“מסע דילוגים” של חיים באר, עם עובד 2019, 372 עמ’

כריכת ״מסע דילוגים״ של חיים באר
כריכת ״מסע דילוגים״ של חיים באר

חיים באר טורח (מוטב לומר – נהנה) להזכיר בכל הזדמנות את האהבה הענקית שלו, האובססיבית ממש, לספרים ולכל מה שקשור בהם, ושמותיהם של שניים מספריו מצביעים על אהבתו זאת: “מזיכרונותיה של תולעת ספרים” (2011), ו”חדרים מלאים ספרים” (2016). בספר שלפנינו מפורסמות 103 (מתוך כאלף) ״וינייטות״, או ״גפניות״ כשם שהעניק אהד זמורה לרשימות של חיים באר במדור “מזיכרונותיה של תולעת ספרים”, מדור שפורסם במשך שנים בעיתון “דבר”. הנושא הזה, ספרים, ומה שנלווה אליהם, מתפרש על רוב הספר שלפנינו: נמצא בספר את שמותיהן של חנויות הספרים, יד ראשונה ויד שנייה, בארץ ובחו”ל, שהוא מתאר, את החוץ והפנים של החנות, את המוכרים על שמותיהם, האישיות שלהם, ותיאורם (אוריאל ריטר, יעקב טברסקי, ישראל רובינזון, גלרנטר, ר’ יודל, רשימה חלקית!). הוא מתאר את המכורים לספרים, ו”המסניפים” ספרים, את הספרים המיוחדים שהוא מחפש, ולפעמים מחכה להם עשרות שנים, כמו “עובדא דאהרן” של ר’ אהרן ראטה, כמו ספרו של האדמו”ר מסאטמר נגד הציונות, וכו’. הוא מתפעל ממוכר ספרים משומשים בלונדון בחנות “וולדן בוקס”, שזכר מה ביקש ממנו חיים באר חמש שנים קודם, שמר עבורו את הספר, וזכר את שמו (עמ’ 135-134). חיים באר מתאר את האובססיה לספרים אצל אספנים מושבעים שמוציאים את כל ממונם על ספרים, אך בשום אופן אינם מוכנים להתראיין בנדון לתכנית שלו ברדיו, שמא הראיון יפתה גנבים לפרוץ לספרייתם, יעורר את תיאבון מס הכנסה, או ימריץ את האישה לדרוש למכור את הספרים הנדירים כדי לרכוש דירה יותר מרווחת (עמ’ 140-139). באחת הרשימות מתואר איך באר הגיע לשדה התעופה עם משקל יתר בעטיים של הספרים הרבים שרכש בלונדון (עמ’ 138-139).

חיים באר מזכיר את הסיורים שלו בעקבות ספריהם של ג’יימס ג׳ויס ותומאס מאן (עמ’ 151, 344-336), סיורים שהוזמנו אצלו, ושאת פירותיהם פרסמו ב”דבר”; והוא, כמובן, איננו מתעלם מהספרות האנטי ישראלית שמדפי הספרים בלונדון עמוסים בה. מוזכר בספר גם קונגרס בינלאומי לשירה בלונדון בהשתתפות ו. י. אודן, אליו התכבד להיות מוזמן (עמ’ 156).

וכן, הספר שלפנינו גדוש באזכורים של ספריו שלו, סודות מ”המטבח”, וגם לא מעט תקלות שקרו לו, בעיקר בבחירת השמות, כמו למשל שב”נוצות” בחר את השם מרדכי לדר לגובה הצדקות עבור בית חינוך עיוורים, איש שפוגע מינית בנערות העיוורות. אבל מסתבר שבשם דומה מאוד – מרדכי לדרר גילדאר – נקרא באמת אדם יקר שניהל את בית חינוך עיוורים. כן מסתבר שלאימו של חיים באר הייתה חברה בשם רוחמה ובר, כשם הגיבורה שלו ב”חבלים”, דבר שפרח מזיכרונו (עמ’ 355-350). במקום אחר מתאר חיים באר בהומור איך קוראיו הציעו לו לצנזר קטעים שונים ב”נוצות”, ולאחר בדיקה הסתבר לו שאילו נשמע להם, היו נותרים בספר רק 30 עמודים (עמ’ 234-232).

לפחות בעשרים מקומות בספר מוזכרים ספריו של חיים באר עצמו (עמ’ 38, 51, 66, 71, 72, 73, 216, 225, 232, 235, 238, 243, 268, 283, 342, 349, 352, 353), ובאמת, חוץ מ”לפני המקום”, “בחזרה מעמק רפאים”, ו”קשר לאחד, מסעות, בתים ואנשים בירושלים”, מוזכרים כל ספריו, ולא רק פעם אחת. לא זכור לי שנתקלתי בהתייחסות כזאת אל היצירה העצמית אצל סופר אחר.

בספר ימצא הקורא קוריוזים מרתקים: חיים באר ובנו מבקרים בכנסיית סנט פול, ומנסים לבדוק את אמיתות הטענה שניתן לשמוע בכיפה העגולה לחשים, ובאר מוצא לנכון ללחוש דווקא בכנסייה – “שמע ישראל”; הציור המפורסם של רמברנדט על רבי יהודי תלוי בחדר המשכב של המלכה מרי בהמפטון קורט; חיים באר במדי צבא משוחח בידידות עם עמרם בלוי, האנטי-ציוני הקיצוני, התולה פשקווילים על הקירות, ואיש קיצוני זה נושא לאישה גיורת צרפתייה, שבעטייה הוא מגורש מנטורי קרתא (עמ’ 85-86); בנימין הרמתי, לוחם חסר פשרות למען העברית, חוזר בשיטיונו לדבר יידיש (עמ’ 87-86); איש בעל שם זהה לזה של חיים באר גורם לו בושות, מייחסים לו מאמר עילג על א”נ גנסין, מאמר שמעולם לא כתב, האיש פודה צ’ק שלו, קולט ארגז ענבים שלא יועד לו. התקלות עם הכפיל הזה מגיעות לידי סוף עם פרסום מודעת האבל שלו (עמ’ 160-158); מבקרת תיאטרון מרושעת מתכתבת עם המאהב שלה באקרוסטיכונים, כלומר, האותיות הראשונות של כל פסקה שהיא מפרסמת מרכיבות מסר למאהב על מקום פגישה וכדומה. היא נוקטת בתכסיס זה מפחד הבעל שהוא סוכן מוסד, אלא שהעורך שינה את סדר הפסקות, והמסר משתבש… (עמ’ 164-162); נושא כליו של אדמו”ר נדהם לשמוע מפיו של חיים באר כי הספר בו מעיין נערצו הוא ספרו של ר’ חיים בן עטר, מיהודי מרוקו (עמ’ 203-201); וכן, שאול אביגור מאשר לפרסום ספר שלא טרח להציץ בו (עמ’ 219).

ברבות מ”הווינייטות” שבספר יפגוש הקורא הומור טוב, כמו ברשימה המתארת את הנוקשות הביורוקרטית של הגרמנים – שבעטיו של חוסר גרש (אפוסטרוף) במקלדת, כמעט שמנעה מחיים באר אשרה לגרמניה (עמ’ 76-73); חיים באר מתאר מפגש מבדח שלו עם מס ההכנסה: הם שולחים לו מכתב שהם מבקשים ממנו להביא אליהם “ספרים”, והוא מביא להם את הרומאנים שפרסם במקום את ספרי החשבונות (עמ’ 72-70); אסיפה כללית בקיבוץ מאשרת לסופר חלון גדול כדי לשאוב השראה לכתיבתו, השראה שתביא ברכה לקיבוץ בצורת תמלוגים, אבל את החלון לא יהיה ניתן לפתוח, וכך יישמר השוויון בין הסופר לשאר חברי הקיבוץ (עמ’ 253); יו”ר חברת תעופה שוכר את חיים באר כסופר צללים, שיכתוב לו נאומים משובצים באמרות מהמקורות, ולא מעלה על דעתו שצריך לשלם לו שכר. לדעתו, עצם העובדה שהוא כותב נאומים לאישיות חשובה צריכה לספק אותו (עמ’267-263).

במקום אחר (“החיים הטובים”, נובמבר 2019) התראיין חיים באר, וציין שהוא ב”זוגיות” עם אלוהים, אבל לא ב”נישואין”. בספר שלנו הוא מקטרג קשה את הדתיות החרדית והלאומית, שלדעתו (גם לדעתי) מסכנות את עצם קיומנו בארץ, אבל הוא חש קרבה אל העולם הזה, ומתפעל מחיילי ישיבות ההסדר, שלמרות ההלם למראה חברים הרוגים ממארב במלחמת לבנון הראשונה, הם ממשיכים להתעמק בספרי רבניהם (עמ’ 312-311, 317).

פנינה ספרותית ימצא הקורא בתיאור המראות שמתגלים למחבר תוך כדי טיולו עם רעייתו באוקספורד (עמ’ 225). אנקדוטה נפלאה ימצא הקורא בעמ’ 146-145: יהודי חוטא דורש להיכנס לגן עדן, והמלאכים גודרים את דרכו – אתה לא יהודי, לא שמרת שבת, לא הנחת תפילין, בעלת נערה מאורשה ביום הכיפורים שחל בשבת! הוא מבקש פסק דין של אינסטנציה יותר גבוהה. בשמיים מאשרים לו, אבל פסק הדין נשאר בעינו. הוא מבקש לדבר עם האינסטנציה הגבוהה ביותר – הקב”ה, ושוב נענים לו. הקב”ה קבע כמו קודמיו שהוא אינו יהודי, וזה מטיח בפני האל – היטלר קבע שאני יהודי, ואתה לא?! האל חושב רגע ופוסק – הלכה כהיטלר… (עמ’ 146-145).

חיים באר, לקסיקון הספרות העברית החדשה

חיים באר הוא בקיא גדול ב”אותיות הקטנות”, ומדי פעם יש בספר הברקה מן המקורות. הרי דוגמה: על רבקה נאמר “והנערה טובת מראה מאוד, בתולה ואיש לא ידעה” (בראשית כ”ד 16), רש”י שסבר כי אין במקרא כפילות סתם, מפרש את הפסוק כך שגורמות לאוזני הקורא להאדים… ואידך זיל גמור…

חיים באר מביע מפורשות את אהדתו והערצתו למספר אנשים: בראש ובראשונה לאימו, שבאה מהעולם החרדי שדן את הנשים לבורות, ולמרות הכל למדה בעצמה ספרות ואמנות, ולימדה את בנה היחיד לא רק איך לחיות, אלא גם איך למות (עמ’ 49); הוא מעריך מאוד את עו”ד אשר רוזנבלום, אביו של אדם ברוך, ואת אדם ברוך עצמו; את הדרשן שולם מרדכי שברון; את יצחק פורמן, המעמד של העיתון “דבר”, למרות שהוא התלוצץ על חשבונו; את אהרן אמיר שקלט את יצירתו הבוסרית, ואף אפשר לו להביע דעתו ברבים.

סיסמתו של הספר הזה היא פרפראזה לדברי רנה דקארט: “אני קורא – משמע אני קיים” (עמ’ 327). הקריאה בספר קולחת מאוד, ועל הרוב מהנה, אם כי יש להודות שהפרטנות בעניין רכישת הספרים, תיאוריהם, ודרך השגתם – לעיתים קצת מייגעת.

קראו עוד

חיים באר בלקסיקון הספרות העברית החדשה

משה גרנות סוקר את ספר הרשימות של חים באר על על הרפתקאות ומסעות בעולם המרתק של ספרים ידועים ושכוחים.
כריכת הספר מזכרונותיה של תולעת ספרים של חיים באר

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן