“יקום תרבות” שמח לפרסם את הסיפור הזוכה במקום הראשון בתחרות הסיפורים ההומוריסטיים השנייה על שם אפרים קישון.

נימוקי הוועדה :

מה זה סיפור הומוריסטי טוב?

זהו סיפור שמעניין אותנו ויותר מזה שמעלה חיוך ואף צחוק על שפתינו.

אנחנו אוהבים הפתעות, אולי לא בחיינו שלנו, אך וודאי בסיפורים.

“יום לא מוצלח לדיג” מאת נמרוד עמית, מחזאי ובמאי, הוא הזוכה הגדול של התחרות. התרחשות הומוריסטית בכיכר רבין מתעמתת בתודעת הקורא עם אירוע טראגי שהיה במקום. שני גיבורי הסיפור מתמסרים בכדור העלילה, מורידים ידיים, שוברים חכה, אבל מגיעים לוויתור הדדי ופשרה בסיפור, שמראה את מה שהיוונים ידעו כבר לפני אלפי שנים: הומור יכול לצמוח אפילו מטרגדיה.

הנה כמה מילים מאת הזוכה נמרוד עמית:

נמרוד עמית הזוכה בתחחחת הסיפורים ההומוריסטיים השנייה על שם אפרים קישון.

אפרים קישון הוא אחד היוצרים האהובים עליי. גיליתי אותו לראשונה בצבא כשהאזנתי להומורסקות בביצוע שמוליק סגל ושמואל רודנסקי. הרגשתי שזה כמו ממתק לאוזניים, ובהשראה ישירה מכך התחלתי לכתוב מערכונים בעצמי. אני זוכר שהייתי מבריז מהצבא כדי לעשות חזרות עם שחקנים על החומרים שכתבתי, ואלה למעשה היו צעדיי הראשונים בעולם התיאטרון.
מאז למרבה המזל מצאתי מקור פרנסה לא מאוד רחוק מהעולם הזה ולא פחות מהנה. אני משתדל לדשן את הפרסומות שאני כותב בהרבה הומור, ולעתים מצליח לשכנע את הלקוחות להשחיל בהן פנינים של ממש.
במקביל המשכתי במהלך כל השנים ליצור, בעיקר לתיאטרון, ובימים אלה עדיין רצה בתיאטרון הסמטה ביפו הצגה שכתבתי, ״נראה אותך״, שעלתה לראשונה לפני כ-3 שנים.
הרעיון ל״יום לא מוצלח לדיג״ ניצת בי לראשונה כשעברתי לתומי – כמו גיבור הסיפור – בכיכר רבין. חשבתי שהיה יכול להיות משעשע אם מישהו היה שולף פתאום חכה, בלי לעשות מזה עניין גדול, ומתחיל לדוג שם. בדרך חזרה הביתה ישבתי על ספסל בגן שקט סמוך לשדרות ח״ן והתחלתי לכתוב את הסיפור. עוברי אורח יכלו להבחין שם בטיפוס מוזר שיושב על ספסל בחושך, מרוכז בטוטאליות בפלאפון שלו, ומגחך מדי פעם בפרץ חסר שליטה.

בימים אלה אני עובד על קובץ סיפורים הומוריסטיים קצרים ומחזה חדש.

תוכלו להאזין לנמרוד עמית גם בסרט של אירוע ההכרזה על הזוכה בתחרות

יום לא מוצלח לדיג

איור מאת דרור כהן

היום שבו יצאתי לדוג בבריכה של כיכר רבין, לא היה יום מוצלח לדיג. מזג האוויר דווקא היה מושלם – קרני השמש ליטפו את הכיכר ברכות, ומשב רוח עם כוונות טובות עשה למים נעים. אלא שלעיתים, דיג מוצלח יכול לעלות על שרטון לא בגלל איתני הטבע, אלא דווקא תחת חסותו של פקח זוטר וקטנוני שמחליט לקחת את החוק לידיים.

המחשבה לדוג בכיכר רבין ניצתה בי לראשונה יום קודם לכן, כשחציתי אותו, כפי שאני עושה מדי בוקר בדרכי לים. אלא שהפעם צד את עיני דג פורל שהשתכשך במימיה של בריכת הנוי. במשך כל היום תהיתי מה עושה דג אדיר כזה בין כל הדגיגונים הקטנים, והיה לי חשד מבוסס שהוא לא הגיע לשם בדרך הטבע. הוא גם לא עשה רושם של דג מאושר במיוחד (בתור דייג מנוסה יש לי עין טובה לדברים האלה), מה שחיזק את ההנחה שאם אשלוף אותו משם, אעשה איתו רק חסד.

הבעיה היחידה שמולה ניצבתי היתה כיצד לצאת לדיג במרכז תל אביב, מול בניין העירייה, באזור שבו עומד שלט בולט האוסר באופן מפורש על… או שמא רק דמיינתי את השלט הזה? בדרך חזרה מהים בדקתי את הסוגיה לעומק, ולאחר סריקות מקיפות בכל שטח הכיכר, לא הבחנתי בשום איסור או הגבלה על מרחב הדיג. כעת, כשגם החוק היבש ניצב לצידי, כבר לא היתה דרך חזרה.

למחרת, השכם בבוקר, יצאתי מהבית בתחושה שהמזל עומד להאיר לי פנים. מעולם לא נחשבתי עילוי גדול בסצינת הדיג המקומית, ולא אחת חזרתי מהים בידיים ריקות, אבל בתנאים כאלה, ההצלחה כבר חיכתה לי בקצה החכה, כך לפחות חשבתי.

כשהגעתי לכיכר היא היתה שוממה. למעט ציוץ הציפורים ומנוע חורק של משאית אשפה לא ניתן היה לשמוע הגה. התפאורה היתה מושלמת לחוויית הדיג העילאית שחלמתי עליה כל הלילה, ובשעה טובה הגיעה העת להגשים את החלום.

לאחר שהתמקמתי בקצה הבריכה, שלפתי מתיקי את החכה, התקנתי את הפיתיון על הקרס, ואז זה הכה בי: לא עוד שעות נצחיות של ציפיות שווא והמתנות עד בוש, לא עוד מושא ללעג מצד עמיתיי הדייגים, לא עוד גלגולי עיניים שטופי בוז מצד אשתי בשובי מהים. לא עוד! הפעם היא תהיה גאה בי! הפעם אבשל לארוחת הערב את המנה האהובה עליה ואוכיח שאני ראוי לאהבתה. עם רוח גבית זו, עמדתי להשליך את החכה לבריכה כשלפתע הבחנתי בברנש שהתהלך לעברי, עם כובע של פקח עירייה לראשו.

בתור אזרח שומר חוק, מעולם לא היו לי חיכוכים עם גורמי האכיפה, אבל כשהפקח חקר על מעשיי, לא יכולתי להישאר אדיש. האם אדם כבר לא יכול לדוג בשקט, בלי שיטרידו אותו, בשטח שבבירור לא קיימת בו שום הגבלת דיג? סיננתי לעברו שלא יתערב בעניינים שאינם נוגעים אליו, אך הוא, ברוב חוצפתו, דרש ממני לקפל את הציוד. ״זה מקום ציבורי!״, הטעמתי בפניו, ״בבקשה לך מפה, אתה מבריח את הדגים״. הפקח מדד אותי בעיניו ולבסוף הפטיר: ״יש לך מזל שקמתי על הצד הטוב של הבוקר, אבל אל תתגרה בגורל שלך. לך לדוג בים!״. ניסיתי להסביר לו שדיג ימי הרבה יותר מאתגר ממה שנדמה, ושאם לדעתו זה הפתרון, הוא מוזמן לעשות את זה בעצמו. ״בשביל מה לך בכלל לדוג פה?״ הוא תהה לבסוף. ״מה תעשה עם שניים וחצי דגי זהב?״ כעת הבנתי שכל הפער בינינו נבע מאי הבנה מצערת, והעמדתי אותו על טעותו: ״אני כאן בשביל הפורל״. למשמע דברים אלה, עיניו של הפקח כמו יצאו מארובותיהן. הוא צעד לעברי תוך כדי הבלטת החזה, משל היה גלדיאטור רומי שנכנס לזירה, ופלט בקול נמוך: ״אני הבאתי לכאן את הדג הזה לרווחת הציבור, אני מאכיל אותו כל יום במזון מיוחד שאני מזמין מחו״ל, ואני דואג לכל מה שהוא צריך כדי שיהיה לו טוב, אז אם קשקש אחד יפול מהגב שלו, זה הסוף שלך״.

דבריו המרגשים של הפקח והנימה התקיפה שבה הוא השתמש עשו עליי רושם עז. בעולם אידיאלי הייתי מתקפל משם באותו רגע, אבל אנחנו חיים במדינת חוק, והחוק היה לצידי. עם כל האמפתיה שהיתה לי למסכן הזה, לא התכוונתי לוותר על הזכות שלי להוציא לפועל את תוכניתי. הפקח בינתיים טען שעליי להתרחק לפחות 10 מטרים מן הבריכה באופן מיידי, אך אני מצידי טענתי שהחכה שלי אינה מספיק ארוכה והסכמתי להתפשר על 2 מטרים. היות והפקח לא גילה שום גמישות בעמדתו, התפתח בינינו משא ומתן פיזי, שבמהלכו חכתי נשברה לשניים. בתגובה התקרבתי אל הפקח כדי לבקש פיצוי על העוול שנגרם לי והוא הלך אחורנית, עד שמעד ונפל הישר לבריכה.

באקט הירואי, שעד היום איני יודע מהיכן הגיעו אליי תעצומות הנפש לביצועו, הנחתי את שרידי החכה על שפת הבריכה, הפשלתי את שרוולי והושטתי לעברו יד על מנת לחלצו. הוא בתגובה נעמד על רגליו, יצא מן הבריכה בכוחות עצמו וביקש ממני להתלוות אליו לתחנת המשטרה. מיותר לציין שלא קפצתי על ההצעה, אבל הוא עשה רושם שזה ממש חשוב לו, עד שלבסוף הסכמתי.

עוד אנו צועדים לעבר מכוניתו, ופתאום התחיל הפקח למשש את כיסיו בקדחתנות ושאל אם ראיתי במקרה את המפתחות שלו. השבתי שלא. בתיאום מושלם, היטנו את ראשינו כמקשה אחת לעבר הבריכה וחזרנו על עקבותינו. בנקודה שבה הוא נפל לא נראה זכר למפתחות. הוא נכנס לבריכה שוב, גישש בקרקעיתה, הכניס לתוכה את ראשו וסקר אותה ביסודיות. גם אני סקרתי, אמנם מבחוץ אך לא בפחות נחישות. מקץ רבע שעה שבה סקרנו את הבריכה לאורכה ולרוחבה, הפקח לבסוף יצא ממנה בראש מורכן. במפגן קורע לב, הוא הסיר את בגדיו והחל לסחוט אותם, כשלפתע עיניו הבחינו בדג הפורל שצף לו בשלווה במרכז הבריכה. הפקח מיד שב לתוכה (לפי הספירה שלי זאת כבר היתה טבילתו השלישית), משה את גוויית הדג והביא אותה לחוף מבטחים, כלוחם דגול המשיב את אהובתו המתה משדה הקטל. למראה פניו השמוטים ולמודי הייסורים, רחמיי נכמרו עליו, אך לדאבוני כבר לא היתה לי דרך לסייע לו. הוא שלף מגרונו של הדג את המפתחות ולתדהמתי הושיט לי את גופתו החלקלקה, כמחווה סמלית של מי שהכיר בתבוסתו. ״קח, והלוואי שתיחנק!״ הוא עוד הספיק לאחל לי מכל הלב לפני שפרש למכוניתו.

באותו ערב הכנתי לאשתי סעודת מלכים. בישלתי לכבודה עוף ברוטב חרדל ודבש, עם תפוחי אדמה בתנור. היא ליקקה את האצבעות ומעולם לא היתה גאה בי יותר. את הפורל קברתי באותו הבוקר, מיד לאחר שהפקח נטש אותי, בגינה שצמודה לבריכה. ליד הקבר תקעתי את שבר החכה בתור מצבה. זה המעט שיכולתי לעשות בשביל פקח העירייה מוכה הגורל, כמובן לא לפני שווידאתי שאין בכיכר שום איסור לכבד את זכר המת.

קראו גם:

דף הפייסבוק של נמרוד עמית

הזוכים בתחרות השנייה לסיפורים הומוריסטיים על שם אפרים קישון

הזוכים בתחרות הראשונה לסיפורים הומוריסטיים על שם אפרים קישון

מדליה עם תמונתו של אפרים קישון

2 תגובות

  1. סליחה, מה בדיוק מצחיק פה? אפילו לא חייכתי. סתם טקסט נעדר השראה, ללא שמץ של הומור, דמיון יוצר או השראה. והכין ה”הפתעה” שדיברתם עליה? למקרא טקסטים כאלה זו השנה השנייה בא לי דווקא לבכות על רמתם הנמוכה של הזוכים בתחרות, שהם כנראה פועל יוצא של הרצינות שבה לוקחים ה”שופטים” את עצמם. אפרים קישון היה מתהפך בקברו אילו היה קורא מה עושים מאחורי גבו.

    • השנה השופטים היו באמת חלוקם ביניהם, לגבי המקומות הראשונים. שנה שעברה לא היה שום ויכוח בכלל לגבי מי שזכה במקום הראשון. אבל לא כל יום פורים…
      אני בחרתי לאחד המקומות הראשונים, דווקא בהומורסקה שהגיעה למקום השני: מי לעזאזל יקנה עציץ מדבר. בנוסף, יש כמובן את העניין של על טעם ועל ריח. מי שזכה אצלי למקום הראשון (קמיצקצץ למען האנושות), לא קיבל כמעט בכלל נקודות…
      זה שאפרים קישון היה מתהפך בקברו, זו דעה לגיטימית, אבל לא ראוי להזכיר אותה פה. אפרים קישון יצר סרטים משובחים ומעולים, אבל כיום זוכים לפופולריות רבה דווקא סרטים, שאני לא מבין בכלל, כמו: החיים על פי אגפא. אז קטונתי לקבוע דעה ועדיף, אם אין לך משהו ראוי, לא לומר אותו.

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן