הקדמה

לרגל פתיחת שנת הלימודים החדשה אנו מביאים סיפור ילדים קלאסי, וגם ראשון מסוגו בספרות הילדים העברית, של סופרת הילדים הידועה דורית אורגד. הסיפור עוסק בילדים בבית ספר, וליתר דיוק בילד הסובל ממוגבלות קשה של עיוורון. זהו אחד הסיפורים הראשונים שעוסקים בילדים בעלי מוגבלויות, ללא התנשאות, ומתוך הבנה אמיתית לעולמם.

עד אז נמנעו בספרות הילדים העברית מלעסוק בילדים בעלי מוגבלויות, עם יוצא דופן אחד – הספר “אני אתגבר” של דבורה עומר, שפורסם ב-1970.

הסיפור זכה, עם פרסומו בשבועון “הארץ שלנו” ב-12.7.1976 בגליון 46 של כרך כ”ו של שנת תשל”ו , לציון מיוחד לשבח מטעם וועדת פרס יעקב אשמן לסיפור קצר לילדים על שם העורך המנוח של השבועון (הסיפור הזוכה בפרס באותה השנה היה “יותם וההיפופוטם” מאת יעקב שביט שגם אותו אתם יכולים לקרוא ב”יקום תרבות”
כא
ן).

דורית אורגד מספרת על יצירת הסיפור:

דורית אורגד

היה לנו ידיד משפחה עיוור, ד”ר לודוויג קון, שהתגורר בהולנד, ומדי ביקורו בארץ היה פוקד את ביתנו. הוא עורר את הערצתי בהתנהלות שלו. הוא טייל בגפו בעולם וחייו היו עתירי מעש וחוויות.

באחד מביקוריו, ואני אז בת עשרים, שאל אותי מה חדש אצלי.

“רישיון נהיגה באופנוע” עניתי לו.

“תסכימי להרכיב אותי?” שאל ד”ר לודוויג קון בן השבעים, והוסיף “אשמח להכיר בדרך זו את העיר.”

“ברצון” עניתי, והוא טיפס בזריזות למושב מאחוריי ואחז במתניי.

“את יכולה בבקשה לתאר לי את המקומות שאנחנו עוברים לידם?”

“ברצון” השבתי.

זה היה בנתניה, העיר שגדלתי בה, וסיפרתי ללודוויג על הטיילת שחלפנו על פניה, על חוף הים, בית הכנסת, קולנוע אסתר, גן המלך…

כשחזרנו, אחרי טיול ארוך, אמר ידיד המשפחה העיוור לאמי “זה היה נפלא בשבילי לראות את נתניה.”

ככה הוא אמר, “לראות”, וחשבתי על זה שיש אנשים שעוברים ליד דברים יפים בלי לראות אותם, כי הם ממהרים, או שלא מעניין אותם להביט, ויש אחרים שאין להם עיניים והם רואים, כמו שד”ר לודוויג קון ראה, ולכן היו חייו יפים, עשירים ומלאי עניין.

אמרתי לעצמי שחשוב להעביר את המסר הזה לקוראים צעירים, כדי שישמש להם אות ומופת, וגם כדי שיידעו להתייחס נכון למי שמסיבה זו או אחרת הוא אינו “כמו כולם”.

דורית זוכרת שמנהלת בית ספר בחיפה (כנראה היה זה בית ספר גבריאלי) פנתה אליה, וסיפרה לה שמזה שנים אותו סיפור משמש כבסיס לתוכנית לימודים לילדים עיוורים. “עבורי”, מסיימת דורית, “הידיעה הזאת הייתה הפרס האמיתי”.

בנימוקים לציון לשבח לסיפור “גם אהוד ברצים” מידי שופטי תחרות יעקב אשמן לסיפור קצר לילדים נכתב: “היותו סיפור חושפני נוגע ללב זה מתמודד באומץ לב בבעיה כאובה – מאבקו של ילד נכה (עיוור) על השתלבותו בחברה הבריאה ויציאתו לדרך של עצמאות. הסיפור כתוב בכישרון, הוא מעורר מחשבות ומעניק לקורא הצעיר מניסיון חייו המפרה של המבוגר.”

ליחו של הסיפור לא נס גם היום, כשבעיית הנכויות בבתי הספר ממשיכה להטריד אותנו בדיוק כמו בעבר.

הנה שוב הסיפור על ההתמודדות של ילד עיוור עם חיי בית הספר.

הסיפור הופיע בקובץ הסיפורים “לאהוב את נינה”, שראה אור בהוצאת ספריית מעריב ב-1991. המאייר הוא אהרון שבו.

בסיום מובאת הגירסה המקורית של הסיפור כפי שהופיע בה”הארץ שלנו ” משנת 1976 עם הציורים המיוחדים שלה.

אלי אשד

הספר ״לאהוב את נינה״ של דורית אורגד
ציור מתוך הסיפור ״גם אהוד ברצים״ של דורית אורגד

“מוכנים, היכון…רוץ!” הדהדה קריאתו של עוזי, המורה לחינוך גופני, ברחבה שמאחורי בניין בית הספר, וכעשרים זוגות רגליים שעטו במהירות לעבר קו הסיום.

הרצים היו הבנים של כיתה ו’ ראשונה, בבית ספר “רכסים”. בנות כיתתם ישבו בצד, נשענות על קיר הבניין, ועיניהן ברצים.

“הביטו,” קראה מיקה בהפתעה, “גם אהוד רץ!”

היא הבחינה בו כיוון שהבנים עקפו אותו והוא הזדנב בעקבותיהם, ראשו מוטה לאחור וידיו שלוחות לפנים.

“הוא תכף ייפול,” התנבאה אילה.

ואכן, בהיותו קרוב לקו הסיום נתקלה רגלו באבן, והוא השתטח מלוא קומתו הקצרה ארצה.

כהרף עין הוקף הנער בבני כיתתו, שתלו בו את עיניהם בחמלה. יואב, חברו הטוב של אהוד, המתגורר באותה שכונה, מִירפק לעצמו מעבר במעגל הצר שהקיף את אהוד וגחן אליו בדאגה: “קרה לך משהו? נפצעת?”

רטט חלף בגבו של אהוד, וכל מענה לא בא ממנו.

“שימי לב,” לחשה מיקה באוזני אילה, ורמזה בסנטרה לעבר המורה העומד במרחק מה מהם, “הוא אפילו לא מטריח את עצמו לגשת לכאן!”

“חוסר אחריות,” פלטה אילה בזעם. “כבר מזמן היה צריך לפטר את המורה הזה!”

“הנה כבודו מגיע,” הגתה אילה בלגלוג והסבה את פניה לעבר הגבר השרירי והקשוח למראה שצעד לעברם בצעדים מתונים.

ציור מהסיפור ״גם אהוד ברצים״ של דורית אורגד

“מה ההתקהלות הזאת?” גער המורה בתלמידיו בקולו העבה.

“אהוד נפל,” נצטווחה  מקהלת הילדים.

“כולם לשם,” הרעים קולו של עוזי והצביע על המתחם המרוצף.

התלמידים עזבו את המקום באי רצון מופגן, והלכו לאיטם לכיוון שהורה להם המורה.

“אני אספר על מה שקרה להורים של אהוד,” הודיע יואב והניע את ראשו בחשיבות.

“ז’לוב שכמותו,” זרקה אילה בנימה מעורבת של טינה וזלזול, “נדמה למורה הזה שלכולם יש אותו כושר גופני כמו שלו, לכן הוא לא יודע להתחשב באחרים.”

“שידרוש מכולם מה שמתחשק לו, אבל להתעלל ככה באהוד, דווקא בו?” נקוו דמעות בעיניה של מיקה והיא ניגבה אותן בחפזון.

שום דבר שדנו בו בכיתה לא זכה לתמימות דעים כזאת כפי שעורר עניינו של אהוד. לתלמידים הייתה זכורה עדיין השיחה שניהלה איתם בזמנו המחנכת רחל, יום לפני בואו של אהוד לבית הספר, לפני למעלה משנתיים.

“מחר יבוא לכיתתנו תלמיד חדש,” פתחה המורה ואמרה, “אבל התלמיד הזה שונה מילדים אחרים, הוא עיוור.”

לב רך ואוהב היה למורה רחל, שלימדה אותם בכיתה ד’, והיא העבירה לתלמידיה את הרגשות החמים שפעמו בה כלפי הילד העיוור. כשבא אהוד למחרת לכיתה, אכן נתקבל בחיבה וכל התלמידים השתדלו להתקרב אליו ולסייע לו ככל שהשיגה ידם.

אהוד קיבל את יחסם החם של בני כיתתו כדבר המובן מאליו, ולעתים אף נדמה היה לו שאין עוזרים לו די הצורך. אזי היה מתרעם עליהם ובא אליהם בטרוניות.

אבל חבריו לא כעסו עליו בשל כך. אהוד היה זכאי בעיניהם ליחס מיוחד, והם העניקו לו אותו ברצון, ונענו בשמחה לבקשותיו.

גם המורים, כולם זולת עוזי, התייחסו בחביבות רבה לאהוד. הם היו נכונים להתחשב בו בעניינים שונים, ולהרשות לו דברים שלא הרשו לאחרים.

רק עוזי, שהחל ללמד אותם השנה, הקשה את לבו עם הנער העיוור. הוא היחיד שלא הסכים אפילו לשמוע על ויתורים לאהוד.

בתחילת השנה, כשראוהו התלמידים לראשונה, דווקא עורר את התפעלותם. “ראיתם איזה שרירים יש לו!” התלחשו בהערצה.

ואולם, כאשר שמעו אותו נוזף באהוד על שלא הביא תלבושת התעמלות, פגה התפעלותם. איך יתכן לדרוש מנער עיוור לבוא לשיעור התעמלות בתלבושת ספורט?! וכשראו אותו גורר את אהוד למגרש הכדור סל ומאלץ אותו להתאמן, החלו לשנוא אותו ממש.

חבריו של אהוד מחו בדרכים שונות על האופן שבו נוהג המורה להתעמלות בחברם העיוור. אך חרף מחאותיהם, לא שינה עוזי ממנהגו עם אהוד. הוא המשיך לגלות כלפיו יחס נוקשה ולא הסכים לוותר לו בכלום. בנימה תקיפה היה עוזי דורש מאהוד להשתתף בכל האימונים, ולא היה מרפה ממנו עד שלא ראה אותו מבצע תרגילים קשים, שלא היו לדעת התלמידים לפי כוחו.

וכעת, כשאהוד נפל בגלל שעוזי הכריח אותו לרוץ, ולא הסכים להרשות להם לעזור לו לקום, חשו התלמידים שהוא ממש מגזים. הם עקבו אחריו במבטים כעוסים, איך הוא – במקום להושיט את זרועותיו החסונות לאהוד כדי לעזור לו לקום – עומד מעליו כשוקל בדעתו מה לעשות בו. אחר כך התיישב לידו על האדמה, ואמר לו דברים שחבריו לא הצליחו לקלוט.

פתאום צלצל הפעמון והתחילה ההפסקה שבין השיעורים. זה היה האות של תלמידי ו’ שנייה לזנק אל המקום שבו שכב עדיין אהוד על האדמה.

“קום ולך לרחוץ את פניך,” ציווה עוזי על אהוד בקול רם ותקיף, כאילו הייתה זו אשמתו שנפל, והלך משם, זוקף את קומתו בגאווה, וצעדיו כבדים ובוטחים.

אהוד התרומם לאיטו, ועמד במעגל הצפוף של בני כיתתו, שהביטו בו מבוהלים. הוא לא אמר דבר, ורק הושיט לפנים את זרועותיו הדקות, לפלס לו מעבר.

“תנו לו לעבור,” קרא יואב ונעקר ממקומו כדי ללוות את חברו. הוא נטלו בזרועו והוליכו לחדר השירותים.

“תספר להורים שלך על מה שקרה,” אמר יואב לאהוד אחרי ששטף את פניו, ונתגלתה הנשיכה שנשך את שפתיו בנפלו.

אהוד משך בכתפיו ולא הוציא מפיו הגה.

“אני אבוא איתך אחרי הלימודים ואספר להם בעצמי,” הודיע יואב לחברו בנימה החלטית.

“לא,” מחה אהוד בתקיפות, “אל תחכה לי היום אחרי הלימודים. אני צריך להישאר בבית הספר.”

“למה?”

“המורה עוזי אמר לי להישאר אחרי הלימודים בכיתה.”

“בשביל מה?”

“די עם השאלות שלך,” ענה אהוד בזעף, ויואב בכל זאת הוסיף לשאול.

“עם מי תחזור היתה? מי ילווה אותך?”

“זה בסדר,” לא הסכים אהוד לגלות לחברו את תוכניותיו.

“לא ידאגו לך בבית?”

“כבר הודיעו לאימא שלי בטלפון שאני מאחר היום,” פלט אהוד וגישש את דרכו למסדרון. משם המשיך ללכת לאיטו בדרך המוכרת לו, עד לכיתתו.

חבריו של אהוד לא ידעו מדוע התעכב אותו יום בבית הספר, ולמה לא הסכים שיואב יחכה לו בגמר הלימודים, כדי ללוות אותו לביתו, כהרגלו כבר למעלה משנתיים. אבל בימים הבאים הבחינו חבריו לכיתה שחל שינוי בהתנהגותו, והוא נזקק לעזרתם פחות ופחות. להפסקות שבין השיעורים היה יוצא לחצר, בלי להיעזר בזרועו המושטת של יואב. לא עוד ביקש מחברים להקריא לו מתוך הספרים שלמדו, כי למד את כתב הברייל, שאותיותיו ניתנות למישוש, וקרא בעצמו.

לקראת יום הולדתו, סיפר אהוד לחבריו שביקש לקבל מהוריו מתנה כלב, ומאותו יום שהגיע הכלב הזה לביתו, כבר לא היה צורך שחבריו יובילו אותו אחרי הצהריים לטיולים בפארק. הוא היה יוצא לטייל שם עם “סער”, הכלב שלו.

היה זה כלב גדול ומרשים, שעורר את התלהבותם של חבריו. היו ביניהם שקינאו באהוד על כלבו הנבון ואדיר הכוח. השינוי שחל בשבועות האחרונים באהוד לא תמיד התקבל בשמחה אצל חבריו, ולעתים אף עוררה עצמאותו מורת רוח.

נדמה היה לחבריו שהוא כביכול דוחה אותם משום שכבר אינו נזקק להם כמקודם.

אך כיוון שהרשה להם לבוא ולהשתעשע עם סער, ושיתף אותם בחוויות שלו עם כלבו, נוצרה ביניהם צורה חדשה של חברות – לא עוד חברות המושתתת על תלותו בהם כבעבר, כי אם חברות של שותפות, כפי שקיימת בין ילדים השווים זה לזה.

עתה היה אהוד מופיע לשיעורי ההתעמלות בתלבושת המתאימה והיה נוטל בהם חלק ככל שהורה לו המורה. עניין נפילתו ופציעתו בשליש הראשון ללימודים לא הוזכר עוד. למרות זאת זכרו התלמידים את יחסו הקשה של עוזי לאהוד, וכשהיו מדברים עליו בינם לבין עצמם, היה תמיד כינוי גנאי מתלווה לשמו. רק אהוד נמנע משום מה מלהטיל דופי במורה להתעמלות, והיה מקבל את מרותו בהכנעה גמורה.

בהתקרב שנת הלימודים לסיומה, נעשו הכנות רבות לקראת טקס הפרידה של תלמידי כיתות ו’ מבית הספר שבו למדו שש שנים, והמורה להתעמלות היה מנצח עליהן. הוא בחר את המשתתפים במופע שעמד להיערך, וכרגיל לא פסח על אהוד, ובלי לשאול להסכמתו שיתף בהכנות למופע גם אותו.  

הגיע הערב המרגש, וברחבה שמאחורי בניין בית הספר הותקנה בימה. נציגי ציבור, המנהל, והמורים ישבו עליה, והביטו בתלמידים ובהוריהם שתפסו את מקומם על הספסלים שהוצבו מול הבימה. ההורים מכאן והתלמידים משם.

אימו של יואב, שהייתה חברה בוועד ההורים וממונה מטעמו על קניית זרי הפרחים לכל המורים, ספרה את הזרים שלפניה והשוותה למספר המורים שעל הבימה, והנה נוכחה לדעת שחסר לה זר אחד. איך זה קרה? התפלאה, וסקרה שוב את שורת המורים. פתאום התחוור לה שלא הביאה בחשבון את המורה להתעמלות.

היא פנתה לאימה של מיקה, שישבה לידה, להיוועץ בה מה לעשות בעניין מביך זה.

“לא שמעתי טובות על המורה להתעמלות,” סחה אימו של יואב להצדקתה, “בני סיפר לי שהוא התעלל באהוד, הילד העיוור. אולי לכן לא זכרתי לקנות לו זר.”

“נכון,” אישרה אימה של מיקה, “גם אני שמעתי שעשה צרות לילד המסכן.”

“מה נעשה? בכל זאת הוא לימד השנה את הכיתה! איך ניתן זרים לכל המורים ורק אותו נקפח?” תלתה אימו של יואב בחברתה מבט שואל והוסיפה, “אילו היו החנויות פתוחות עדיין הייתי ניגשת לקנות זר נוסף, אך כעת כבר מאוחר מדי.”

לאימה של מיקה לא הייתה עצה, ואימו של יואב פלטה, “אין ברירה, למורה הזה לא מגיע לקבל זר פרחים, והוא אכן לא יקבל אותו.”

“את צודקת,” הניעה אימה של מיקה נמרצות בראשה והעבירה את מבטה לבימה, שם קם ראש המועצה לשאת את דברו. אחריו נאמו מנהל בית הספר, מחנכות כיתות ו’ ויושב ראש ועד ההורים.

כשהסתיימו הנאומים, נשלח זוג תלמידים להעניק זרי פרחים למורים.

כל מורה שקיבל זר זכה לתשואות מצד הקהל. כשהגיעו מחלקי הזרים למקום מושבו של עוזי, הם חלפו על פניו בהשפלת ראש ומסרו את הזרים שבידיהם למורים האחרים.

עם תום חלוקת הזרים בקעה מהרמקולים מנגינה רועמת שגברה על כל יתר הרעשים. התלמידים שנבחרו להשתתף במופע, הסתדרו על הרחבה לפי הוראותיו של עוזי, והחלו מופיעים בתרגילי ראווה ובמחול, שקטעי קריאה, משחק ושירה משולבים בהם.

הביצוע היה מושלם, ובתום המופע מחו הורי התלמידים דמעות של שמחה מעיניהם.  כשוך ההמולה, נראה לפתע נער צנום מגשש את דרכו אל הבימה. בידו האחת נשא דגם מטוס עשוי עץ מהוקצע שהתנוצץ באור הזרקורים, וידו האחרת הייתה שלוחה רוטטת לפניו.

“זה אהוד,” נשמעו לחישות.

“מה הוא עושה?” שאלו חבריו זה את זה.

כל הנוכחים נשאו אליו את עיניהם בדומייה. הופעתו הבלתי צפויה עוררה תימהון וסקרנות. כמו על פי חוש נסתר הלך אהוד ישר לעוזי ועמד מולו לרגלי הבימה.

“מה רצונך, אהוד?” פנה מנהל בית הספר אל הנער.

אהוד אמר דבר מה בקול נמוך ודבריו לא נשמעו.

“עלה לכאן,” אמר המנהל ורמז למורה להתעמלות להנחות את הנער אל המיקרופון.

“את המטוס הזה בניתי בעצמי,” הבקיע קולו הרועד של אהוד מתוך המיקרופון והפר את הדממה שעמדה מסביב, “בניתי אותו בשבילך, עוזי, ואתה יודע מדוע…”

המורה לחינוך גופני נטל את המטוס היפה מידי הנער ללא הגה, ולחץ את ידו בחוזקה. אהוד גישש את דרכו לרדת מן הבמה ועוזי נחפז ללוותו, כשהוא מאמץ את מתנתו לחזהו.  

“תודה, אהוד, נהדר מה שיצרת במו ידיך,” אמר לבסוף בקול חנוק.

“המדריך במועדון הטכני עזר לי,” חייך אהוד, ולאחר שתיקה קצרה הוסיף, “אני מקווה שנמשיך להיפגש לפעמים, עוזי.”

“”כן, בוודאי,” הבטיח המורה, שהצליח לכבוש את התרגשותו, ולהשיב לעצמו את אורח דיבורו המתון, המאופק, “נתראה בקרוב.”

לאחר הטקס התאספו תלמידי כיתה ו’ ראשונה לחגוג סביב מדורה על חוף הים.

הם שיחזרו בשיחתם את קורות הערב, ואגב כך נזכר יואב במחווה המשונה שעשה אהוד.

“תגיד,” פנה אליו, “מה פתאום נתת מתנה לעוזי?”

התלמידים החרישו כדי לשמוע את תשובתו.

“באחד השיעורים הראשונים השנה הכריח אותי עוזי לרוץ ונפלתי. נפגעתי ממנו. נדמה היה לי שהוא מתעלל בי ועושה אותי לצחוק. מרוב בושה וכעס המשכתי לשכב, אחרי שנפלתי, וסירבתי לקום. וכשעוזי ניגש אליי, לדבר איתי, אטמתי את אוזניי ולא רציתי להקשיב. אבל הוא המשיך לדבר, ומשהו מהדברים שאמר בכל זאת שמעתי.

“עוזי אמר שקל מאוד לרחם, אבל הרחמים הורסים, ואילו הוא מעוניין לעזור לי, כך אמר. הוא ביקש שלא אלך הביתה בגמר הלימודים ואשאר לשוחח איתו. ואת השיחה הזאת שהייתה לנו אז אני זוכר מילה במילה. הוא אמר, ‘אני אספר לך עכשיו על עצמי. אולי זה יפקח לך את העיניים.’

כשהזכרתי לו שאין לי עיניים, הוא אמר, ‘יש אנשים שיש להם והם לא רואים. ויש עיוורים שיכולים לראות גם בלי עיניים.’ כך הוא אמר, והוסיף, ‘כמו שיש גם אנשים בריאים שלא יודעים ללכת, ואחרים – כמוני – שרגלם נקטעה והם הולכים…”

“לא יתכן,” שיסעו קריאות חבריו את דבריו.

“במו עיניי ראיתי,” הצטחק הנער העיוור, “כלומר, עוזי הרשה לי למשש את הפְּרוֹטֶזָה, את הרגל התותבת שלו.

“בנערותו היה עוזי חניך בגדנ”ע אוויר וחלם להיות טייס. לכן בחרתי לבנות לו מטוס,” סיים אהוד את דבריו שנתקבלו בתדהמה על ידי חבריו.

“ומה קרה לו?” הפר עופר את הדומייה שהשתררה בעקבות הדברים המרגשים שאהוד סיפר.

“הייתה לו מחלה,” השיב אהוד בצער ומיד המשיך בנימה מאוששת, “אבל הוא לא נכנע לגורלו ולא נשבר. הוא נאבק כדי להיות עצמאי ולא תלוי באחרים. לא כפי שהייתי אני אחרי שפקד אותי האסון והתעוורתי.”

“אתם הייתם תמיד טובים אליי, ואני מעריך זאת ומודה לכם. אבל עכשיו, בזכות עוזי, אני מסוגל לעשות דברים בעצמי, וזהו, חברים, הכיף האמיתי.” למחרת, כשסיפר יואב לאימו את הדברים הללו ששמע מאהוד, נשכה האישה את שפתיה ואמרה חרש, “ואנחנו לא קנינו למורה להתעמלות זר פרחים…”

ציור מתוך ״גם אהוד ברצים״ של דורית אורגד

נספח : הגירסה המקורית של “גם אהוד ברצים”

וכבונוס : הנה הגירסה המקורית זוכת הציון לשבח של הסיפור מ”הארץ שלנו” כרך ל”ו חוברת 46 12.7.1976

קראו עוד ילדים בעלי מוגבלויות בספרות הילדים העברית :

ד”ר נועה פינק -שמיט : שונות בספרות הילדים העברית

קראו עוד על דורית אורגד:

אלי אשד – שכנתי בעלת העיניים הרבות

זוכי פרס יעקב אשמן לסיפור קצר לילדים

יותם וההיפופוטם מאת יעקב שביט – עוד זוכה בפרס יעקב אשמן ב”יקום תרבות”

“הפתק שנשלח בשיעור” מאת דוד גרוסמן : עוד סיפור זוכה בפרס אשמן ב”יקום תרבות “

תגובה אחת

  1. דורית אורגד כותבת :
    אני יכולה להוסיף שהנושא

    ממשיך להעסיק אותי. אחרי “גם אהוד ברצים”, כתבתי את “מה שהיה תיק סגור” (יצא לאור תחילה בעם עובד בשם – “תיק סגור”, שם הוציאה העורכת נירה הראל חלקים ניכרים מכתב היד ואחרי שתי מהדורות החזירה לי את הזכויות על הספר. החזרתי לסיפור את מה שנירה מחקה ומסרתי לצבי זמורה, כאן נתווספו שתי מילים לשמו “מה שהיה תיק סגור” והוא יצא לאור במהדורות חדשות. מסופר בו על חברות בין נער אלים ממשפחה נובו ריצ’ית המתידד עם נער משכבה סוציואקונומית נמוכה ונחשב מפגר. דמות מרכזית בספר היא סבתו העיוורת של הנער, שנפלט מכל המסגרות, והיא היחידה המבינה לנפשו של נכדה, ועוזרת לו למצוא את דרכו לחברה. במפגשי ספרות נוכחתי שדמות הסבתא העיוורת התחבבה מאוד על התלמידים.
    ספר נוסף בנושא, הפעם לקטנים יותר, הוא “החושך לא נושך” ובו מסופר על ילד עיוור שילד רגיש מילדי הגן יוצר איתו קשר.
    בסוף הסיפור מתברר שהילד העיוור הוא העוזר לילד שאינו סובל מנכות כלשהי.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

13 − 2 =