הערב החליק אט אט אל האדמה, והשמים החליפו בהדרגה את צבעם מכחול-תכלת לאפור מלוכלך, ללא עננים מלווים המשייטים ממעל. שרידי כתום של שמש שוקעת במדרונות האחוריים של חצי סהר ההרים שהקיף את העמק, הזכירו גיצים של אש דועכת. בצד שמאל של הכביש השחור החד-סטרי נראה אדם צועד. הכביש הישר כסרגל, הגיע מאופק מדברי שטוח, זרם לתוך פתח העמק, שם ריצדו אורות של יישוב. האדם הצועד נע בביטחון בפסיעות גדולות, מודגשות ומהירות. הוא חבש כובע רחב לראשו, לגבו היה צמוד תרמיל טיולים ארוך וענק, וביד ימינו אחז מקל סקי ששימש רגל נוספת ומשענת למניעת החלקה לתעלה שבצד הכביש. האוויר עמד ללא רוח ואבק, פרט לעשן זז שהתמר ממקטרת פעילה בפיו של האיש ההולך. ממעוף הציפור, המראה היה פסטורלי ודומם, שקט שלפני זמזום מתקרב של רחשי עיירה המתכוננת ללילה שגרתי. מעט לפני הבתים הראשונים נדלקו פנסי הרחוב, ונראו אורות מחלונות הבתים ופתחי החנויות, ופה ושם פנסי מכוניות נוסעות ואף דמויות אנשים משוטטים.
ההלך עצר את האדם הראשון שפגש ושאלו דבר מה. זה הורה באצבעו בכיוון מסוים, וכך הגיע ההלך לפונדק המקומי, תערובת של מוטל, מסעדה, ופאב, משהו שדומה לחנות כלבו מתאימה לכל דכפין וצריכין. לאחר קבלה, התארגנות,  והתרעננות אחרי יום הליכה מפרך, אכל האיש את ארוחתו והתיישב בקצה הבר לשתיית בירה ועישון מקטרתו. משם הציץ אל מרחבי הפאב ומיד איבחן מצב צבירה מעניין ומוכר. מאחוריו, בפינת האולם, ישבה חבורה של זקני המקום סביב שולחן אליפטי, שותה, מעשנת, ומנשנשת, ובעיקר מפטפטת עצמה לדעת ובקול רם למדי… היה ברור שבפרלמנט מקומי עסקינן. האיש ידע שהמוסד הזה מעניין וחשוב ובעל ערך חינוכי לכל זר סקרן. הוא אחז בבקבוק ובכוס הגדולה ויחד עם המקטרת ואביזריה הצטרף לצידי השולחן הפרלמנטרי, לא ממש לתוכו, כדי לשמוע ולהחכים, כמו כל נוסע ותיק ועתיר ניסיון. הלילה היה צעיר וחבל הטבור עדיין לא גולגל והושם בצד, הדם היה טרי ומבעבע, והיה למה לצפות. כמו בכל פרלמנט של לורדים זקנים ופשוטי עם צעירים, גם כאן היו יושבי ספסלים אחוריים, היו שתקנים ומהרהרים, היו אומרי הן מהנהנים, היו צעקנים,  והיו מנהיגים משמיעים ומשתיקים, ובקיצור כל הסוגים הדרושים לתמונת מחזור שגרתית. ועם זאת, היו שלושה בולטים: בעל רעמת השיער הלבנה, הדובון לא לא, ומלחך הפנכה הקורצני. הראשון, זקן שבט, מוביל ומספר בלתי נלאה לצרכי חינוך והפקת לקחים, השני, אנטי הכל ומתנגד מלידה, והשלישי, מתרוצץ אידאולוגי שקורץ בלי בושה לכל צד ועבר, מין כדאייניק ערמומי ונכלולי.
האיש שצעד חש שנקלע למעגל הקשבה לתחילתו של סיפור מפי בעל רעמת השיער הלבנה, בעקבות מחלוקת משסעת, שפרצה במהלך ויכוח מוקדם על הסכנות של “גלישה חסרת שליטה במדרון חלקלק בלתי מזוהה” מצידם של אזרחים תמימים. תוך כדי האזנה, הוא נזכר במראה שראה בהתקרבו לעיירה. הוא הבחין, אז, במבנה מעורפל בפסגת ההר הקרוב, אליו הוביל שביל של מדרגות צרות מסותתות ופתלתלות שהחל בקצה היישוב, ומן הצד שני, מדרון סלעי רווי שיחים ובליטות ללא דרך של מהלך ירידה כבוש… כאילו עולים מסודר ויורדים, מתגלגלים כך סתם… בכוח הכבידה.
“… חי אלוהים, לפני רגעים אחדים צרחתם זה על זה, נאבקתם כמו בזירת אגרוף, שחטתם איש את רעהו חיים… ועל מה? על פירוש ‘מדרון חלקלק’… ואיך הגענו לזה? מישהו זרק לאוויר שהמנהיג אמר הבוקר בשידור היומי שלו לאומה, שאנחנו לפני מדרון חלקלק ונעים לאנרכיה וחורבן… וכי למה זה? כי לא מקשיבים לאזהרות שלו! האויב שמולנו הולך ומתחזק, בעוד אנו הולכים ונחלשים כי לא מקפידים… בלה, בלה, בלה ובשורה התחתונה, שאננות, אי-אמון, תבוסתנות, וכיוצא באלה מובילים לאבדון, והדרך לשם היא היא המדרון החלקלק. אז לפני החדרת ההסבר למשמעות ‘מדרון חלקלק’ למוחות מלאי-השתן שלכם, וזאת כדי שלפחות תזרקו בוץ איש בפרצוף רעהו על בסיס נתונים, עובדות, והגדרות מדויקות, ולא על בסיס חלומות, אמונות, דעות קדומות, הגיגים, ומשאלות לב… לפני כל הטוב הזה… נזכרתי בסיפור אגדה שירשתי מהסבא רבה שלי שהיה חצי אינדיאני… אה, ואגב הסיפור, סוף-סוף תלמדו את הסוד של החורבה שבפסגת ההר ומשעול המדרגות המוזר שמוליך לשם… וגם למה אסור לעלות באותן מדרגות שהן מסוכנות בעלייה ובעיקר בירידה, אפילו שהן מעשה ידי אדם, ומה עוד, מהצד השני אפשר רק להתגלגל במדרון פרא לא סלול ולהתרסק לרסיסים בשדות לצידי כביש הכניסה לעמק…”.
ההלך הזר שם לב לשקט שהשתרר עם דיבורו של בעל רמת השיער הלבנה. באי הביסטרו האחרים, המלצרים, והברמנים, דיברו בלחש, קולות המטבח שמאחור הועמו, ואפילו קולות שקשוק הכוסות, המזיגה מהחביות, ונשיפות המצתים של הסיגריות, פחתו. מוסיקת הרקע נחבאה כמבוישת והדהדה במעורפל… כאילו, הרעש האנושי התיישב על טריבונה רחוקה וצפה במתרחש במתח דציבלי מונמך. בתוכו, הזר תהה האם ייתכן שמדובר בסיפור ראשוני, טרי, ובתולי? הרי ככלל, בהתכנסויות כאלה חוזרים וממחזרים את הפולמוסים והסיפורים, פעם אחרי פעם עד זרה… ואולי זה לכבודו? הם לא שמו לב לעצם קיומו. ובינתיים, לא התעופפו התנגדויות באוויר, הדובי והכדאייניק שתקו, והזקן המשיך בדיבורו.
“… הסבא רבה נהג לספר מעלילות ילדותו מתוך זיכרונו המוזר, ואני עצמי לא בטוח שהזוכר מזוכר פטור מהאמת. עם זאת, היו כמה סיפורים שהיו מרשימים, וחייבו העמקה ואישוש, אותם עשיתי ברבות הימים. אחד מאלה הוא סיפור התולדות של אותה חורבה בראש ההר ושני סוגי המדרונות שאנו רואים היום. לפי דברי הימים של זקני האזור, החורבה היא שריד של מתחם שהכיל בית מגורים גדול, מקדש מעט, וכמה מבני ציבור, של המנהיג דאז ופמלייתו, משפחה, פקידים, יועצים, וכיוצא באלה. בימים ההם לא היו רמקולים, רדיו, טלוויזיה, דואר, מיילים, ועוד מיני אביזרי תקשורת לשם שליטה, סדר, ארגון, והסברה, ואפילו משטרה ובתי משפט ואכיפה היו בעלי פרצוף אחר. המנהיג היה החכם שכולם הכירו בו, וכפו אותו על עצמם מרצונם המסורתי וכביכול חופשי… וכשהלך לעולמו, מיד בחרו באחר, ולענייננו, לא חשוב איך ולמה… כך זה היה… שם המשחק היה נאמנות בכל מחיר. החבורה שם למעלה מעולם לא טרחה לרדת לעמק. תמיד, אבל תמיד, האנשים עלו למעלה. הם שאלו, ביקשו, נתנו, קיבלו, השתחוו, ורטנו, אבל תמיד כיבדו… ואז היו צריכים לרדת למטה. אי-אפשר היה להישאר למעלה גם אם חלו ומתו שם. לשם כך נבנו בעמל רב אותן מדרגות שאת שרידיהן אתם רואים היום. בהתחלה, המדרגות היו גדולות, רחבות, ומוצקות, דו-סטריות, ומגובות במעקה ובשיפועים נוחים. הטיפוס לא היה קל אך אפשרי ובטוח. ברבות הימים, גרם המעלות עבר בלייה, והמדרגות הפכו צרות, פתלתלות, מסוכנות, וחד-סטריות. הניסיונות לרדת הפכו לבעיה כמעט בלתי פתירה. ניסיונות לרדת במדרון השני, הפראי והבלתי סלול, תבעו קורבנות. התוצאה הייתה צמצום הולך וגדל במגעים בין השליט לנשלטים. המנהיג וחבורתו לא התערבו, ונתנו לחיים בעמק להתנהל מעצמם… היום היינו קוראים לזה שוק חופשי נטול פיקוח באשר לזכויות וחובות, מעין מערב פרוע. אף לא אחד שאל את עצמו איך הם מתקיימים שם למעלה, ובשביל מה צריך אותם, ומה פשר ההסדר הזה… אבל המשיכו לכבד את אותו מודוס ויוונדי מוזר בין הנהגה למונהגים ולא שאלו שאלות… אבל בהמשך זרימת הזמן, הדברים לא עמדו מלכת. הופיעו אויבים מסביב לעמק, היה צורך בהגנות, במלחמות מקומיות, במשאים ומתנים, בצליחת משברים, ודורות של צעירים התחילו לשאול שאלות ולתהות על המציאות… מזדקנים וזקנים התקשו לעלות במדרגות, ויותר מכך פחדו מהירידה, מה עוד שהחלופה של הדרדרות במדרון השני לא עוררה חשק עז או רצון להתמודד אתה…”. לפתע שוסעו דברי הזקן בעל רעמת השיער הלבנה והוא השתתק… “די, סבא יקר, זה לא הגיוני, זה סיפור מופרך וזה לא מסביר דבר… מה לארכאולוגיה של ההר הדפוק הזה ולנו… זה לא מציאותי ומלא חורים כמו גבינה שווייצרית… יש בסיפור יותר חורים מגבינה… עזוב אותנו…” זרק את דבריו לאוויר המסבאה, שהיה כבר מלא בעשן סיגריות, הדובון לא לא בקול מתריס ורועם… “עזוב, תן כבוד ותן לשמוע, זו ההיסטוריה שלנו, אל תשפוט לפני שתשמע את הסוף… אולי הזקן רוצה ללמד משהו… הקשב ואחרי זה תגיב… אתה הרי מתנגד לכל דבר רק כי אתה חש חובה לא להסכים עם כל דבר ולא משנה התוכן או המהות או העניין או…”, התפרץ הכדאייניק בקול צייצני ומאנפף.
הזקן התאושש מן ההפרעה הגסה, שתה מכוס הבירה, והמשיך בקולו המתנגן: “הרי אתם לא מצפים מהזוכר מפי זוכרים לזכור פרטי פרטים… אני מספר את המקרו, את האסטרטגיה, את התמצית, והיתר לדמיונכם… אני לא מספר את המיקרו, את הטקטיקה, אי-אפשר. טוב, נעזוב זה. ככל שהתרבו הטרוניות למטה, החבורה שלמעלה הקשיחה את עמדתה, ‘מי שלא מרוצה שלא יעלה… ומי שרוצה, יכול לרדת גם לא דרך המדרגות, אנחנו כאן לשירותכם ובזה נגמר העניין’. לאט לאט נותקו קשרים, המדרגות התכרסמו, חבורת הפסגה דעכה, והפכה לחורבה מסתורית… לאור החמרת המצב בעמק ואחרי התלבטות קשה, הוחלט לנסות ולבנות רכבל מעל המדרון הפראי, כדי להחזיר עטרה ליושנה ואולי להתפייס. במאמץ אחרון, נואש למדי, עלתה משלחת קטנה במעלה המדרגות לדיון שכנוע, אולי אחרון. הם ראו מנהיג זקן וחבורה של רוחות רפאים, ושמעו דברים בלחש עייף, דברי אזהרה נוגה: ‘רעיון הרכבל הוא רעיון עיוועים, החלופה למדרגות במדרון הפראי היא עצמה מדרון חלקלק, אם יהיו שתי דרכים לעלות ולרדת או יותר … אנחנו נאבד את כוחנו ולא נוכל יותר לעזור לכם. אבל הרי ממילא כבר מזמן אינכם מועילים!’ – ענו אנשי המשלחת בפליאה עצובה. ‘זה בדיוק העניין, זה המדרון החלקלק, אתם לא קולטים? עצם העובדה שיש הסדר עתיק יומין כזה ולא חשובה המופרכות שלו, זה מה ששומר עליכם. הרכבל יהרוס את הסדר הישן והטוב, אתם אולי תסתדרו לבד, ואולי יותר טוב, ואז כל הסיפור הזה ייגמר!?’. אנשי המשלחת ראו את הכשלון ובליבם חשבו ‘איזה סיפור ואיזה נעליים? עבדו עלינו, הם חיים בעבר שחלף ואינם רואים נכוחה, מה לנו ולהם? בואו נתעסק עם עצמנו בכוחנו אנו’, והם ירדו בפעם האחרונה במדרגות המתפוררות.” הזקן לקח פסק זמן קצרצר לתוספת בירה ועשן, ולא נתן לשקט ההמום להשתלט על האווירה ומיד המשיך…
“… אז, רבותי, מה זה מדרון חלקלק? מה למדנו? מדרון חלקלק זה מהפכה חד-כיוונית, זה שינוי סדרי בראשית, זה שביל שאין ממנה חזרה. אין דרך לעצור את הגלישה באותו המדרון, ואין יודעים בדיוק מה קורה למטה בקצהו, אם בכלל יש שם קצה, אי-אפשר לקפוץ בין מדרונות ומדרגות ורכבלים… ומכאן ברור שהדרך היחידה למנוע מדרון חלקלק היא זיהוי מוקדם והימנעות מגלישה… אלא אם חפצה נפשך במהפכה שסופה הלא ידוע לא יכול להיות יותר גרוע ממה שיש בידך בעת הזאת”. “נפלא, מרהיב ומרחיב, אכן סיפור מהחיים…” התלהב הכדאייניק הצייצן, אבל הדובון לא לא השתיקו בזעם לועג “איזה שטויות, סיפור אגדה מבולבל חסר ערך ותכלית… נדמה לי שמתחיל אצלך האלצהיימר, זקנצ’יק… והחנפן הזה הוא ממש דביל. די, נמאס ממעשיות… לא צריך מדרונות, צריך להתמודד”. הפעם, בעל רעמת השיער הלבנה הגיב מיד ובכעס נעלב:
“… אם לא הבנתם עד כה… שם למעלה, אותה חבורה עבדה על ושלטה באנשי העמק במשך מאות שנים בעזרת אותה האגדה על המדרון החלקלק… ולכן נשארו חורבות ומדרגות וסיפורי בדיות בלתי מתקבלים על הדעת בעוד שאנו בעמק, בסך הכל בסדר! ובמילים אחרות, מדרון חלקלק זה בראש שלנו, וגם מדרגות נאות ורכבל משוכלל יכולים להיות מדרון חלקלק!”.
היה מאוחר בלילה כאשר ההלך נשכב במיטתו תוך החלטה: למחרת, לעלות במדרגות למעלה, ולרדת במדרון הפראי למטה, כדי לחוש את המדרון החלקלק.

2 תגובות

  1. “ואני, וידי, ויצ’י”, ולענייננו, דהיינו, באתי, ראיתי, קראתי…
    וניצחתני.

    הרי לי אין, ולו רסיס מן הספייס שלך להתהגג, אבל יש ויש לי, נחת ממך, ידידי העולה על גדותיו ומותיר חותם בעולם…

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן