בעידן של ימי הקורונה עולה מחדש בזכרון הספר ‘הדבר’ (שהחל להכתב ב- 1942 ופורסם ב- 1947) של אלבר קאמי, כשנוטים לראות במאבק במגפה מאבק במגפה המוסרית שאיפשרה את השואה. המאבק במגפה ב’דבר’ הוא בטוי למחויבות להומניות, לעזרה לזולת, ולאהבת אדם. אבל דווקא על רקע זה כדאי להביט שוב בספור ידוע אחר של קאמי  ‘הזר’. הספור ‘הזר’ של אלבר קאמי ([1942] 1959) מספר בגוף ראשון את קורותיו של מרסו, צעיר צרפתי החי באלג’יר ומתפרנס מעבודה כפקיד.
הזר של קאמי
הספר ״הזר״ של קאמי בספריית תרמיל
הספור פתח בהצהרה מנוכרת: “היום אמא מתה. או אתמול, אני לא יודע”. מרסו נוסע לקבורת אמו, יוצר קשר עם בחורה (מארי), שמציעה לו להינשא לה, והוא מסכים כעניין של מה בכך. הוא נעשה מעורב בכתיבת מכתב גינוי לפילגש של השכן,  הנחשב סרסור, והוא אלים כלפיה. נוסע עם השכן לבילוי, ונגרר בלי סיבה להרוג ערבי שנראה שאיים על אותו שכן, בשם אחיה של הפילגש, שרצה לנקום בשכן על שהיה אלים כלפיה. הוא יורה בערבי למוות “בגלל השמש”. בכל הספור מודגשת אדישותו של האיש, והסתמיות שבה מתרחשים הדברים. לא אכפת כך או כך, שום ביטוי של רגש כלשהו על מות אמו ועל הרצח שביצע ללא סיבה ברורה. הוא זר במובן של ניכור מעצמו, מחייו, ממשמעות, ומרגש. אין כל תאור של עברו שיכול להיות סיבה למעשיו. במכוון אין כאן כתיבה פסיכולוגית שיכולה לתת הבנה ואמפתיה להתנהגותו של גבור הספור. העדר הרקע הביוגרפי שלו מעיד על הנתק שלו מהביוגרפיה שלו, ולכן גם מעצמו. למעשה הוא אנטי גבור, וקאמי כינה אותו גבור אבסורדי. עם זאת, פעמים רבות מוזכרת התנצלותו של האיש על התנהגותו, על דברים שאין על מה להתנצל עליהם, כגון הפסדת ימי עבודה בגלל קבורת אמו. זו כעין התנצלות על מוסכמות החברה. העדר אשמה יחד עם זרותו, שאף אינו מודע לה ואינו סובל ממנה, והמסקנה שלו בסוף הספור שהמשמעות של החיים היא חיי הרגע, גורמת תחושה מטרידה שלפנינו הפרעת אישיות נרקיסיסטית-פסיכופתית. זו הסיבה שקשה לי לקבל שסיום הספר מבטא משמעות פילוסופית של חשיבות חיי הרגע, כפי שמקובל לחשוב. חשיבות חיי הרגע היא מסקנה חשובה למי שחי יותר מדי את הרציונליות, וצריך ללמוד לחיות את הרגע החווייתי כדי להתחבר אל עצמיותו האמיתית. אבל מה משמעות הרגע החווייתי למי שלא מסוגל להומניות ולחיבור אמיתי עם החיים? המסקנה שמה שחשוב זה חוויית הרגע, משתלבת עם החושיות החזקה שקיימת בסיפור הזה, וגם בספורים אחרים של קאמי שקראתי – ב’שיבה לטיפזה’ בחוויית ההתגלות של הרגע, וב’האבן הצומחת’ (נצר 2009: 61) בסיום ובמהלך הסיפור כולו. נראה לי שקאמי הוא טיפוס תחושתי שלא חי את הפונקציה הנכונה שלו, וחי כפילוסוף מנוכר לעצמו, כלומר, חי לפי פונקצית החשיבה שלו, והספרות שלו היא ביטוי לשיבה שלו אל הפונקציה התחושתית האמיתית שלו. בגבור של ‘הזר’ יש התפתחות של מודעות, במובן של מודעות לניכור שלו, ומודעות לערכים שלו, ששונים מערכי החברה המקובלים. ערכיו מסרבים לאמת הקולקטיבית של אשמת האדם נוכח אלוהיו, ומתכחשים לאמת של רגש מוסרי כלפי הזולת. לדעתי, כגיבור ספרותי (פרוטאגוניסט) הוא לא גיבור במובן הפסיכולוגי של גיבור כמסמל את התפתחות וחישול האני (נצר 2011), משום שהוא אדם באמצע חייו, שכבר גיבש את האני, ולכן לא זו משימתו. מדובר בגיבור באמצע חייו, שמשימתו, לפי יונג, היא מציאת האמת הפנימית שהיא מימוש עצמיותו (נצר 2004), מימוש שאינו מתרחש בספור הזה מפאת הניכור הבוטה שלו. הניכור שלו מתבטא בהעדר אשמה על מעשיו. אולם מנקודת מבט נוספת, נראה לי שההתנצלויות החוזרות שלו על דברים טריביאליים, אינן רק כלפי חוץ, אלא הן ביטוי לאשמה בלתי מודעת כלפי הזנחת אמו והניכור כלפיה וכלפי חייו. כפי שהוא אומר :”בין כך ובין כך אתה תמיד אשם קצת”.
הזר של קאמי
הזר של קאמי
במשפט שנערך לו על הרג הערבי נאמר שלמעשה הוא נאשם לא רק על רצח הערבי, אלא יותר מזה, על רצח אמו, כלומר, על זה ששם אותה במוסד, והתנכר לה בזקנתה ובמותה, וגם נאמר כאילו הוא אשם על רצח אב, כשלמעשה זו אשמתו של זה שמובא למשפט אחריו. מה פרוש הדבר? להבנתי הנתק מהרגש באישיותו, כולל נתק מרגש כלפי אמו ומותה, נתק מיכולת לאהוב, הוא הנתק מהאם הארכיטיפית בנפשו, מהיסוד האמהי המזין, המטפח, הרגשי, והאוהב. זו המשמעות של אשמתו, אשמה על רצח אם סמלי. במקביל, הנתק מערכים, מאשמה, וממוסר (שמורכב הן מערכים והן מרגש), הוא נתק מהאב הארכיטיפי, ולכן הוא רצח אב סמלי. מרסו חי חיים מנותקים משני הארכיטיפים המרכזים הגדולים של חיינו. הארכיטיפים שהם ההורים הנפשיים שלנו. כתוצאה מהנתק משני הארכיטיפים המרכזיים האלה הוא חש אשמה קיומית בלתי מודעת, שעליה הוא מתנצל בכל הזדמנות שלמעשה אינו אשם בה, ולא בהקשר הנכון של אשמתו. הוא מנותק מהעצמי האמיתי שלו. חי עצמי כוזב, הדוניסטי, שטחי. הוא אמנם נהיה מודע לניכור שלו, אבל אינו מבקש להשתנות, ונראה שביודעין אינו סובל מהניכור הבלתי מודע, ומשום כך אינו משתנה ואינו פורץ את הניכור, אלא ברגע החווייתי בסוף הספור. רגע החווייה בסוף הספור, לפני הוצאתו להורג, הינו חוויה חושית-רוחנית של אושר ואור שניגר על פניו. כמו האור של רסיסי האור שקאמי מתאר בסוף ‘המיתוס של סיזיפוס’, שבו הוא מציע שנראה את סיזיפוס כאדם מאושר. לכן משמעותו היא בכל זאת פרדוקסלית, רגע של חוויית העצמי. רגע של גאולה, כמו של הנסיך אנדריי ב’מלחמה ושלום’, השוכב פצוע בשדה הקרב נוכח התגלות השמים (‘המיתוס של סיזיפוס’ יצא לאור כמה חודשים אחרי ‘הזר’, ובו קאמי מפתח את תחושת האבסורד של הפירוד בין האדם לבין חייו.) במובן הזה, התנהגותו, וגם המסקנה הסופית שלפעמים משתמעת בסוף הספור, שרגע החווייה הוא המשמעות, הוא כיוון פאוסטיאני מסוכן מאד! שהרי למען רגע חושי-חווייתי גדול פאוסט היה מוכן למכור את נשמתו לשטן. לכן חשוב לציין שקאמי עצמו אינו מזוהה עם מרסו. למעשה ‘הזר’ הינו מחאה של קאמי כנגד הזרות והניכור הפסיכופתי שמאפשר רצח פאוסטיאני ללא אשמה, כמו בנאציזם. הרי הספר יצא לאור ב-1942, בעיצומה של השואה!  מיטב כתיבתו של קאמי היא הומניות ומחויבות ממשית כלפי הזולת, כפי שניכר היטב בספור ‘הנפילה’ שנכתב מאוחר יותר, שבו גיבורו עובר מניכור דומה לזה של מרסו אל אשמה על הניכור והשתנות משמעותית שבה הוא מפתח אנושיות ומחויבות כלפי הזולת. ההומניות ומחויבות לזולת מודגשת במיוחד גם בספור ‘הדבר’ שהתחיל להיכתב בשנה בה פורסם ‘הזר’, 1942, ופורסם ב- 1947. מקורות: קאמי אלבר 1959. הזר. מתוך: הנפילה, גלות ומלכות. תרגום צבי ארד. ספרית פועלים. נצר רות 2004. מסע אל העצמי – אלכימית הנפש סמלים ומיתוסים. מודן. נצר רות 2009. השלם ושברו. כינוס מאמרים ממבט פסיכולוגית המעמקים של יונג. כרמל. נצר רות. 2011. מסע הגיבור. מודן. קראו גם ב”יקום תרבות”: ד”ר לימור שריר על “הדבר” של אלבר קאמי והקורונה המודרנית
אלבר קאמי
אלבר קאמי

2 תגובות

  1. ”מבט” מעניין על הספר שקראתי לפני שנים רבות. מפעם לפעם עולה בי רצון לחזור ולקרוא בו, והנה המאמר עשה לי חשק לפעול למימוש הרצון. תודה, רות, לך וליקום תרבות.

  2. ראשית טוב לקרוא בקורת ספרים ולא סקירת ספרים המתיימרת להיות בקורת .
    חבל שהעריכה לוקה בחסר ומילים כמו ״ הפסדת ימי עבודה״ לא מנופות מהטקסט.
    באין הכשרה פסיכולוגית אתקשה להתמודד עם התוויות לתסמונות ולליקויים שהוצמדו לגיבור הספר על ידי המבקרת. מאידך מצאתי כי הבקורת נתונה וצריכה הערות מהצד הספרותי גרידא. המעבר בין ניתוח אישיות הגיבור לבין כתיבתו ומניעי כתיבתו של קאמי יוצר בלבול וחוסר קוהרנטיות .
    קאמי כתב ספר בו הוא מביא סצנה מדכדכת מחיו של בחור החי בשולי החברה הצרפתית אלג׳יראית ,הסובל מחסך רגשי ומגיע לכדי ביצוע פשע נורא,ללא זדון ומבלי שיהיה מודע במובן המקובל על החוק והסוציולוגיה למשמעותו,רצח ערבי. אלא שהוא נותן את הדין בסופו של דבר על כך שהוא נתפס על ידי הקהל השופטים והקטגור ואף הסנגור כטיפוס א סוציאלי , דמות שחלק גדול מהקהל והשופטים פוחד ממנה,כי היא שוכנת באישיותם והם מבקשים לסתור ולהסתיר אותה ואת גילוייה כפי שבאו לידי ביטוי אצל הנאשם. קריאה רגילה של הטקסט צריכה להעמיד לשפוט חברתי מוסרי גם את שופטיו של מרסו, שברצח הערבי לא ראו אלא המשך להתנערות מוסרית מאהבת האם ללא שהנאשם צבע אותה במידת הצביעות המתבקשת.אדגיש כי בספר זה רצח ערבי על ידי צרפתי הוא פשע שבית הדין הפלילי הצרפתי יכול להכיל בתנאי שהנאשם משתף פעולה וממציא סיפור מעשה כדי לסייע לבית הדין לזכותו.
    אישיותו של מרסו אינה נאצית כפי שהמבקרת מציעה ,והקשר לימי המלחמה רופף מאוד ,גם אין בגיבור כל תחכום פאוסטיאני של קניית הנאות חיי היום תמורת ויתור על חי הנצח,בסך הכל מדובר באדם פגום רגשית שרבים כמוהו מקיפים אותנו,ואולי אף סובל מפיגור חברתי וחוסר תחכום שבא לידי ביטוי בכך שאינו מנסה כלל לחלץ את עצמו ,דובר אמת בניגוד לרוב הנאשמים הבאים לדין ומחמיץ במו ידיו זיכוי או הקלה משמעותית בעונש.
    ולגבי הסופר,בהיותו איש מוסרי ורגיש ויחסו כלפי האם הפוך לחלוטין דווקא ,כפי שבא לידי ביטוי בספרו האוטוביוגרפי ,אדם הראשון , (שמשום מה אינו עולה בבקורת )אין לחשוד ביכולתו לרדת לנבכי נשמת גבורו .הספר הוא לא אודות גיבור נרקיסיסט אלא הבחנה אקזיסטנציאליסטית של חברה אנושית .
    גיבורו של הסיפור הנפילה אליו משווה המבקרת את מרסו , שונה לחלוטין ממרסו ,הוא איש תרבות שבמהלך רדיפת ההצלחההבורגניית. ודחיקת הערכים המוסריים,דווקא מהיותו עורך דין ,נעצר לרגע לרגל אירוע שהוא לא היה הגורם לו אך התנכר לו ועורר בו מחדש ערכים מוסריים שחונך עליהם.

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן