מדבר על זה או על תקרית אחרת שבה איבד עין – ואני גם מפחד לשאול אותו.
עניתי לו די מהר כי ידעתי שאם לא אענה הוא יבוא עד אליי, ואפילו ישבור לי את החלון בחדר אם לא אפתח את הדלת ואתחזה לישן. מהבן אדם הזה אי אפשר להתחמק.
נשאר לי רק לתהות מה הקיקלופ המטורף הזה ינפיץ עליי הפעם.
יום אחד הייתה התחממות בגזרה והוא הטיל עליי להיות אחראי על הנהגים, שתפקידם לזווד את הרכבים לקראת מלחמה אפשרית, ולא לעזוב אותם עד שאחרון הרכבים מוכן. הנהגים עבדו שעות רבות בזמן שצפיתי בהם מטפלים ברכבים. לא היה לי במה לעזור להם – אפילו רישיון נהיגה אין לי, אז בשעה שתיים בלילה החלטתי ללכת לישון ולתת להם לעבוד לבד– בשעה שלוש בלילה התעוררתי בבהלה ברעש פיצוץ אדיר – סגן ד’ פוצץ מתחת למיטה שלי נפץ – כמו של פורים – אמר לי שצוות אף פעם לא נוטשים ודחף אותי מחוץ לדלת החדר. מאז הבנתי שאיתו לא מתעסקים.
“ניר,” הוא אמר, “תבחר מספר בין אחד לחמישים. אחת, ארבע, שלושים ותשע וארבעים כבר תפוסים.”
“מה?”
“אנחנו עושים הגרלה, פשוט תבחר מספר!”
“הגרלה על מה?”
“אני לא יכול לפרט. תבחר מספר או שאני אבחר בשבילך!”
“טוב, אז אני בוחר עשר.”
“טוב, משוחרר,” אמר המפקד, ולפני שהספקתי להגיד עוד משהו, השיחה נותקה.
זה היה מוזר מאוד, מוזר אפילו בשביל סגן ד’ המטורף. נראה שהשמש הזאת טיגנה לו את המוח טוב טוב.
ואולי הוא הפסיק לקחת את הכדורים האדומים שכל כך התבייש בהם; אם אתה קם בשש וחצי בבוקר בדיוק אתה יכול לראות אותו נוטל מהם מאחורי השירותים.
הפסקתי לחשוב על הקצין המטורף שלי והתחלתי להשוות מחירים בכל האתרים בעולם על טיסה לאושואיה.
ראיתי שיש טיסה זולה מאוד, רק ארבע מאות דולר, אבל היא עוברת בסודן, בקפריסין ובמונגוליה.
לא היה לי אכפת כל כך, העיקר שמגיעים בסוף.
החושך התחיל לרדת ואורות המוצב נדלקו. לאורך רכבות המגורים שמשות אור לוהטות עלו, שמש מעל כל דלת. הרכבות ממוקמות בזו אחר זו בטור, ולכן האור חודר לתוך החדר ומאיר אותו תמיד. לפיכך כל חייל מקבל ביום גיוסו גליל טסה שחור ונהוג לצפות את החלון. בצה”ל לא מאמינים בווילונות.
ירדתי מהמדים, כיוונתי שני שעונים, שעון אחד לשש וחצי ושעון נוסף לשבע וחצי. השעון הראשון נועד כדי שאקום להתקלח. אמנם אפשר להתקלח בערב ולישון עוד שעה, אבל אני לא רוצה להתקלח עם עוד שלושים איש. אני לא אוהב להתקלח כשצופים בי שלושים זוגות עיניים שבוחנות את גופי, שגם אני לא אוהב לראות, אפילו שממש ניסיתי לעשות משהו לפני הצבא… אבל לא ממש הצלחתי. בקיצור − דוגמן אני לא.
אני גם שונא להתקלח לצלילי מוזיקת טרנס ים תיכונית מטורפת, שמושמעת מרמקולים עמידי מים, כשמסביבי יצורים שמשתינים אחד על השני ובודקים למי יש יותר גדול.
לכן אני קם בבוקר יחד עם הקיקלופ.
השעון השני נועד להעיר אותי למסדר. בכל בוקר אנחנו עומדים בח’ עקומה כמו הפנים של הקצין התורן, שתפקידו לבדוק שכולנו נמצאים, שזה די מטופש לדעתי, כי אין אוטובוסים שיוצאים מהחור הזה, והאפשרות היחידה לברוח היא על גמל, ואני לא מכיר אף אחד בגדוד שיודע לרכוב על גמל.
השעון הראשון צלצל והלכתי להתקלח. נכנסתי לתוך חדר המקלחות המתקלף והמטונף, כל הכיורים היו מלאים בשאריות מזון, דם, מוגלה וקצף גילוח. השירותים עלו על גדותיהם מרוב רפש. צואה הייתה מרוחה על האסלות.
אחוז בחילה הפעלתי את המים בכל חמשת התאים − הדבר הראשון שהמפקדת שלי בטירונות לימדה אותי זה שהדרך היחידה שיהיו לך מים חמים במקלחת היא לפתוח את כל הברזים בעת ובעונה אחת.
לאחר מכן הורדתי את החולצה, את המכנסיים ואת התחתונים, כל פריט לבוש זכה למתלה משלו.
נכנסתי לתא המקלחת, והמים הצליפו בי כשיצאו מהצינור המחליד. וילון מקלחת לא היה, לא מאמינים בווילונות בצה”ל – אבל לפחות הייתי לבד, וזה היה נפלא.
חזרתי מהמקלחת אדום ומרוצה. הפלתי את עצמי לתוך דרגש המתכת החלוד ושקעתי לתוך שינה, עד שהצלצול העיר אותי.
פסעתי בעייפות לשקע החשמל החשוף והדלקתי את האור. בהתחלה חשבתי שאני הוזה, אחר כך כבר לא − כל שלוש המיטות בחדר מלבד שלי היו ריקות לגמרי. חוץ מריח הזיעה החריף לא היה שום זכר שהיה פה מישהו אי פעם.
חשבתי שישנתי יותר מדי והמניאקים האלו לא טרחו להעיר אותי, ודמיינתי כבר את העונש שאני הולך לקבל, אבל כשהצצתי בשעון ראיתי שהשעה שבע שלושים וחמש. קמתי בזמן.
לבשתי את המדים הירוקים – איך יכול להיות ששכחתי לקחת אותם הביתה כדי לכבס אותם? ואיך לא קלטתי את זה עד שהגעתי לכאן? איך זה יכול להיות. עכשיו הם היו זרוקים מולי, חמוצים מזיעה ומלאי חול, אבק ושמן טונה. כל הכפתורים עפו להם כבר מזמן, והדבר היחיד שמחזיק אותם זו חגורת המתכת העקשנית.
נעלתי את הנעליים, טבלתי בשלולית שנוצרה מתחת לקולֶר, כדי שיהיו מעט מבריקות, והלכתי לרחבת המסדרים.
מלבד ציפור, שעמדה על ראש מוט הדגל כמו רס”רית ותיקה, לא הייתה שם אף לא נפש חיה. אמרתי לעצמי שבטח פספסתי משהו, ופתחתי את קבוצת הוואטסאפ “שומרי החולות”, קבוצת הוואטסאפ של הגדוד. אבל חוץ מקללות על השקמיסט שלא פתח את השקם מאתמול בערב, לא הייתה שום הודעה חדשה.
אולי שוב פתחו איזה קבוצה בלעדיי ושם עדכנו מה קרה. פעם, כשהיה יום חופש גדודי, פתחו קבוצה ייעודית, שבה אמרו לכולם להגיע לכפר הנופש באשקלון. אף אחד לא צירף אותי לקבוצה הזאת, וביום ראשון הגעתי לבסיס, שהיו בו רק קומץ חיילים, שחשבו שהגעתי לעזור להם בשמירות. מיד התקשרתי לסגן ד’, והוא והוא אמר לי להישאר במוצב – “אם כבר הגעת לשם תישאר שם ותעזור במטבח “, הוא אמר. ברקע שמעתי מוזיקה ומים משפריצים והרחתי ריח של המבורגר.
צלצלתי אליו. הפעם הוא לא ענה, ממכשיר הטלפון נשמע רק השיר “חלום שבור” של רוד סטיוארט. לאחר ארבע שיחות שלא נענו התקשרתי לעידן הרס”פ. השיחה התנתקה מיד בטענה שהלקוח מנותק.
חוץ מאל סגן ד’ לא רציתי להתקשר לאף אחד בבסיס. לא רציתי שידעו שאני מנותק עד כדי כך שאני לא יודע איפה הם. התביישתי. לא רציתי שיצחקו עליי מאחורי הגב ולפניו, אז החלטתי לחפש אותם.
הלכתי בחזרה לכיוון החדר, ומזווית עיני ראיתי את עמדת הש”ג הראשי. וחשבתי שבטח הוא יודע מה קורה פה.
נכנסתי לתוך הבוטקה ונדהמתי לגלות שאין שם אף אחד. עשיתי סיבוב נוסף מסביב, אולי הוא משתין או משהו כזה, אבל לא היה שם אף אחד. ניגשתי לוויזר ועליתי מול החמ”ל.
“חמ”ל מש”ג עבור.”
אין תשובה.
“חמל מש”ג עבור!” צעקתי.
אין תשובה.

החלטתי ללכת לחדר המבצעים ולהעיר את החמ”ליסט האידיוט. זה לא דבר נדיר ששחר נרדם במשמרת, כי שום דבר לא קורה במקום הארור הזה, שום דבר מלבד תצפיות חסרות תכלית לעבר הגבול הירדני.
אבל מדי פעם יש ערבי שמנסה להבריח סחורה וצריך לעצור אותו.
לפני שנתיים, כשעוד הייתי לוחם צהוב והתחננתי לצאת לפעולה כזאת, אני ועוד שלושה לוחמים עצרנו ערבי, שעל גבי הגמל שלו היו מסודרים בפירמידה כמה עשרות אבטיחים. הוא התחנן בעברית רצוצה שלא נעצור אותו ולא ניקח לו את האבטיחים, כי לא היה למשפחתו מה לאכול, אבל למפקד הצוות לא היה אכפת. הוא כיוון עליו את הרובה והורה לנו לקחת את כל האבטיחים. באותו אחר צהריים היה קשה למצוא חייל במוצב שלא החזיק בידו חתיכת אבטיח, ואני ישבתי בש”ג האחורי ובכיתי.
דפקתי חזק על הדלת, פתחתי אותה בתנופה ונכנסתי לתוך חלל מלא במפות ומחשבים, אבל ריק לגמרי מאדם.
הלב שלי התחיל לדהור כמו סוס על סטרואידים. משהו שם היה לגמרי לא בסדר. החלטתי להסתובב בכל הבסיס, עד שאפגוש במישהו שיסביר לי מה קורה פה.
בעצבים מרוטים הלכתי למשרדים ודפקתי על כל דלת ודלת, אבל לא היה שום מענה. רוב הדלתות היו נעולות, אבל בחדרים שנשארו פתוחים לא היה איש. כל המשרדים מלבד החמ”ל היו ריקים לחלוטין.
חזרתי למגורים ופתחתי את כל הדלתות. אפילו העכברים נטשו את המחילות שלהם.
רצתי לחדרים של הקצינים, וגם שם לא היה אף לא אחד. נכנסתי למגורי הבנות, צרחתי, “בן במגורים!” ונכנסתי פנימה. בפעם האחרונה שהייתי במגורי הבנות זה היה כשעזרתי לרב סמל ראשון מוטי פרץ – בוחן הרכב של המוצב – להתקין צילינדר חדש בחדר של רייצ’ל, החיילת החדשה במחלקה שלו. אף בת מהחדר לא הייתה מוכנה לתת לה מפתח, ולכן היא ישבה הרבה פעמים מחוץ לחדר כמו הומלסית. מוטי הוא אדם קשה, אבל הוא לא היה מוכן שיתייחסו ככה אל החיילת שלו. מוטי חיבר במיומנות שיש רק למכונאי רכב, בזמן שאני רק החזקתי את המברג, הפטיש ואת החלקים השונים של הצילינדר והבאתי לו אותם לפקודתו.
בפעם ההיא המגורים היו מלאים בחבלים מתוחים, שעליהם תלויים בסדר מופתי מעט בגדי ב’ והמון חזיות ותחתונים. עכשיו כל החבלים היו ריקים ומיותמים, ושירת נשים לא נשמעה משום פינה.
לאחר שכשלו ניסיונותיי לאתר חיים בבסיס, חזרתי לחדרי והתיישבתי על המיטה נטולת המזרן שלי. לפחות יכלו להשאיר לי מזרן, חשבתי.
מה בשם כל הרוחות והשדים קורה כאן? הרגשתי שאני מחוויר ואז מאדים ואז מחוויר. הלב פעם חזק-חזק ואחר כך חלש-חלש, ושוב חזק-חזק ושוב חלש-חלש.
ואז הבליחה לראשי מחשבה − אולי מה שקורה כאן קשור להגרלה של סגן ד’ המטורף?
ופתאום זה הלם בי − האם הפסדתי או ניצחתי בהגרלה?
ומחשבה נוספת, קטנה ואחרונה, הצליחה להגיע למוחי − סוף סוף אני לבד.
סוף כסוף אני לבד בחדר, סוף סוף אני יכול להתקלח מתי שאני רוצה, סוף סוף אני יכול לישון בלילה בלי לפחד שלא אקום למסדר. סוף סוף אוכל לעצום את העיניים ולהירדם בשקט.
החלטתי ללכת לחדר האוכל. הנחתי שגם הוא יהיה ריק, אבל להפתעתי המזווה היה מלא.
זה היה מוזר מאוד, כי תמיד בכל סוף ארוחה אני רואה את מנהל המטבח הקירח זורק קילוגרמים של מזון, ועושה זאת בשמחה לוהטת ובחיוך מרושע מאוזן לאוזן.
לקחתי נתח בשר כלשהו וטיגנתי אותו עם חתיכה יפה של חמאה. זרקתי לשם שתי ביצים שאני עצמי שברתי, ולא נגד הכשרות שבטח מקבל יותר מעשרת אלפים שקל על שבירת שני תריסר ביצים כל יום.
נגד הכשרות הוא יצור נמוך וקולני שמסתובב ביחידה עם כיפה ענקית, לבנה כשלג, ומחפש מפגעי כשרות. כשהוא מוצא נקניק במקרר חלבי פניו מאדימות, וצרחות אימים נשמעות בכל הבסיס.
כשנמצא החייל המסכן שהניח נקניק במקרר חלבי, הוא זוכה בעוד שלושה שבועות במדבר.
לאחר הארוחה הדשנה הלכתי לחפש מזרן. ידעתי בדיוק איפה לחפש − במחבוא הסודי של רב נגד משה כהן, מנהל האפסנאות.
המחבוא ממוקם בקצה הדרומי של הבסיס. מאה מטר מהכביש נמצאת מכולה אמריקאית ממלחמת וייטנאם − שם נמצא האוצר של רב נגד משה כהן.

הלכתי לשם, ובין שישה קלצ’ניקובים, ארבעה טילי מטדור, דגלי אדום לבן − סמל הגדוד, שלושה ארגזי ריבה בשפופרת, מאה קופסאות גרגירי תירס, ערמות מדי הסוואה של הצבא הסורי, זוג נעלי חי”ר אמריקאיות, שישה כיסאות פלסטיק , מנוע למזגן , מחצלת הסוואה מדברית, ארגז מכנסי א’ מידה חמישים, צינור, שתי קסדות טקטיות ועשרים כומתות אדומות מצאתי מזרן עבה באורך שני מטרים. סחבתי אותו עד לחדר, כיסיתי בו את המיטה הרעועה, ונרדמתי.
קמתי בערך בשתים-עשרה בצהריים בלי שום שעון מעורר – מעולם לא ישנתי בבסיס כל כך הרבה זמן. האוזניים שלי כאבו מרוב שקט. הרגשתי שלווה מעורבבת בפחד. היה איזה רגע שחשבתי שאולי ככה מרגישים כשמשתגעים. אולי ככה מרגיש סגן ד’?
הלכתי למקלחת, הפעלתי את הברזים והתקלחתי שעה ארוכה בדלת פתוחה ללא כל פחד שמישהו ייכנס, המים הרותחים פגשו בגבי הערום, וכל חלל המקלחות התמלא ענני אדים ממסטלים. העננים הלבנים עטפו אותי מכל כיוון והעניקו לי ביטחון, הרגשתי כאילו חזרתי לרחם.
עליתי על מד”ס והחלטתי להמשיך לנסות לגלות מה קורה פה, אף על פי שהייתי רחוק מלהתגעגע למישהו מהחיילים.
התקשרתי לכפיר – חייל מהתקשוב – לא הייתה תשובה.
התקשרתי לעמית החו”פל – לא הייתה תשובה.
התקשרתי לסגן ד’ – לא הייתה תשובה.
אף אחד לא ענה וזה הלחיץ אותי − השלווה כבר לא עטפנה את הפחד. החלטתי להניח לזה ולהירגע קצת בחדר.
בערך בחמש אחרי הצהריים ישבתי בעמדת הש”ג ושמעתי צליל מוכר מהדהד ממרחק. זה היה השיר שהבנות בבסיס כל כך אוהבות לדקלם: “החיים יפים אז קח מטוס ותטוס לברזיל .” הרעש התחזק מרגע לרגע. רכנתי קדימה אל עבר השממה והבחנתי בנקודה שחורה מתקרבת במהירות. לאחר כמה רגעים הנקודה השחורה הפכה לדודג’ שחורה. הרכב נסע במהירות מטורפת ונכנס בעוצמה בשער הכניסה. הנהג אפילו לא העיף מבט לאחור, והמשיך לנסוע כאילו כלום לא קרה. זיהיתי את הנהג, זה היה סמל בוריס, שמכונה גם בוריס הרובוט העצבני. התפקיד שלו היה להחתים אנשים על דברים שאין להם באפסנאות.
התחלתי לרוץ אחרי הרכב ולצעוק ,”בוריס! בוריס! ” אבל הרכב המשיך במסלולו עד שנעצר מול המחבוא. בוריס קפץ מהרכב והתחיל לצעוד לעבר האוצר.
שוב צעקתי את שמו, והפעם הוא הסתובב באטיות והביט בי. בעיניים פעורות הוא אמר: “מה אתה עושה פה? כל הבסיס השתגע מחיפושים אחריך, חלק חשבו נחטפת וחלק אמרו שדפקת עריקות. דניאל אשכרה השתגע. הוא הסתובב במדבר בטירוף וצעק: ‘עשר! עשר! איפה אתה מספר עשר?'”
המוח שלי לא הצליח לעכל את המידע החדש. עשר, אני עשר, ולמה הוא צעק עשר ולא ניר?
שאלתי את בוריס אם הוא יודע משהו בקשר להגרלה ולאיפה לעזאזל כולם נעלמו ולמה אף אחד לא עונה?
“עברנו לבסיס חדש, חמישים קילומטרים מכאן. הירדנים כעסו שהמוצב שלנו קרוב כל כך והממשלה אמרה שנתרחק. לא ראית את ההודעה בקבוצה?”
“כנראה שאני לא בקבוצה.” הרגשתי צורך עז לפוצץ אותו במכות.
“ומה עם ההגרלה?” שאלתי בפראות, “מה הסיפור של ההגרלה המזוינת הזאת?”
“לא שמעתי על שום הגרלה,” אמר בשלווה.
“אבל דניאל אמר לי לפני כמה ימים שיש הגרלה ולבחור מספר. בחרתי עשר. בגלל זה הוא צעק עשר ולא את השם שלי. אל תעבוד עליי, מה הסיפור של ההגרלה הזאת?” צרחתי.
“אבל דניאל משוגע על כל הראש,” אמר, “אי אפשר לסמוך על שום מילה שיוצאת מהפה המצולק של הקיקלופ הזה.”
“ולמה אף אחד לא עונה?”
“כי בבסיס החדש יש משבש קליטה שמונע מהירדנים להאזין לנו.”
ופתאום זה קרה – הפחד שעטף את השלווה נמס, ונותרה רק השלווה. “אז תקשיב למה שאני אומר: אני רוצה להישאר פה, ושלא תספר שראית אותי,” אמרתי לאט-לאט.
“למה?” שאל בתימהון רוסי מאופק.
“ככה, אני רוצה להישאר כאן לבד.”
“טוב,” בוריס אמר בטון יבש יותר מהחול במדבר, “אם אתה רוצה שלא אספר להם איפה אתה, אני רוצה שתחתום על חמש-עשרה זוגות נעליים, שישה מזרונים ואפוד.”
הוא שלף פתק וכתב עליו את החשבון. חתמתי ועזרתי לסחוב את כל הציוד המאובק על הרכב. הוא נסע לדרכו בלי שנפרדנו ובלי להביט לאחור. רעש המנוע של הדודג’ התרחק. חוץ מצליל הרוח לא נשמע דבר. שפני סלע הביטו בי ממרום גבעות החול בתדהמה.
הגעתי לאנטרקטיקה.

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן