המשורר שגיא אלנקוה הירהר לילה אפל אחד של קורונה על השיר “דימוי ” של ט כרמי.

והנה תוצאות ההירהורים.

דִּמּוּי

מאת ט.כרמי

ט.כרמי ויקיפדיה

כְּמוֹ אוֹר הַמַּבְלִיחַ
בְּתוֹךְ גַּלֵּי הַלַּיְלָה,
אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁזּוֹ סִירַת דַּיִג.
בְּתוֹךְ הַסִּירָה –
דַּיָּגִים קְשֵׁי-יוֹם.
בְּתוֹךְ הַיָּם –
דָּגִים קַלֵּי לַיְלָה.
הָרֶשֶׁת פְּרוּשָׁה.
מוֹתוֹ שֶׁל זֶה
הוּא חַיָּיו שֶׁל זֶה.
בְּדִיּוּק כָּךְ.

לדמות את הדימוי-לדוג את הדייג

שגיא אלנקווה

הלילה בא ואני מהרהר על ט.כרמי ועל “השיר “דימוי”

מסע הדיג שהוא לא מסע דיג כלומר הדג שמבקש לבלוע דייג

אני תר אחר משמעות לילית בלתי נגישה אחר דבר לא נגיש חוייה פרטית אישית 

איזה מרפא למקום מהעבר

ואין

אבל לא זה מעניין

לא השבלונה הצורה הפתוחה וההרמטית אלא המקום המרווח והמפוסק שהיא מקבלת

המסע השקט המהורהר

משהו כינס את הנפש פנימה עד שכלל אין נפש

באמת מין חרדה קיומית שממלאת הכול

מין חיפוש שלא מכיר עצמו אחרי הכול

המנעות מלקיחת אחריות 

נפש ילדית בתוך דבר בוגר כמו בשיר הקודם אבל תמיד היתה של אדם חי ומודע 

כלומר אינה ילדית

אלא באמת יגעה ונצבטת ממקום שבע ולמוד תלאות לא רק מעצמו אלא גם מאשר סביבו שבנה דבר משמעותי אך תובע ומתיש מאוד

וודאי לא כזה שנגיש אף לא לו עצמו

ביוגרפיה ומטען

צל מהעבר

דבר מת שנושא עמו

השואה כאן היא גלד שחור אדום מאוד דבר שמתוכו נולד אחר לגמרי 

ממש כאילו נעשה לבובה ממוכנת כרמי חווה צללים כבדים שכבר אין בהם צורה

מין חיבוטי נפש קודרים ואין סופיים שהם עצמם חיים ויופי 

כנראה הזכרון רב מדי מלהחזיק נטישה

כתיבה דג שמבקש את הצר עליו בחשיכה כלומר פרפור דבר רעב ומיואש

שמבקש מזור לנפשו מאימת הנטישה אולי של כול שהאמין בו של חוויית שואה ומלחמות

ומין אהבה חונקת ומאוד מאפשרת 

גוף שמבקש רחוק לדעת מה שכבר לא יוכל 

חיים שלא יכל לבחור מהראשית

ושסללו מסלול שלא יוכל אלא לדעת בו עצמו.  

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן