בת יפתח.  Alexandre Cabanel (1879) ויקיפדיה

לפניכם סיפור נוסף בפרויקט הסיפור התנכי של “יקום תרבות” והפעם זהו סיפור מאת סופרת עכשוית, עמית דרבקין.

הסיפור מבוסס על סיפור השופט יפתח הגלעדי ובתו בספר שופטים, והוא נקרא כמו המשך לסיפור שפירסמנו “הממזר” של נסים אלוני, אלא שבעוד שאלוני מתמקד לחלוטין ביפתח הגלעדי ובנקודת מבטו הגברית הקודרת, עמית דרבקין מתמקדת לחלוטין בדמות ובנקודת המבט הנשית המיוחדת של בת יפתח, שאף שמה אינו ידוע לנו אבל גורלה הוא דרמטי ביותר.

המחברת עמית דרבקין מורה לחינוך מיוחד במקצועה היא בעלת תואר שני במקרא, כותבת הספר “במשעול התנ”ך”, אסופת שירים הפותחת צוהר לקשת רחבה של דמויות מקראיות, הספר יצא לאור בקרוב.

בנתיבי מסעה היא כותבת סיפורים קצרים בהשראת ספר התנ”ך ומתכתבת עם הפרשנות היהודית לדורותיה.

המערכת

יפתח הגלעדי ובתו. ציור מעשה ידי ג’ון אוורט מיליי משנת 1896. מוצג במוזיאון הלאומי של ויילס בקארדיף. ויקיפדיה

הנדר

” וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַיהוָה, וַיֹּאמַר: אִם-נָתוֹן תִּתֵּן אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן, בְּיָדִי. לא וְהָיָה הַיּוֹצֵא, אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי, בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם, מִבְּנֵי עַמּוֹן–וְהָיָה, לַיהוָה, וְהַעֲלִיתִיהוּ, עֹלָה… לד וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה, אֶל-בֵּיתוֹ, וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ, בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת:  וְרַק הִיא יְחִידָה, אֵין-לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ-בַת. לה וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וַיִּקְרַע אֶת-בְּגָדָיו, וַיֹּאמֶר אֲהָהּ בִּתִּי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי, וְאַתְּ, הָיִית בְּעֹכְרָי; וְאָנֹכִי, פָּצִיתִי פִי אֶל-יְהוָה, וְלֹא אוּכַל, לָשׁוּב”(שופטים פרק י”א).

אבי הוא שופט מן הגלעד, הוא נולד לשבט מנשה, אך למרות היותו מנהיג, ייחוסו המשפחתי נחות בלשון המעטה. ידוע לי היטב כי אנוכי נכדה של זונה. למעשה, יחוסו המפוקפק של אבי לא נבע רק מעיסוקה של אמו אלא מעצם העובדה שנולד מחוץ לנישואין.
לא פעם, אני חשה צער עליו, מזדהה עם כאבו, על כי גורש מגיל צעיר על ידי אחיו, בני אביו החוקיים, על לא עוול בכפו, רק מפני שהם הביטו עליו בעין רעה. במה הוא אשם? האם בן אדם בוחר את אילן היוחסין המשפחתי שלו? האם אינו ככל בן אנוש אחר? האם על כך מגיע לו להיות מגורש ממשפחתו ומנחלת אבותיו, להסתובב ללא מטרה בארץ הנקראת משום מה… ארץ טוב, בין אנשים ריקים ופוחזים.
הוא הפך למנהיג פופולארי וגיבור מקומי בקרב אותם פרחחים וקלי דעת שאפשר בהחלט לכנותם אספסוף מקומי. איני יודעת, אבל אולי רק אדם הניחן בתכונות של מנהיג כמו אבי, יכול לאסוף לצדו קבוצה גדולה של חסרי השכלה וחסרי בית. כאלה שאינם עושים דבר למען הזולת, כי הם חשים שהגורל והסביבה האנושית דחתה אותם מכל וכל. אלה אותם אנשים שרעבו ללחם, ולכן לא יעשו דבר ללא חישובי רווח מול הפסד. אני מלאת הערכה כלפיו, הוא הצליח לאחד את כולם תחת קורת גג אחת.
בכל מקרה השמועה על אבי, בעל תכונות של אומץ לב ותעוזה, נפוצו לכל הסביבה, ובזיכרונם של זקני גלעד, משום מה, עלה מראהו של הנער שגורש מארצם לפני שנים רבות. מסתבר כי סכנת חיים גורמת לאנשים לעשות את מה שלא חשבו כי יעשו אי פעם בחיים. זקני השבט נאלצו להניח בצד את הייחוס, להשפיל את כבודם, ולבוא אל הבן הלא חוקי כדי לבקש ממנו לעמוד בראש הצבא לקראת המלחמה בבני עמון. אבי מקבל את המשלחת הנכבדה אך אינו ממהר להיענות להצעתם.
הוא נזכר בלילות הקרים, לילות הבדידות, ותחושת חוסר האונים לאחר גירושו מגלעד. הוא מטיח בהם מטר של האשמות, אתם שנאתם אותי, גירשתם אותי מבית אבי, ועכשיו אתם נמצאים במצב של סכנה, ולכן החלטתם להגיע אלי? הוא מראה להם שאם זיכרונם קצר, השכחה אינה מנת חלקו. הוא זכר היטב את העובדה כי לזקני גלעד לא היה אכפת מגורלו של נער שנולד לאשה לא חוקית. ממעמקי נפשו עלה הזיכרון של דחיקה למקום הנמוך ביותר בשולי החברה. אחרי הכל, הוא נולד למעמד חברתי נמוך, ובשל כך אינו ראוי לדבר, גם לא לחמלה אנושית.
אבי מבין היטב כי הוא חי בחברה הישרדותית, כזו שהאדם רואה עצמו כמרכז העולם, ומתעלם מקיומם וצרכיהם של אחרים. חברה בה כל אחד דואג לעצמו ולצרכיו. רק החזק שורד.
זקני גלעד, מסתבר, מבינים את שפת הדיבור שלו. לנוכח הסכנה הם מציעים לו לא רק לעמוד בראש הצבא, אלא להפוך למנהיג העם. אולם אבי, שלמד את הלכות המקח והממכר, מבקש תמורה עכשווית, להתמנות למנהיג באפן מידי.
ואותם אנשים שלא הנידו עפעף בעת גירושו, לא מתווכחים אתו ונותנים את הסכמתם, כי הרי את השיעור הזה לחיים לימדו אותו בעצמם.
הוא חזר איתם לארץ מולדתו ואני תמהה מה הייתה הרגשתו של המגורש שחזר כמנהיג וכמושל.
אפשר להגיד עליו הכל, אבל אי אפשר לקחת את העובדה כי איש גיבור חיל הוא, אדם ללא מורא ופחד. בכל אופן, הוא מחליט לא לבזבז זמן ופונה אל מלך בני עמון, בשאלה הגדולה, מה לך ולי?
מלך עמון טוען כי נגזלו אדמותיו ולכן דורש אותם בחזרה. אבי משיב לו באמצעות נימוקים מדוע הדבר אינו נכון. ברור לכולם כי הוא לא בא לשכנע את מלך עמון. להיפך, הוא מאיים עליו כי לא כדאי לו להיערך למלחמה, כי הוא יוכה בחזית ויחזור עם ה”זנב מקופל בין הרגליים” לארצו. לאחר שהמלך שלהם מסרב, חדור מוטיבציה ועוז רוח ביקש אבי לעשות עסקה עם אלוהים, ולכן נדר את נדרו – אם ייתן ה’ את בני עמון בידו, והוא יפתח ישוב הביתה בשלום, יעלה לעולה את הראשון שייצא מביתו לקדם את פניו בשובו מהמלחמה.

The Daughter of Jephthah  
ויקיפדיה Thomas Buchanan Reid , 1858


וכאן אני נכנסת לסיפור, יש לי תפקיד ראשי במחזה על חיי. הסצנה הראשונה נקראת “ואנוכי לא ידעתי דבר”. אגב,  גם אין לי שם משל עצמי, כי אין לי תפקיד ביצירה הכתובה אלא זה שיצר עבורי אבי. אני בתו ותו לא, אז למי ששואל שמי בת יפתח.
הסצנה מתחילה בחזרתו של אבי מהמלחמה, בלתי מנוצח. עטוף בהילת תהילה. אני רואה אותו פוסע בזריזות בשביל המוליך לביתנו. אני מחכה לו בפתח הבית זמן רב, מלאת התרגשות. כל רצוני כבתו היחידה, לברך אותו ראשונה ולחגוג עמו את נצחונו בתופים ומחולות.


אך להפתעתי הרבה, אבי קורע את בגדיו לאות אבל. המום ונרעש, הוא מספר לי על הנדר שנדר ערב צאתו לקרב, להעלות לעולה (קורבן) את הראשון שייצא מביתו לקדם את פניו בשובו מהמלחמה. הוא אפילו מאשים אותי בצרה שנחתה עליו (למה היית חייבת לצאת ראשונה, את היית בעוכרי). אני משתתקת לדקה נצחית, שלמה, אך מיד מבינה שאין לי ברירה אלא להשלים עם גורלי, ואני מנסה לעודד את רוחו, בנתינת הסכמתי לבצע את נדרו. באותה נשימה, אני מבקשת ממנו לדחות את גזר הדין למשך חודשיים, זמן שבו אוכל ללכת אל ההרים, יחד עם חברות נעוריי, לבכות על הבתולים האבודים.

שובו של יפתח.  Giovanni Antonio Pellegrini ויקיפדיה


אני מתחילה ללכת. פוסעת בין השבילים הרבים יחד עם אחיותיי לחיים, ואני רוצה ללכת לאיבוד. אולי הרעיון לבקש מאבי זמן היה רעיון גרוע, כי הזמן מעלה תהיות ומחשבות, ובעיקר מעורר בי חרטות. אני מביטה אל השמש. קרני השמש החמימות מלטפות אותי, ואני רוצה לחיות. אני רוצה כמו כל נערה למצות את החיים, ולא להפוך לקורבן על מזבח הנדר. המרחב הפתוח מעורר בי רצון לברוח ולא לשוב לעולם. במעלה השביל אנחנו נעצרות, חברתי מצביעה על אחד השיחים, תראי, היא אומרת לי בלחש. אנו מתכופפות למקום לא גלוי ומביטות בסתר כדי לא להבהיל. המחזה הנגלה לעיננו מעורר השראה. נקבת האייל ממליטה שני עופרים כאשר פרוותם מכוסה בנקודות לבנות. היא מנקה את העופר בעזרת לשונה, ובכך היא מעלימה את ריחו שלא ימשוך טורפים.
אני מקנאה בה, באיילה הזו שתעשה הכל כדי לגונן על צאצאיה. אני לעומתה לא אהיה לאם, לעולם לא אדע אהבת ילד מהי, לעולם לא אחוש את חיבוקו ולא אחווה את האהבה הנצחית שכולם מדברים עליה.
חברתי מסתכלת עלי. די היא אומרת לי, די להשלים עם גורלך. האם כתב האל בתורתו שיקריבו ישראל לפניו נפשות אדם? לא ולא. היא מושכת את ידי וגוררת אותי אל ההרים. את רוצה ללכת, לא נלך. אז לאן? אני שואלת והיא עונה בנחישות, לדבר עם הזקנים, הם ישכנעו אותו להתיר את הנדר, זה אפשרי.

“יפתח ובתו”. פסל מעשה ידי אמיל וולף בחצר כנסייה בעיירה ארבך בגרמניה. ויקיפדיה


יצר החיים הקם לתחייה מוביל אותי ללכת בעקבותיה, למרות שאיני יודעת כיצד אדבר עם הזקנים. מחשבה אחת עולה במוחי, איני יודעת אם זה יעזור אבל אני אגיד להם… אַיְּכֵם, חֲכָמִים? הֵיכָן אַתֶּם, זְקֵנִים? עוּצוּ עֵצָה, לְכוּ לְבֵיתוֹ, רִבְצוּ לְפִתְחוֹ, חַפְּשׂוּ מוֹצָא לְהַתִּירוֹ מִנִּדְרוֹ.
עדת הזקנים מאזינה לי בקשב רב, חלקם מהנהנים בראשם לאות הסכמה, אבל הבטחות לא פוזרו באוויר מלבד ההבטחה לדבר אתו.
לדבר אתו. קשה עורף הוא אבי, אולי לא בן תורה, אבל גבר שעומד במילתו גם אם המחיר הוא בתו יחידתו. אחרת מה שווה המילה שלו? אין פשוט מללכת אל פנחס הכהן הגדול כדי שיתירו מנדרו, אבל אבי לא ילך. בן לא חוקי שהפך למושל לא יעשה זאת, זה מוריד מכבודו… מערכו העצמי. הן ידעתי, בֶּן חַיִל הוּא אָבִי, אֶל מוּל אוֹיֵב אֵינוֹ יוֹדֵעַ רַחֵם וְאֵין בּוֹ מַעֲצוֹר, אַךְ עַל מוֹצָא פִּיו לֹא יָדַע לִשְׁמֹר.   

יפתח מקריב את בתו :Speculum Humanae Salvationis , Westphalia or Cologne, around 1360 ויקיפדיה


האם אין בנמצא תלמיד חכם שיקיש בראשו של אבי, ויאמר לו כי אין להעלות קורבן בן אנוש? האם אין איש שיעמוד מולו ויגיד לו כי אין הקב”ה מעוניין בקורבן אדם? אם יש כזה במרחב הציבורי, קולו נדם לעולם. קריאה אחרונה יוצאת מפי אך לשווא, אַיְּכֵם, חֲכָמִים? הֵיכָן אַתֶּם, רַחֲמִים? הַתִּישׁוּ אֶת כּוֹחוֹ, לְכוּ לְבֵיתוֹ, רִבְצוּ לְפִתְחוֹ, חַפְּשׂוּ מוֹצָא לְהַתִּירוֹ מִנִּדְרוֹ.
אני משתרכת מעלה מעלה, בְּטַפְּסִי בְּמַעֲלֵה הָהָר, דָּמַעְתִּי עַל חֶטְאִי, הֵיאַךְ יָצָאתִי רִאשׁוֹנָה מִפֶּתַח בֵּיתִי. אך, הגיע הזמן להשלים עם גורלי, לתת לאבי לממש נדרו, ולנצל את הזמן הקצוב שנותר לי לעשות משהו שלא אהיה לעולם.
בַּיְּרִידָה מִן הָהָר, בַּחֲזָרָה אֶל הַכְּפָר, חֲבֶרְתִּי הֵנִיחָה תִּינוֹקָהּ בְּחֵיקִי. לְעוֹלָם לֹא אֶהְיֶה אֵם, אַךְ נָתַתִּי לוֹ שֵׁם. הַאִם כְּשֶׁיִּגְדַּל יֵדַע עַל קִיּוּמִי וְלֹא יִשְׁכַּח לִלְחשׁ אֶת שְׁמִי?
אני שבה אליך אבי, אהבתי אליך חזקה מכל אובדן נעורים.

בת יפתח וחברותיה מקבלות את פני יפתח. ציור מאת גוסטב דורה 1865. ויקיפדיה

קראו גם:

הממזר: סיפור על יפתח הגלעדי מאת נסים אלוני

תגובה אחת

  1. Balfour Mor כותב בפייסבוק:
    עמית דרבקין מציגה את דמותה של בת יפתח בתבונה וברגישות. נקודת מבט של הקרבן מעוררת את אהדתנו וממחישה את חוסר האונים במצב שנוצר.

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן