שירת ההשכלה העברית מבחר / עורכים יהושבע סמט שינברג, יהודה ויזן

תקציר הספר:

שירת ההשכלה העברית – מבחר, הוא מבחר מקיף ויחיד מסוגו המכיל מאות שירים שנכתבו בידי למעלה מ-160 משוררים ומשוררות (שכל אחד מהם זכה כאן גם לערך ביוגראפי) בני תקופת ההשכלה. רבים מן השירים המובאים במבחר זה לא נדפסו בשנית מאז הופעתם לראשונה בספרים ובכתבי עת במאות הי”ח-י”ט. אחדים מהם, שנתגלו במהלך האיסוף בכתבי יד, לא נדפסו מעולם והם רואים כאן אור לראשונה.

המרצה לספרות עברית ד״ר יהושבע סמט-שינברג, והעורך המבקר המשורר והסופר יהודה ויזן, הוציאו לאור מבחר עצום משירת ההשכלה העברית. אנתולוגיה של 773 עמודים בהוצאת “דחק לספרות טובה”, שבה מלוקט המיטב של שירת תקופת ההשכלה, תקופה של כמאה שנה (תלוי ממתי ועד מתי סופרים) שיצרה את השירה העברית המודרנית.

למרבית הצער השירה של תקופה זאת הייתה במשך שנים רבות לחלוטין בקרן זווית, נישכחת, וחסרת עניין, עד שקמו שני העורכים והחליטו לעשות מעשה. קראו אלפים רבים של שירים במאות ספרי שירה וכתבי יד, בחרו בהתאם להבנתם כחובבי שירה במאה ה-21, והוציאו את המבחר של כל מה שידוע.

אציין שבמאמר שפירסמתי ב-2016 “היכל התהילה של הספרות העברית בכתבי העת העבריים במאה ה-19” בעקבות הקטלוג המקיף, שערך החוקר משה פלאי שקיטלג ומיפתח את כתבי העת העבריים מהמאות ה18 וה-19, אך עשה זאת מבלי לציין מהו מיטב היצירות באותם עמודים, הבלים מזוקן עבור הקורא המודרני המתעניין, קראתי בדיוק לפרויקט זה. ציינתי אז שראוי שאנשים כמו למשל יהודה ויזן יבדקו מהם מבחר היצירות מכתבי עת אלו, שיכולות לעניין גם את הקורא המודרני העכשווי, ויוציאו אותם במהדורה חדשה.

אני שמח שיהודה ויזן וד״ר סמט-שינברג קיבלו את העצה וביצעו את הפרויקט.

כעת יש בידינו לראשונה אנתולוגיה שכוללת את מיטב השירה של קרוב למאה שנה בשפה העברית, עבור כל מי שיתעניין וירצה לחפש ולקרוא. שוב אין צורך לחפש אחרי יהלומים בעמודים מתפוררים, או במיקרופילמים בלתי ניתנים לקריאה. חוקרים כמובן יצטרכו להמשיך לחפש, אבל הקורא הרגיל המתעניין מספיק לו לגשת לכרך האחד הזה.

והנה, כסגירת מעגל, ראיון שערכתי עם העורכת, ד״ר יהושבע סמט-שינברג. יהושבע היא מרצה לספרות.

אלי: ישנם שירים שאת ממליצה עליהם במיוחד עבור קוראי “יקום תרבות”?

יהושבע סמט שינברג

יהושבע: האנתולוגיה שלנו מכילה כשלוש מאות שישים שירים. מטבע הדברים, כאשר מדובר בפרוייקט מקיף מסוג זה, ישנם שירים רבים המועמדים להמלצה. בסופו של דבר – הגם שהכללנו מעט שירים שהיו נחוצים לנו מטעמים היסטוריים – זה קובץ שירים שנבחר על פי טעמנו והעדפותינו, ומאחורי כל שיר בו מסתתר נימוק להכללתו. זה גם תלוי כמובן בעמדתו של הממליץ ובמה שמחפש הקורא בשירה מסוג זה.

אני, למשל, נוטה מאד לחבב דווקא שירה מכתמית קצרה – אפיגרמות – או שירים ש”מתנהגים מוזר”, כלומר שירים שיש בהם מימד קוריוזי. ועל כן, מתוך האנתולוגיה אני מאד אוהבת את מכתמיו הקצרצרים של משכיל עברי בשם גרשון רוסנצוייג, המכונה “בעל המכתמים”. רוסנצוייג, יליד קוֹרטשין שבפולין, היגר בשנות השמונים של המאה ה-19 לארה״ב, ושיקף במכתמיו את הלכי הרוח של היהודים בניו יורק בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20.

הנה דוגמא לשניים ממכתמיו הקצרצרים שאני אוהבת במיוחד:

עַל הֵיכַל רִפוֹרְמִי

אֵל יִשְׂרָאֵל פֹּה יְשֻׂגַּב

יְהַלְּלוּהוּ מִינִים בְּעֻגָּב.

לְדוֹלִיצְקִי

 בפתחי אני חנות נעלים – והוא, בית משקה קַאפֶע

בָּאָרֶץ הַחֲדָשָׁה שְׁנֵינוּ נִדָּחֵף, וּלְבַת עַמֵּנוּ נִתְחַנֵּן בְּדִמְעָה;

אֲנִי: מִנְעִי רַגְלֵךְ מִיָּחֵף! וְאַתָּה: וּגְרוֹנךְ מִצִּמְאָה.

בתחום הקוריוזים חביב עלי מאוד ז’אנר מיוחד שהיה מוכר ונפוץ מאד בקרב המשכילים – כתובות מצבה אישיות. משוררים ישבו וניסחו לעצמם את כתובת המצבה. אני מעריכה את התעוזה ואת הפיקחון שכרוכים בכתיבת טקסט מסוג זה (הערה: יהושבע עשתה עבודת מחקר שלמה על הסוגה הזאת .א.א.)

הנה דוגמא של אפיטף עצמי של ברוך ייטלס, ממשכילי פראג.

פֹּה אִישַׁן וָאִיקָץ אֲנִי בָּ רוּךְ ב”ר יונה ייטלש

מְעַטִּים וְרָעִים הָיוּ יְמֵי מְגוּרֹתַי

הַרְבֵּה יָגַעְתִּי וְלֹא מָצָאתִי

הַרְבֵּה לִי אוֹהֲבִים

וְגַם הַרְבֵּה לִי אוֹיְבִים

אֵלֶּה מֵאַהֲבָתָם הֵרִימוּ הוֹדִי

וְאֵלֶּה מִשּׂנְאָתָם הוֹרִידוּ כְּבוֹדִי

וַאֲנִי לֹא קָמָה בִי רוּחַ

אָמַרְתִּי מָתַי אֶשְׁקֹט, מָתַי אָנוּחַ

עַתָּה לַשָּאְו אַהֲבָתָם

עַתָּה לַשָּאְו שִּׂנְאָתָם

אֵלֶּה לָרִיק הֵרִימוּ הוֹדִי

אֵלֶּה לָרִיק הוֹרִידוּ כְבוֹדִי

הַגּוּף שָׁב אֶל הָאֲדָמָה

שָׁם יֹאכְלוּהוּ תּוֹלָעִים וְרִמָּה

אֶל הָאֱלהִים שָׁב הָרוּחַ

עַתָּה אֶשְׁקֹט עַתָּה אָנוּחַ.

שיר העגבים של יהודה לייב בן זאב הוא שיר פנומנלי בעיני. יש בו שילוב מפעים ממש של תחכום לשוני, שיבוצים מלאי יופי, שובבות, וגסות. ובעיקר, מה שמפתיע ביותר: תיאור שוויוני למדי (יחסית לראשית המאה ה-19) של יחסי מין. אבל מעבר לקוריוזים ומכתמים שנונים – האנתולוגיה מלאה בליריקה ואפיקה מעניינת.

( הערת המערכת : בגלל העניין הרב שיש בשיר הזה אחד השירים האירוטיים הראשונים ועדיין הידועים בשפה העברית אנו מביאים אותו במלואו )

שיר עגבים מאת יהודה ליב בן-זאב (1764–1811).

שִׁיר עֲגָבִים

בָּעֶרֶב הָלֹךְ הָלַכְתִּי פַּעַם,

בְּנֶשֶׁף חִשְׁקִי לִטְעֹם טַעַם.

בָּאתִי אֶל עֵמֶק הַשָּׁוֶה

וְהִנֵּה הוּא כְּגַן רָוֶה;

עֲלָמוֹת וּבְתוּלוֹת הֵנָּה וָהֵנָּה

בְּכָל עֵבֶר וּבְכָל פִּנָּה.

וָאֶגַּשׁ וָאֶקְרַב אֶל הָאַחַת,

וָאֶתְפְּשָׂהּ בְּבִגְדָהּ מִתַּחַת, וָאֹמַר:

“הָבָה נָא, אָבוֹא אֵלַיִךְ,

עִבְרִי לְפָנַי וְאָנֹכִי אַחֲרַיִךְ”.

וַתַּעֲבֹר לְפָנַי דֶּרֶךְ לְהוֹרוֹת

לְמָקוֹם פְּלוֹנִי אַלְמוֹנִי הַתַּחֲנוֹת.

הָעַלְמָה הֱבִיאַתְנִי חַדְרָהּ,

וְהִתְבּוֹנַנְתִּי אֶל יָפְיָהּ וַהֲדָרָהּ,

וְהִנֵּה רַעְיָתִי מְלֵאָה חֵן וְיֹפִי.

בָּרָה כַּחַמָּה זַכָּה מִדֹּפִי;

עֵינֶיהָ זִיקֵי אֵשׁ יִתְלֶהָטוּ,

עַפְעַפֶּיהָ גַּחֲלֵי־אֵשׁ יִתְמַלָּטוּ.

מִהַרְתִּי וַהֲסִירוֹתִי הַמִּטְפַּחַת

לִטְמֹן יָדִי בַּצַּלַּחַת,

והִנֵּה בְּנוֹת הַחֵשֶׁק גִּבְעוֹת הַתַּאֲוָה

כְּהָרִים גַּבְנוּנִים עֲנָקַתְמוֹ גַאֲוָה;

בְּיָד וְיָד חִפַּשְׂתִּי אַחַת וְאַחַת

וְרָוִיתִי מְלוֹא כַּף נַחַת.

לְאַט לְאַט צָעֲדָה הַמִּטָּה,

בִּגְדָהּ וּכְסוּתָהּ מֵעָלֶיהָ הִפְשִׁיטָה,

וַתַּעַל וַתִּשְׁכַּב עַל גַּבָּהּ.

וָאֶקְרַב לְדַבֵּר עַל לִבָּהּ:

“אַיֶּלֶת־אֲהָבִים, יַעֲלַת־מַחֲמַדִּים,

נִתְעַלְּסָה בַּאֲהָבִים, נִרְוֶה דּוֹדִים”.

וַתֹּאמֶר: “הִנֵּה אוֹצָרִי לְךָ פָּתַחְתִּי

וְכָל אֲשֶׁר לִי לְפָנֶיךָ עָרַכְתִּי;

הַשּׁוֹק וְהֶחָזֶה לְךָ יִהְיוּ לְמָנָה,

דּוּשׁ כְּהִדּוֹשׁ תֶּבֶן בַּמַּדְמֵנָה;

הָרֵק חֲנִית, קְרַב וּשְׁלַח,

עַל בָּמָתִי רְכַב וּצְלַח”.

אָז מִהַרְתִּי, יְצוּעָהּ עָלִיתִי,

שׁוּלֵי כְּסוּתָהּ בְּנַחַת גִּלִּיתִי,

וְהִנֵּה עַמּוּדֵי שֵׁשׁ שׁוֹקֶיהָ,

גְּלִילִים כַּדּוּרִים שְׁתֵּי בִּרְכֶּיהָ,

וּבְנוֹת שֵׁת כְּאַגַּן־הַסַּהַר,

כְּלִבְנַת־סַפִּיר לָטֹהַר.

תּוֹכָן סָפוּן הֵיכַל הָעֹנֶג,

רַךְ מִשֶּׁמֶן חָלָק מִדּוֹנַג;

חֹרֶשׁ מֵצַל סְבִיב הַקֻּבָּה,

וְהוּא בַּסֵּתֶר טָמוּן בְּחֻבָּהּ,

לֹא הִתְמַהְמַהְתִּי וְלֹא בוֹשַׁשְׁתִּי,

אֶת כָּל כֵּלֶיהָ מִשַּׁשְׁתִּי.

אָחַזְתִּי בָּזֶה וְגַם בָּזֶה,

פַּעַם הַשּׁוֹק וּפַעַם הֶחָזֶה;

כֻּלָּמוֹ יַחַד הִרְוַנִי נַחַת,

הַשָּׁדַיִם מִמַּעַל וְהַתְּהוֹם מִתַּחַת.

וְלֹא יָכוֹל דּוֹדִי לְהִתְאַפֵּק

לְכָל הַנִּצָּבִים עָלָיו וְהוּא מִתְרַפֵּק.

כִּי הֵחֵל לְפַעֲמוֹ רוּחַ הַחֵשֶׁק,

וַיָּרֵק חֲנִיכָיו בְּרֹמַח וָנֶשֶׁק;

הִתְאַזֵּר כְּגִבּוֹר לִפְרֹץ פָּרֶץ,

לָבוֹא עָלֶיהָ בְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ.

וַיִּתְחַזֵּק וַיֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ;

וְלֹא יָכוֹל דּוֹדִי לָצֵאת כִּי הִכְבִּיד נְחֻשְׁתּוֹ,

כִּמְעַט פָּתַחְתִּי מוֹסְרוֹת הַמִּכְנָסַיִם

וַיָּקָם וַיְעוֹרֵר אִישׁ־הַבֵּינַיִם;

וְהִנֵּה הוּא כְּחָתָן יוֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ,

כְּעֵץ אֶרֶז רַעֲנָן כִּפָּתוֹ.

תֹּאמֶר: “לָמָּה זֶה תַּעֲמֹד בַּחוּצָה?

וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת, רוּצָה!”

רְדָה עָלַי אַל תַּעֲמֹד;

עוּשִׁי, גֹּשִׁי, חוּשִׁי, כִּי אֶחֱמֹד;

אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת, כִּי טָהַרְתִּי,

וְאַל תַּעֲצֹר לִרְכֹּב, כִּי אָז אָמַרְתִּי”.

וָאֹמַר: “שִׂימִי נָא יָדֵךְ תַּחַת יְרֵכִי,

אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה הוֹלִיכִי;

“וַעֲשִׂי כַּאֲשֶׁר עִם לְבָבִי;

שִׁלְחִי יָדֵךְ וְאֶחֳזִי בִזְנָבִי;

הַחֲזִיקִי יָדֵךְ בּוֹ לְנַסּוֹתוֹ,

אוּלַי מִקְשָׁה תַּעֲשִׂי אוֹתוֹ”.

וַתֹּאחֶז בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפָּהּ;

וַתִּשְׂמַח בּוֹ וַתְּכַסֵּהוּ בְּגַפָּהּ.

וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה,

בָּחוּר כַּאֲרָזִים דָּגוּל מֵרְבָבָה.

וַתֹּאמֶר: “עָלַץ לִבִּי רָמָה קַרְנִי,

אַתָּה בֶּן מְדוּשָׁתִי וּבֶן גָּרְנִי”.

דּוֹדִי צַח וְאָדֹם חוֹצֵב לֶהָבָה,

רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז רָצוּף אַהֲבָה.

אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ מְנָת כּוֹסִי,

עַד שֶׁהֲבִיאוֹתִיו אֶל חֶדֶר הוֹרָתִי.

כְּבִכּוּרָהּ בְּעוֹדָהּ בְּכַפָּהּ תִּבְלָעֶנָּה

אֶל מְקוֹם שָׁם דֶּרֶךְ תַּנְחֶנָּה; וַ

תִּתְקָעֵהוּ יָתֵד בְּמָקוֹם נֶאֱמָן,

בַּחֲמוּקֵי יְרֵכָהּ מַעֲשֵׂי־יְדֵי אָמָּן.

אָז פַּצְתִּי אֶת פִּיהָ לְמוּלִי

לִבְלֹעַ אֶת כָּל הַיְּקוּם בְּרַגְלִי.

כְּצִפּוֹר יוֹרֵד אֶל קִנּוֹ,

כֵּן יָרַד דּוֹדִי לְגַנּוֹ;

וְהוּא מִתְעַדֵּן וּמִתְפַּנֵּק

כְּאֶרֶז מִבָּשָׁן יְזַנֵּק.

מְדַלֵּג וּמְקַפֵּץ כְּצִפּוֹר בָּרֶשֶׁת,

שָׁחוּק וְכָתוּת כֶּעֱלִי בַּמַּכְתֶּשֶׁת.

אָז פָּרַץ כְּנַחַל שׁוֹטֵף מְקוֹרָהּ,

וְקַשְׁתִּי חִצֵּי חִשְׁקָהּ הֶעֱרָה.

וְהוּא הוֹלֵךְ וְחָזָק

רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק.

זֶרֶם־חֶמֶד עָלָיו הִרְעִיפָה

כְּמַיִם קָרִים עַל נֶפֶשׁ עֲיֵפָה,

וַיִּמֶץ טַל מְלוֹא סֵפֶל.

אָז גָּבְרָה תַּאֲוָתָהּ כֶּפֶל,

וַתִּסְגֹּר בַּעֲדִי יָדֶיהָ

וְלָחֲצָה לְבִלְתִּי נְתוֹן דּוֹדִי צֵאת הַחוּצָה.

תָּקְעָה יְרֵכָהּ, הִשְׁפִּילָה הֵרִימָה;

דַּהֲרוֹת דַּהֲרוֹת סוּס מִלְחַמְתָּהּ.

כִּי סָעַר בְּלִבָּהּ שַׁלְהֶבֶת אַהֲבָתָהּ,

חִזְּקָה דְּבָרֶיהָ וְהֵעִיזָה:

“עָמֹק עָמֹק” – הָיוּ דְּבָרֶיהָ,

כְּשַׁעֲטַת הַסּוּס נָחֲרָה

.כִּי רָפְתָה מְעַט וְחָלְשָׁה מֵעֹצֶר רוּחַ וּמֵעֲבוֹדָה קָשָׁה;

פִּתְאוֹם גִּלְּתָה מְקוֹרָהּ וְהֶעֶרְתָה,

חָרְקָה שֵׁן וְעִקְּמָה שְׂפָתָהּ לֵאמֹר:

“עוֹד מְעַט; עַתָּה, עַתָּה”.

בַּהֲגִיגָהּ בָּעֲרָה אֵשׁ וּלְשׁוֹנָהּ לָהֲטָה:

“אוֹי, אוֹי, חַיֶּיךָ כִּי הִתְאַוֵּיתִי,

הָ, הָ, הָ, הֶרֶף, אוֹיָה כִּי נִדְמֵיתִי!”

  • וַיִּשְׁקֹט הַזַּעַף וַתָּקָם סְעָרָה לִדְמָמָה,
  • תִּתְעַלָּף וַתִּשְׁכַּב בְּפֶה נֶאֱלָמָה.
  • דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר,
  • מֵעַי חֳמַרְמְרוּ, נָסוֹגוּ אָחוֹר,
  • כְּבֹשֶׁת רַכֵּי־הַלֵּב בְּנוּסָם מֵהַמַּעֲרָכָה
  • כֵּן פָּנָיו זוֹעֲפִים וַחֲמָתוֹ שָׁכָכָה.

אני אוהבת מאד את המחזה השירי ‘ברוריה’ למשכיל ההולנדי שמואל מולדר, העוסק בסיפורה של ברוריה אשת רבי מאיר. זה מחזה לא קצר, שקראתי מתחילה ועד סוף בנשימה עצורה. ובעיני מולדר הוא דרמטורג ענק. לצערנו, הבאנו רק חלק קטן מן המחזה החשוב הזה באנתולוגיה. בתחום הליריקה: ישנם שירי קציר יפים של משכילים מן המרחב ההונגרי, שמזכירים לי סצנות קציר ידועות מן הספרות הרוסית – אני אוהבת את השירים הללו כי הם מפתיעים. קשה לדמיין יהודים נתיני האימפריה האוסטרו-הונגרית עוסקים בפועל בקציר או בעבודות שדה אחרות, אבל היכולת לשיר בעברית שירי הלל לחקלאי – תמיד הייתה להם.

אלי: האם יש שם שירים שעוסקים בדמויות ואירועים מתקופת התנ”ך או ההיסטוריה שיכולים לעניין אותי ואת קוראי? שאולי ארצה להכניס בפרוייקט הסיפור התנ”כי של “יקום תרבות”?

יהושבע: בהחלט כן. אחד הז’אנרים הנפוצים ביותר בקרב משוררי ההשכלה היה האפוס המקראי או המחזה המקראי.

מן האֶפּיקה המקראית וממחזות המקרא כללנו קטעים קצרים מתוך ‘שירי תפארת’ לנפתלי הרץ ויזל – אפוס שעוסק בחייו של משה רבנו, ונחשב לטקסט השירי הפותח את התקופה. המחזה ‘מלוכת שאול’ ליוסף האפרתי עוסק בשנותיו האחרונות של שאול ובמעבר לבית דוד – וקריאה בו מייצרת הרגשה כאילו נקלעת לסצנות שייקספיריות מתוך המלך ליר או המלט.

ישנו גם המחזה ‘גמול עתליה’ לדוד פרנקו מנדס – שנכתב בעקבות ראסין על מרד עתליה בבית דוד. ‘בעז ורות’ ליצחק בן יהוידע הכהן הוא מחזה אידילי על מגילת רות – שהופך אותה, באופן מפתיע למדי, למגילה דרמטית ומלאת פאתוס. ויש גם קטעים מתוך ‘מעשה נבות היזרעאלי’ לשלום הכהן, ‘הדרת אלישע’  לצבי הירש וסרטרילינג ‘יוסף ואסנת’ לזיסקינד רשקוב, ו’יהושע’ לבנימין קוואל.

מלבד זאת אפשר למצוא לא מעט שירים קטנים שקשורים לדמויות מקראיות, כמו למשל שירו המבודח של אהרון וולפסון מהאללה על איוב. ועוד.

אלי: איך נוצר הרעיון של אנתולוגיה על שירת ההשכלה ? מתי ואיך הבנתם שיש חוסר בדבר כזה?

יהושבע: כל אחד מאיתנו הגיע לרעיון הזה בנפרד לפני כמה וכמה שנים.

העניין של ויזן בשירת ההשכלה קשור לעניין של ויזן בשירה בכלל. כמשורר וכעורך כתב עת, הוא נתון בחיפוש מתמיד של שירה רחוקה וקרובה בזמנה ובמקומה – שירה שיכולה להיות מקור השפעה עבור משוררים, שירה עשירה מבחינה לשונית, צורנית, שיש בה מוסיקה, ויש בה תוכן וחידוש. נדמה לי שבשירת ההשכלה הוא מצא, לפחות באופן חלקי, את הדברים הללו, והבין שיש להנגיש את השירה הזאת לדור שלם של כותבים שלא יכול להגיע אליה בשום אופן, משום שחלק גדול ממנה קיים אך ורק בספריות מעטות בלבד.

העניין שלי בנושא ההשכלה התחיל עוד בתקופת לימודי לתואר השני, בחוג לספרות באוניברסיטה העברית שבהר הצופים, בקורס על שירת ההשכלה אצל פרופ’ עמינדב דיקמן. הקורס שלו היה מרתק. היינו בקורס ארבעה או חמישה סטודנטים בלבד, ושם נחשפתי לראשונה לעולם שלם של שירה ושל משוררים שנשכח. זאת, בניגוד לשירת ימי הביניים, שכולם למדו ומכירים. הגעתי להכרה שזה התחום בו אני רוצה לעסוק. את עבודת הדוקטורט שלי הקדשתי לשירת ההשכלה. משם ועד לתובנה שיש קורפוס עצום של שירים שנדחק לקרן זווית, ויש לפעול כדי להנגיש אותו ולהכיר אותו לציבור – הדרך הייתה קצרה.

יהודה ויזן. צילם יהודה יוסף

אלי: איך בדיוק נוצר החיבור בינך,תוצר האקדמיה, ובין יהודה ויזן העורך העצמאי המאוד לא אקדמי, הידוע בתיעובו לאקדמיה?

יהושבע: בִּיצת הספרות העברית שאנחנו מתבצבצים בה קטנה בסך הכל, ובדרך כלל שני אנשים בעלי עניין משותף בתחום ספציפי – מוצאים זה את זה. במקרה שלנו, יהודה פנה אלי לפני כמה שנים כדי שאתרום משהו מבציר הדוקטורט שלי ל’דחק’ – ומאז אני מפרסמת שם מדי פעם כל מיני דברים. דרך המאמרים ב’דחק’ למדתי להכיר את האידאולגיה שלו כעורך, על יתרונותיה וחסרונותיה, את מערכת השיקולים שלו, את הכשרונות, ויש להניח שהוא למד להעריך את עבודתי מספיק כדי להאמין שנוכל להעמיד יחד פרוייקט בסדר גודל כזה.

אלי: איך התבצעה מלאכת הבחירה? על פי איזה קריטריונים?

יהושבע: הקריטריון המוביל היה מדד האיכות וההנאה. ברוב המוחלט של המקרים עברנו על כל שירי המשורר שעמד לנגד עינינו (במידה והצלחנו להשיג את כל ספריו), וציינו את השירים שהסבו לנו הנאה. כלומר, את המעניינים או היפים ביותר. בשלב השני, לאחר שעברנו על כ-160 משוררים מהם בחרנו מספר שירים, ישבנו לקרוא שוב את כל השירים, וניהלנו משא ומתן (או הורדת ידיים) ביחס לכל שיר, צמצמנו משמעותית את השירים אצל כל משורר – עד שהגענו להסכמה על השירים שיכללו.

בנוסף לקריטריון האיכות, לקחנו כמובן בחשבון את מדד הייצוג. כלומר ראינו למטרה לייצג תקופה. וכדי לייצג את התקופה רצינו להציג את הגיוון הגדול של השירה, על צורותיה, תכניה, ונושאיה, ועל הסוגות השונות שנפוצו בה.

אלי: האם עברתם על כל שיר עברי ידוע מתקופת ההשכלה ?

יהושבע: לא. ישנם ספרים שידועים לנו בשמם, אך לא הצלחנו לאתרם, גם אחרי שעות חיפוש רבות. אך נדמה לי שאפשר לומר במידה רבה של בטחון שהגענו לרוב.

דוגמא לעוגמת נפש כזאת ביחס לטקסט שלא הצלחנו לאתר הוא המחזה “אמנון ותמר”, שנכתב על ידי משכיל בשם אלעזר רשקוב. קראנו מחקרים רבים שציינו את המחזה הזה או איזכרו אותו, אולם, לא הצלחנו להגיע למחזה עצמו. הקדשנו שעות ארוכות בניסיון לאתר אותו בספריות ברחבי העולם, באוספים פרטיים, התקשרנו לכל האנשים שהעלנו על דעתנו שיש סיכוי קטן שאולי יחזיקו בו. אך, המחזה עצמו – איננו. קצה החוט האחרון שיש בוודאות ביחס למחזה של רשקוב נמצא אצל ח.נ. שפירא, שבוודאות ראה את המחזה, וכנראה החזיק את הספר בשנות השלושים. הוא ציטט ממנו מספר שורות, וכל החוקרים שאחריו מצטטים את השורות הספורות שציטט שפירא. פניתי לספריה בעירו בתקווה שהעותק שלו שמור בה, אך לשווא. שפירא אגב נספה בשואה, וספרו על הספרות העברית החדשה, שעסק במשוררי ההשכלה, היה בשימוש אינטנסיבי אצלנו. המחזה הזה היה כנראה פורץ דרך בשעתו, ובגלל שלא הצלחנו להגיע אליו אני מסתובבת עם תחושת החמצה קלה ביחס לאנתולוגיה.

אלי: האם עברתם על כל ספר מהתקופה ועל כל גליון של כל כתב עת ידוע?

יהושבע: כל ספר וכל כתב עת שעלה בידנו להשיג. היינו חרוצים.

אלי: האם מראש קבעתם לעצמכם שנים שהן “תקופת ההשכלה”? לפי איזה קריטריון?

יהושבע: שאלת נקודת ההתחלה של השירה העברית החדשה היתה סוגיה מרכזית שהעסיקה את חוקרי תולדות הספרות. אנחנו התלבטנו עליה לא מעט. רושמי העתים היו ערים לעובדה כי קביעת גבולותיה של תקופת ההשכלה, וציון נקודת ראשית התהוותה, הם לא עניין טכני, שנקבע לשם נוחות הדיון ולצרכי תיחום סכמטי־היסטורי, אלא עניין מהותי למדי. על ידי קביעת ראשית שירת ההשכלה העברית בפרט, וממילא ראשיתה של הספרות העברית החדשה בכלל, ביטאו כל העוסקים בשאלה הזאת את תפיסותיהם בדבר אופייה של שירת ההשכלה.

כך למשל היו מי שראו בשירתו של ר’ חיים משה לוצאטו את ראשיתה של ספרות העברית החדשה. המתנגדים לעמדה הזו קבעו את ראשית הספרות העברית החדשה בגרמניה בשלהי המאה השמונה עשרה, עם התהוותו של חוג משכילים מובחן ומאורגן, ששם לו למטרה להפיץ את ערכי ההשכלה, ולכונן תנועה היסטורית מהפכנית, שיש בה סממנים חילוניים מובהקים. אנחנו הלכנו בעקבות החוקרים הללו, והאנתולוגיה פותחת בהשכלת גרמניה.

קשה יותר היתה עבורנו ההכרעה בדבר נקודת הסיום של תקופת ההשכלה. מקובל לטעון כי בשנות השמונים של המאה התשע עשרה, עם פרוץ הפרעות ביהודי מזרח אירופה וראשית הציונות, התחילה גם תקופה חדשה בשירה העברית: שירת ‘חיבת ציון’. השירה הזו נוצרה באותו מרחב גאוגרפי ובאותו בית גידול רוחני. אבחנתה במחקר ההיסטוריוגרפי משירת ההשכלה נעוצה בכך שמשורריה גייסו את שירתם לטובת תמה אחת ויחידה, תיאור שעתו הדחוקה של העם היהודי בגולה, וערגתו לשוב לציון.

מתוך נאמנות להגדרתה של האנתולוגיה כאנתולוגיה המוקדשת לשירת ההשכלה, נזהרנו מלהכליל שירים מאוחרים הנושאים את התכנים של שירת ‘חיבת ציון’. אלא שכדרכן של חלוקות סכמטיות לדורות בכלל, ולדורות ספרותיים בפרט, נוכחנו לדעת כי חלוקה כזאת איננה חד משמעית. משוררים עבריים רבים שפעלו בשלהי תקופת ההשכלה היו נתונים בתווך בין שתי תקופות.

אלי: האם אתם מתכננים פרוייקט המשך לשירה בתקופה שלאחר ההשכלה?

יהושבע: בנימין הרשב כבר העמיד אנתולוגיה לשירת התחיה בשני כרכים גדולים, ועשה זאת יפה.

שירת התחיה העברית ספרו של בנימין הרשב

אלי: לאחר סיום הפרוייקט האם אתם יכולים להצביע על השירים שהם לדעתכם המיטב של המיטב, דהיינו יצירות המופת הגדולות של תקופת ההשכלה?

יהושבע: בדורות הקודמים היו שירים שהוסכם לגביהם שהם החשובים או הטובים ביותר. היה איזה ‘קאנון משכילי’ שכלל כמה עשרות שירים שנחשבו יותר מן השאר. במודע ובמוצהר לא הלכנו עם ה’קאנון’ הישן. ביקשנו לבחון מחדש את תקפותו של הקאנון ההוא, ומצאנו שרבים מהשירים שהיו נחשבים בזמן אמת ל’גדולים’ או ‘חשובים’ שוב אינם מדברים לבני דורנו.

אבל יש גדוּלה שאי אפשר להתווכח איתה והיא נצחית. בהקשר זה בולטים במיוחד שיריו של יהודה לייב גורדון, יל”ג. לא כולם עשויים מִקשה אחת כמובן, וחלקם חלשים, אך שיריו המפורסמים הגדולים כמו ‘קוצו של יו”ד’, ‘בין שיני אריות’, ‘הקיצה עמי’, ו’ברכת ישרים’ – היו ויהיו מן השירים החשובים והגדולים ביותר בשירה העברית.

צילום של יהודה ליב גורדון, יל״ג

תודה ליהושבע סמט-שינברג. נציין עוד שלא רק שהכרך הגדול שהיא ויהודה ויזן ערכו ממלא כמובן חור גדול בספרות העברית, אלא שמי שמעיין בו יכול גם להיכנס לליבם ולנפשם של בני הדורות הקודמים, לראות עד כמה היו שונים מאיתנו, ועד כמה בעצם היו גם דומים לנו. הוא בהחלט חובה לקריאה.

קראו גם:

שיר אהבה לספל קפה משנת 1863

דף הפייסבוק של יהודה ויזן

דף הפייסבוק של יהושבע סמט שינברג

כריכת ״שירת ההשכלה העברית – מבחר״ של יהושבע סמט שינברג ויהודה ויזן

תגובה אחת

  1. תודה רבה לאלי אשד על ראיון נפלא זה עם העורכת והמשוררת של האנתולוגיה יהושבע סמט שיינברג. ספר שראוי בהחלט לרכוש ולהכיר.
    תודה גם לעורך הנוסף של האנתולוגיה המשורר והעורך יהודה ויזן. אשרינו שזכינו

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

תשע עשרה − 3 =