חזרה” ליואב בר-חיים, (שם בדוי של ד”ר אילן גל-פאר), הוצאת “עמדה”, עורך ההוצאה רני יגיל, יצא לאור בשתי מהדורות שונות 2016/2018.

תקציר הספר: לאחר טרגדיות שטרם התאושש מהן, הגיאוגרף והאדריכל יהודה בלומנגרטנר מגיע לאפריקה, בשאיפה לעצב בה ערים נוחות יותר למגורי העם הפשוט – אך נקלע להפיכה אלימה. בתום השקעה של שנים בחקר העיור באפריקה, כתב-היד לספרו נראה ראוי לדפוס, אולם הוא נתקף בספקות לגבי תרומתו המדעית ויכולתו להבין תרבות אחרת.

הספר חזרה של יואב בר-חיים

הרומן “חזרה”, רומן בן שני כרכים, שכבר יצא בשתי הדפסות עם שינויים קלים, זכה לאוסף תגובות של פליאה והשתוממות בעת יציאתו, כאחד הרומנים המומלצים לשנת 2016, ב”ידיעות אחרונות”, ואף זיכה את הסופר יואב בר חיים בפרס מדע תרבות וספורט באותה שנה.

ד”ר אילן גל-פאר הוא “יואב בר -חיים”

יואב בר חיים הוא כינוי העט של ד”ר אילן גל-פאר, העוסק במחקר היסטורי ואדריכלי של יישוב א”י טרם מלחמת העולם הראשונה, ועד שנים לאחר הקמתה, בכתיבת מאמרים בכתבי-עת, ובהרצאות, בעיקר באוניברסיטת באר-שבע.

שנים שימש כמרצה לספרות ומחזאות אנגלית באוניברסיטאות בקנדה ב- Alberta ו-Oueens, שם נולד, באוניברסיטת באר-שבע ובאוניברסיטה הפתוחה, וזהו קצה קצהו של פעילויותיו הנוספות בשדה התרבותי, כמו תרגום שירה מאנגלית לעברית, כתיבת שירה, ועוד.

הרומן “חזרה” עוסק, כדברי הסופר עצמו, בקורותיו בהווה ובעבר של ד”ר יהודה בלומנגרטנר (“גנן הפרחים”, שם שניתן לו על שם אחד מאבותיו, שזכה לכינוי זה של כבוד, בזכות יכולתו למצוא שושנה נדירה). גיאוגרף ואדריכל אידיאליסט בן שלושים ושמונה, שלאחר עשר שנים של היעדרות מהארץ ושהות ביבשת אפריקה, בארץ הבדיונית “היפונוטו”, חוזר ארצה בסתיו 1972, כשהוא מאוכזב מאפריקה.

שאיפתו של בלומנגרטנר הייתה לעצב שם מגורים נוחים וטובים יותר עבור העם הפשוט – ואז נקלע שם להפיכה אלימה. הוא נוכח שתכניותיו, אשר עמל עליהן במלוא הרצון הטוב, אין כל כוונה לבצען, ואילו האירוח הנדיב שהוענק לו באפריקה, הכולל גם פילגש, נועד למעשה כדי לבלוש אחריו.

באפריקה החל בכתיבתו של ספר מחקרי על תולדות מסורת העיור שם. לאחר השקעה של שנים, כתב-היד שנשא עמו בנדודיו נראה לו כמעט גמור, והוא שואף להוציאו לאור. אולם הוא נתקף בספיקות לגבי תרומתו המדעית ויכולת הבנתו לערכיה של תרבות אחרת. הוא מוזמן למלא בארץ משרה של מרצה בסגל האקדמי, וחבר בוועדה לתכנון הקמפוס של אוניברסיטה חדשה בשרון. אולם הוא מגלה שעתידה של האוניברסיטה אינו בטוח, בשל התנגדות להקמתה. הוא מאשים את עצמו שאולי היה זה כתוצאה ממעשה לא זהיר, שנראה קשור בגיסתו, בעלת הדעות הפוליטיות הקיצוניות, שאחיו אף הוא סובל ממנה.

לאחר תחושה ראשונית של טשטוש ואי-התמצאות, הוא משתדל להסתגל אל המציאות החדשה של החברה שאחרי מלחמת ששת הימים, וטרם מלחמת יום הכיפורים, שהתקהתה והשילה מעליה את תומתה. תוך התמודדות עם השינויים, חזרתו מהווה גם ניסיון לתיקון בחייו האישיים. הוא משתדל להגיע להבנה ולהשלמה עם העבר, משתוקק למצוא לעצמו רעיה מתאימה לאחר כשלון נישואיו, ולשפר את קשריו שהתרופפו עם אחיו הקיבוצניק המיואש, המחפש את דרכו. אולם בחפשו קביעות, הוא מוצא רק אי-ודאות.

הרומן ערוך במתכונת מדוקדקת ומובנית היטב. מורכב מחמישה פרקים, בדומה לסימפוניה של בטהובן או של גוסטב מהלר, כשהחזרה על מוטיב ורעיונות, לפעמים אפילו ציטוטים של הסופר עצמו, מזכירים מבנה צורני של סונטה, שבנויה גם היא על פי העיקרון של ווריאציות ושיבה לסולם המוצא. כאשר שמות הפרקים, הקרויים לפי אופיים של אירועים, ובעיקר לפי הווייתן של דמויות נשיות העולות מנבכי ההווה והעבר, מצטרפים יפה למבנה התזמורי.

ראו, לדוגמא, את הפרקים הראשון, השלישי, והחמישי, הוא הפינאלה, המעוצבים לפי חלוקת היסודות אדמה ואוויר, ומתרחשים בזמן הווה, מאוקטובר עד נובמבר 1972. לעומת זאת הפרק השני והרביעי, המעוצבים לפי היסודות מים ואש, העולים בעיקרם מזיכרונות העבר של הדמות המספרת, משנים 1959-1960-1967.

היחס המתהווה בין פרקי ההווה לבין זיכרונות העבר הוא יחס של 2:3, 62% אירועים בהווה לעומת 38% אירועים בעבר, שיחדיו מצטרפים לשלם, הוא היחס הקלאסי של “חתך הזהב”.

לא בכדי בוחר הסופר יואב בר-חיים לפתוח את הרומן בציטטה ביוונית מתוך ה”אודיסאה”, שהיא בעברית: “ערי אנשים רבים ראה, ואת רוחם הכיר”. שהרי הרומן כולו רומז אף בשמו “חזרה” או השיבה, למסורת האפוס של “השיבה הביתה” של אודיסאוס, ובגרסה המודרנית המהפכנית-בזמנה דמותו של ליאופולד בלום, ברומן “יוליסס” של ג’יימס ג’ויס. וכמובן דמותו של אודיסאוס משמשת השראה אל-זמנית שהרי כל אחד מאתנו, כך או אחרת, הוא אודיסאוס בזעיר ענפין.

בר-חיים בחר ביצירתו של הצייר קספר דוד פרידריך “נודד בים הערפל” (1818) על מעטפת הספר, דמותו של “מהלך” אינטלקטואל העומד על צוק ומשקיף לעבר מרחבי הים וההרים באופק, המצרפת את הקורא למסע הנדודים בעצם גבו המופנה אלינו.       

                                                                                

כריכת הספר חזרה של יואב בר-חיים

הנשים של “חזרה”

ברומן מועלות חמש דמויות נשיות באריכות, אשר שמן מצוין לפי סדר היסודות, וגם רומז לדרך התנהלותן ופנימיותן. הפרק הראשון נפתח בכותרת “אדמה”, בו מתואר שובו של גיבורנו ד”ר יהודה בלומנגרטנר לישראל, לירושלים, מאחת המדינות באפריקה בה שהה.

כבר במפגש שלו עם רקטור האוניברסיטה בלומנגרטנר מספר לו שבמדינת “היפונוטו”, הילידים היו מכנים אותו בשם “מזונגו”, בסווהילית “נודד חסר בית”. שם ניתנת לו אסתלי כתשורה ע”י שר העיר. ביישנותה, צבעה האדמתי, פניה ועור חזה השופע בגוונים חמים, נשיותה השקטה והמקרינה שלווה “כפסל של אלה קדמונית”, מעלים בו לפתע את קול החליל – מוטיב מוזיקלי שמחלחל ועובר ברומן כמו חוט זהב. נגינת החליל נושפת דרכה את התשוקה, הארוס של גבר לאישה, אך זו גם תשוקה שחובקת בתוכה כמיהה ונהרה, מעומק המיית הג’ונגל הקדומה לעברה של שייכות היסטורית שורשית, חילונית ומקודשת כאחת. פרק זה מסתיים במילותיו של המספר, ברוחו של אודיסאוס: “רבות נדד. ידע לעייפה עוגמת אוניות, רכבות, מטוסים. תוגת יקיצות קרות בבקרים קודרים במיטות זרות, מועקת ניכורם של נופים לא מוכרים, בדידותן של סביבות אלמוניות, צמרמורת מקלטי-לילה משמימים ומרירותן של נטישות. עתה חזר” (שם, 168).

הפרק השני מסומן ביסוד “מים”, זיכרון לאהבתו, או אולי ליתר דיוק חיבתו וחמלתו, לדמותה של אביגיל, שפגש בספרייה בעת לימודיו כסטודנט בסוף לימודי הדוקטורט באוניברסיטה בירושלים. אם נתרגמו לשפת המוזיקה, זהו מעבר עדין נוגה לסולם מינורי, לעומת המז’ורי שלפניו. דמותה של אביגיל, אשר באה ממשפחה ספרדית חרדית משכונת נחלת ישראל, מציפה אותו “כהמייתם של מים צלולים”, “כעץ שתול על פלגי מים”. כמוה ירושלים של אז, “עוטה צחות מופנמת, מסתגרת, ביישנית, נוגה מעט, ונוהרת בנוגה טמיר ומופלא…קירות האבן הצחורים כאילו ספוגים אז זוהר תמידי, המפציע ומקרין את זכותו מבעד לקרום הגשמי של האבן הדוממת” (שם, 169).

אט אט הופכת הידידות הצנועה, המאופקת ומלאת האיסורים, לשרשרת של היסוסים בעולמו החילוני של יהודה האומר “הכל בידי שמיים – חוץ מיראת שמיים”. וזאת לעומת התמסרותה הכנה של אביגיל, נשמתה התמימה, האובדת בתוך חבלי אהבתה, ובתוך מסכת איומים של המשפחה. בסופו של דבר היא נאלצת להסתתר מפני אביה ודודניה, ובהמשך אף מקשר הרסני זה, שלא נשא בחובו הבטחה מלכתחילה לדבר …”העצב על אובדן עדנת הגן הנעול, שמטוהר פריו לא חונן לטעום, ועל המעיין החתום שמזוך מימיו לא זכה לגמוע. הכיר שאביגיל אבדה לו עתה לנצח. מן הנעשה אין חזרה” (שם, 283).

הפרק השלישי מסומן ביסוד “אוויר”, כשיסוד זה מבטא את אישיותה, אך לא רק, של חפציבה – חפץ אני בה, אולי כרעיה. הקשר הזה מתהווה בזמן הווה של הסיפור, בנובמבר 1972. תחילתו בחליפת מכתבים, תחת שם המסווה “גאולה”, אשר מחזירה את יהודה המספר לירושלים, למקום בו דרה ידידתו האהובה אביגיל, בנחלת ישראל.

הפרק נפתח באוויר צונן מהחלון, שנושף על פניו, ובמפגש עם ספרו של ג’ון פאולר על תרומתה של הימאות הפורטוגזית למסחר האירופי עם הודו. ובעקבות זאת עם כתביה של חוקרת אמריקנית, המטיחה את טענותיה כנגד התנשאותו של האדם הלבן כלפי האפריקנים, ניצולם המיני, והבוז לאמונותיהם, ובעיקר על ההתדרדרות המוסרית והשחיתות בסחר העבדים. קריאה שמביאה אותו לידי הרהורים, שאולי כל מחקריו ופעילותו בעבר הם אוסף של הנחות והשערות, “דברים מופשטים התלויים באוויר, על בלימה?…שאולי הנם בעיקר ענייני אוויר: לופטגעשעפטן” (שם, 290). שיחתו עם חפציבה נסובה גם אודות “טקס התה” היפני, וזאת בעקבות קערת-תה יפנית שהוא מביא לה כשי להיכרות הראשונה. ואז מסתבר ליהודה, שידידתו החדשה מבינה את רזי הטקס (כאן מופיע תיאור הטקס והכנתו, לפי כל כלליו עם סמלי המשמעויות, תיאור מרתק ומהנה יחדיו, שם 317), ושהיא עצמה הייתה מעוניינת לשמר מסורות של מלאכת יד, אך הצעתה מתקבלת במילים של עלמא, “כאוויר פורח”. במהלך טקס התה בדירתה, מסתבר ליהודה בלומנגרטנר, שהיא למדה את רזי הטקס מחברה, אהובה לשעבר, ששימש ככתב זר, ונאלץ לברוח עם משפחתו מיאווה, בגלל הכיבוש היפאני בזמן המלחמה. כאשר שב לארץ אבותיו הולנד, לא פסק מלחוש ערגה לאי הקסום הזה, ובהמשך נעלמו עקבותיו, ולא שב לבקר בדירתה של חפציבה. כל הפרק אפוף ברוח הקרה של העיר ירושלים, כשדבריה אודות אהובה סבסטיאן, מעלים בו סקרנות לאותו “אודיסאוס” המושלם, וגם קנאה, למול המפגש הזה שכולו אוורירי ולא ברור המשכו. הפרק מסתיים בהרהוריו הנוגים של המספר על עצמו שוב ברוחו של “אודיסאוס”: “רבות נדד בעשר השנים ויותר שחלפו מאז, ראה ערים ומקומות רבים של  אנשים לא מעטים וניסה לעמוד על דרכיהם ורעיונותיהם. ועתה חזר. הביתה? החיים הם מעגלים של חזרות אמר לו בלונדון פרופסור סוראג’ גופטה, האם זו רק פילוסופיה הודית? כשחזר, התרגש בהישמע ברגע הנחיתה השיר הישן ׳אנו באנו ארצה, לבנות  ולהיבנות בה׳, ראה בכך סימן טוב לבאות. ואולם – האם בנה או נבנה מאז חזרתו?” (שם עמ’ 383).

הפרק הרביעי מסומן ביסוד “אש”, אשר מסמל את דמותה של אלה אשמן, אישה מן העבר לה נישא, ועמה חי שש שנים, עד למותה בעקבות שריפה שפרצה. ההיכרות עמה בנסיעה באוטובוס לאוניברסיטת ירושלים וחיזוק הקשר, נבע מתוך מעטה של עצבות ופרישות לאחר הפירוד מאביגיל: “גלמוד כדוב בחורף הסגרירי” (שם, 385, כרך שני). ד”ר יהודה בלומנגרטנר שוקע בכתיבת הפרקים האחרונים במחקרו, שעוסק בתכנון ערים במקומות שונים בעולם, והשפעתם על חיי הקהילה, ביניהם השפעות התפיסה התכנונית הבריטית, לרבות מתכנני-הערים שעבדו עבור הסוכנות היהודית ועיצבו את דמותם של היישובים בארץ.

בארכיון האוניברסיטה הוא מגלה התכתבות מעניינת של אדם בשם ד”ר יוחנן שטרן, שהציע מין עיצוב גיאומטרי בצורת מעגלים משתלבים, בצירים מותאמים, שכינה אותם “מקבילים קוסמיים”, עם הסבר פסיכולוגי המבוסס על תורתו של קרל יונג. הוא פיתח השלכה של הפרופורציות המקבילות לבניין ולגוף, ויישם אותן לגבי עיצוב הקהילה.

כבר מתחילת הפרק ברור שהדמות אלה אשמן היא היפוכה הגמור של אביגיל, והשיח ביניהם די מאולץ. אלה מוצגת כדמות תוססת ומוחצנת, לבושה ברישול. העיסוק בהשפעות התכנוניות על הקהילה ועל מתכנני הערים שעבדו עבור הסוכנות היהודית ועצבו את דמותם של היישובים בארץ, בא לידי ביטוי במחקריו של הסופר אילן גל-פאר עצמו. לדוגמא ראה את מאמרו: “בנייני המשביר בת”א בתקופת המנדט”.                                           

אלה מתוארת בלבוש חולצה רחבה רפויה, עם הדפסים של פרחים גדולים, אדמדמים וסגולים, ומכנסי ג’ינס מהוהים, ושערה אדמוני, פזור, וגלי. בפגישתם הנוספת היא מציגה לפניו את טבעתה הגדולה, הבולטת בעיצוב גס, ובה אבן אדמדמת-שחורה בוהקת בברק זגוגי: “אבן אובסידיאן ממוצא וולקני”. כמו כל אישה תוססת רחוקה מעכבות, היא מביעה תשוקתה אליו, ומושכת אותו לידי מעשה אהבים. יוזמה שפותחת את סוגר נפשו וגבריותו, ולא בכדי רקדנית הפלמנקו לשעבר, שלה כעת גופו מתמכר, אף מחלחלת לציוריו שופעי-החושניות של הצייר קלימט, בשיחתו עם אשת האדריכל גברת שטרן. לפני חתונתם היא מבקשת כרטיס ברכה למוזמנים שלא יהא שגרתי, שיהיה מיוחד עם שאר-רוח, שעליו יודפס שיר מודרני על אהבה מאת ידידה המשורר ברקאי וסרמן. זמן מה לפני החתונה בלומנגרטנר  מקבל מלגה ללמד באוניברסיטה בלונדון, והזוג הטרי שוכר בית ישן, שגרו בו כבר דורות, ששופץ ונבנה מחדש לאחר שריפה גדולה שכילתה חלק גדול מהעיר לונדון. השהייה בלונדון אך מחריפה את הפער באישיותם השונה כל-כך, הוא שוקע בתוך שגרת המחקר ובתוך מפגשי הקוקטייל של החוג האקדמי, והיא הולכת ומתרחקת ממנו, ומעדיפה על פניו את חברתה מרג’ורי, שעימה היא מבלה בחוגי מחול גם חושפניים על מוט, כדי לברוח מהשעמום והקור האכזרי המאוס של לונדון בימי הסתיו והחורף. 

כאשר אלה פוגשת את סיטה, נכדתו של פרופסור סוראג’ גופטה, העומדת להינשא, היא מבקשת מהנערה הצעירה לשוחח עימה על המחול ההודי וסיטה מתארת לה את טקס הנישואין, כיצד הוא נחגג, ומדגימה לפניה את “טקס האש”. תגובתה של אלה היא: “זהו טקס מאד מלהיב! העירה אלה. במיוחד נראית לה יפה באופן יוצא מן הכלל הסמליות הזו של האש בחתונה הודית. האש במרכז המעגל, המוקד שבני-הזוג חגים סביבו. כמה מתאים! האש כסמל לחיים, לאור, לאהבה, לחום ותשוקה. איזו סמליות נהדרת! סמל מאד הולם לחתונה. בשמעה זאת, החרישה סיטה והחווירה. השתררה דומייה. האם סיטה נרתעת מחתונתה-היא, ולכן שקעה לפתע במרה שחורה? ההיה זה הדבר שהעכיר את מצב-רוחה? לאחר רגע הפר פרם את הדממה הפתאומית. אבל בטקס-החתונה ההינדי, האש אינה כלל סמל לחיים, תיקן חרישית את דבריה של אלה. יש לה משמעות אחרת. להינדים, האש הנה הסמל של הכיליון, ההרס, האבדון. האש היא המוות. על כן מסמלת האש בטקס-החתונה את אובדנו של היחיד, הן של החתן והן של הכלה, את כיליונו של קיומם הנבדל ואת צירופם יחד. היחיד כאילו מת ונשמד. זוהי אכן משמעותה של האש הקדושה, זהו מעבר מפרק-חיים אחד לשני. מעתה יהפכו השניים, שהיו נפרדים, להיות אחד לעד” (שם, 484, כרך שני).

אלה בהמשך עוזבת את הבית, ומצטרפת לחברתה מרג’ורי לקומונה בסגנון של ‘ביטניקים’ סמוך לקנטרברי, המכונה “ארקדי” כרמז לציורו של ניקולא פוסן, בו נראים שלושה רועים צעירים ועלמה ענוגה, כשהם לבושים בגלימות כבימי קדם. שני הרועים הצעירים, אחד רוכן והשני כורע ברך, מנסים לפענח את פשרה של הכתובת במרכז התמונה, שעליה הם מצביעים: “Et in Arcadia ego” (“ובארקדיה אנכי”). בלומנגרטנר מביא רפרודוקציה של הציור כמתנה לאשתו ושאר המתגוררים בקומונה, שאין להם דבר עם התמונה. אלה בוחרת לדור בקומונה זו כפעולה של הישרדות נפשית, אך בלומנגרטנר בא לבקר את קומונת “ארקדי” בשל סקרנותו המדעית-סוציולוגית. אך החוויה החיה מנצחת כמו תמיד את התיאוריה, ההליכה עד הסוף של אשמן חורצת את גורלה, והיא מוצאת את מותה בתוך שריפה שפרצה שם, בעת ששהתה בחדר עם עוד כמה שהאזינו למוזיקה פסיכדאלית, השתכרו, נטלו סמים, ולהבה אחזה במזרן ספוג אלכוהול תוצרת בית בריכוז גבוה. במשטרה נמסרה לידו קופסת קרטון ובה מספר חפצים שלה, ביניהם טבעת האובסידיאן, עם עוף החול הממריא מתוך המוקד, אך גם כמה דפים חרוכים בכתב יד מרושל, בה התייחסה אליו במילים אלו: “He’s a real nowhere man, sitting in his nowhere land, making all his nowhere plans for nobody. He’s as blind as he can be, just sees what he wants to see. Nowhere man, can you see me at all?” (שם, 340, כרך שני).

סיום

פרק ה”פינאלה”, הנו הפרק הארוך ברומן כולו, ותופס למעלה ממחציתו של הכרך השני, והוא מתרחש בזמן הווה של הרומן, בנובמבר 1972. מה שמאפיין אותו הוא התפקחות בתודעתו הפנימית, לא רק הנפשית, אלא גם רעיונית. אם נעקוב אחר הדמויות הנשיות, גם כמראה להשתנותו, יש שתי דמויות משמעותיות המופיעות בפרק האחרון. דמותה של דרורה, קולגה לאוניברסיטה החדשה והפורצת דרך בשרון, ששמה כבר רומז על דמיון ודרור למחשבה היצירתית, האמנותית. ודמותה של שפעה, שהיא בבחירותיה נציגה של גאולה מסוימת לחיים האורבאניים הקרים והמנוכרים – חזרה אמיתית לצורת חיים הדומה לתוכן האידיאולוגיה בעבר, בעת הקמת ישובים וימי החלוצים. ואכן היא דרה ועובדת בשקיקה בתוך יישוב עזוב כלשהו, כמורה לילדים אוטיסטים, והיא עצמה אם אלמנה לבן אוטיסטי שהיא מגדלת בכוחות עצמה. שמו של היישוב, לא בכדי, נקרא כרם-צבי.

יהודה מסכים להזמנתה של דרורה לארוחת ערב עם ידידים אינטלקטואלים ואמנים, והוא מגיע יום קודם לכן. בעת שדרורה מכינה את הארוחה בסימן הגורמה והאסתטיות, יהודה בלומנגרטנר מעלעל בספר האמנות שהביא לה מתנה. מה שתופס אותו הוא ציור המראה דמויות ורדרדות על רקע שחור, מצוירות על גבי קראטר (מין כלי גדול דמוי כד חרס), ששימש למזיגת יין במשתאות בתקופה ההלנית. הכד המקושט הינו דוגמא נפלאה למלאכת הקדרות של אטיקה במאה הרביעית לפני הספירה. הציור על הכד מראה שלוש דמויות של נשים, כשלפניהן עומד גבר צעיר ובידו תפוח מזהב, והוא מתלבט למי מהן הוא יבחר לתת. כמובן שמדובר על האירוע המיתולוגי “שיפוטו של פאריס”, שהיה עליו להכריע בין שלוש האלות אפרודיטה, אתנה, והרה. דהיינו בין חיי היופי והתענוגות, חכמה, או חיי מעשה. מה שגרם למלחמת טרויה, ולנדודיו של אודיסאוס. אך ברומן של יואב בר-חיים, פאריס הוא השתקפות יהודה עצמו, המתלבט בין שלוש הנשים: חפציבה, דרורה, או שפעה. ואכן כמה מידידיו מגיעים לסימפוזיון (ביוונית “משתה יחדיו”), שבו מתפתח באופן לא צפוי דיון על השוני התרבותי בין אפריקה לאירופה, שגם בא לידי ביטוי בהבדלים הלשוניים. ויתרה מזאת הדיון מתרחב על אודות השפה והפרשנות, האם בכלל אפשר להצביע על עובדה או מציאות אוביקטיבית? שהרי הכל הנו פרשנות פרטית המורכבת מ”קונסטרוקטים לשוניים”, מ”פרזנטציה של  מציאות”. תפיסה זו מהדהדת לתפיסתו של ז’אק דרידה והתפיסה הפוסט-מודרנית של ‘קונסטרוקטואליזם’ לעומת ‘דקונסטרוקטואליזם’, הומניזם לעומת ניהיליזם, תפיסת של אחדות לעומת התפוררות פרטיקולארית, הבאה לידי ביטוי בבחירתה של דרורה אשת האמנות להיות אוצרת לתערוכה ברוח הקונספטואלית, שזוכה לביקורת נוקבת בעיתונות: “תמונות מהעולם המתערער. הצבר דחוס של לקט מוצרי-צריכה, המגלם התחכמות ולא חכמה, ופסילה ילדותית גרידא של כל הערכים” (שם, 566).

מילותיה של דרורה מהדהדות בראשו של יהודה: “החיים האמיתיים אינם מהמוח, אלא מהקרביים והלב” (שם, 596). לעומת מילותיו הוא: “אני חש כמו איזשהוא אודיסאוס, שבחזרו לביתו לאחר כל שנות הנדודים שעברו עליו, גילה שכמעט איש כבר לא יודע מי הוא…יותר מכך: בכל מקום ששהיתי, חשתי כזר. חשבתי שאחזור ארצה ואחוש סוף-כל-סוף איזו שייכות, שתהיה לי תחושה שאני עכשיו בבית, אולם זה לא קרה.” (שם, 601).

דמותה של שפעה הינה מופנמת יותר, שבשקט שבה מחזירה אותו אל זיכרונות ילדותו, אל בושם פריחתם של הפרדסים בנעוריו ברמת-גן* והמפגש עימה אף מעורר אותו לשוב אל בית אביו, שזה קרוב לשלושים שנה לא חזר לשם, ליד מפרץ חיפה: “סלח לי, האם אתה יודע אולי איפה הייתה גרה פעם משפחת בלומנגרטנר? אין משפחה כזאת. אני מהמשפחה הזאת. גדלתי כאן כשהייתי ילד. אין פה עכשיו משפחה, אני אומר לך. אני מכיר את כולם בסביבה. זאת לא שכונה של ווזווזים. היקים גרים שם למעלה, על הכרמל…. התהלך, הסתכל סביבו וניסה להיזכר. התאמץ לחשוף מבעד לערפל השיכחון את הנופים שפעם הכיר. התבונן לכל עבר. כיצד לחזור למראות ילדותו? האם ניתן ללכוד שוב את העבר האבוד?.. השקיף מראש הפסגה על הנוף והרהר בקורות אותו מאז שחזר. כאילו השלים עתה גם עם עברו..בראותו לפניו מראש הפסגה את כל הארץ, רטט של חדווה עילאית פילח את פנימו, וכל הוויתו פשטה אדוות נהרה. חש בחזהו התרחבות של שלמות ואושר: רגש נשגב מעבר לכל המילים שידע, שיכולות היו להכיל את תחושותיו. אולי רק השירה תוכל לבטא את פרץ ההתעלות בנשמתו ולהביע את השפיעה של העדנה, שגאתה כמבוע המפכה מאור ומילאה את כל ישותו” (שם, 716-720).

*מותר כאן לציין שכל הפסקה הזו והמשכה לקוחים מזיכרונותיו של הסופר יואב בר-חיים עצמו, שאכן דר כבן למשפחתה קנדית בשכונת גפן, בדרך לג’רישה ליד “הר נפוליאון” (שם 661 , כרך שני). 

כאן אולי מתהפכת אף תמונתו של קספר דויד פרידריך על מעטפת הספר, והדמות ההרואית של ההלך האציל ומקלו בידו, הופכת עתה לדמותו של אינטלקטואל מיוסר, בן זמננו, אחוז חרדות וספקות. המציאות שהייתה מוכרת לפנים אינה כבר מוכרת, והאינטלקטואל בן-זמננו אפוף בתחושה של עוגמה: “נטל את הכרמלית לעיר התחתית. במנהרה החשוכה הרהר בשיר ובמשמעותו. שורותיו האחרונות, כעין חזון אפוקליפטי, הדהדו בנפשו”.

הרומן בן שני הכרכים מסתיים גם כן בסיום לא צפוי לכאורה, במודעת אבל גדולה, המופיעה בספר, כהעתק מדויק כמו בעיתונות. מועד טקס הלווייתו של פרופסור הרצל אריאלי, ממייסדי אוניברסיטת השרון, מהפכן רעיוני ודידקטי, פורץ דרך ביעדה של האקדמיה החדשה, שכמה אנשי סגל שמו מכשול לפעילותיו ויוזמותיו – סיפור מוכר, הלא כן?                                                                      

מותו והלוויה מביאים את ד”ר יהודה בלומנגרטנר לידי הרהורים על חייו שלו, ומותו שלו, דרך שילוב, ‘מלוא הטנא’ של ציטוטים ופראפרזות מתוך ספרות העולם על מכלול תקופותיה וסגנונותיה. לעיתים בשפת המקור ולעיתים בתרגום חפשי. למשל “הקומדיה האלוהית” של דנטה, או האלגיה השנייה של רילקה: “אה, מי ייתן,שבתוך כל ההמולה והשצף שבקיום, יימצא לו לאדם איזה נווה טהור שכולו שלו – ולו רק מעין קורטוב זעיר מזעיר של אדמת פרי: כברת קרקע אנושית במיצר שבין המערבולת והסלעים” (שם, 730), או ציטוטים של הורטיוס.

הרומן “חזרה” חובק עולם שירה, ספרות, אמנות, איקונוגרפיה אמנותית, היסטוריה, גיאוגרפיה, הגות, אדריכלות, ויצירות קומפוזיטורים בכל התקופות, ובעצם מה לא – אם נתרגם זאת למבנה סימפוני, פרק הפינאלה הארוך הוא כמין חזרה של מכלול הנושאים בתמצות, כאשר סופו הוא הקדנצה של היצירה. “חזרה”, דהיינו קונקורדנציה עתיקה וחדשה של מה שנכתב או נהגה ע”י האנושות. ללא ספק רומן ספרותי והגותי, המעורר פליאה והשתוממות על היקף ידיעותיו של הסופר, וכל זאת בלשון ספרותית זורמת הגובלת בגאונות. הרומן בעל שני הכרכים מסתיים במילים אלו: “נטל חרישית רגב אדמה, הניחו באהבה על קברו של ידידו, ואז התרומם, קם, הסב פניו אחורה אל השער לבית-החיים, ואט-אט החל פוסע בדד בדרך חזרה” (סוף, 732). מילות הסיום נושאות נימה של אופטימיות, פיוס כלשהו של יהודה עם העבר, פתיחות עתה אל עולם הדמיון והיצירה בכל גווניה, התרה כלשהי של היאחזות במוחשי בלבד, בהסברים ההגיוניים המבוצרים בלבד, וזאת ללא ספק בעיקר ובזכות פאנל הנשים שעמן נפגש במהלך עלילת הרומן. אכן הרבה התרחש במשך הרומן, אך דבר אחד חשוב ועיקרי נותר לברר, האם באמת התרחש אירוע “חזרה” או “השיבה הביתה”? ובעצם מה משמעותה של “חזרה”? האם אפשר במקרה זה לחזור אל העתיד?? האם זו חזרה אל נבכי התודעה, כדי להעלות מבעדה איזו “הארה” קטנה אך משנת חיים, או חזרה החוצה, דרך פעולה או מעשה של תעוזה? בדומה להרצל אריאלי, אביגיל, דרורה, שפעה, או אפילו אלה אשמן, שנוקטת עמדה, אמנם קיצונית, אך מנסה בדרכה למצוא פיתרון לחייה המשעממים. וגיבורנו ד”ר יהודה בלומנגרטנר, באיזו עמדה הוא בעצם נוקט? באיזו פעולה או תעוזה הוא נוקט, כלפי אותו עולם שאיבד את תפיסת האחדות, את השייכות ההיסטורית? ואולי אף אנו, בני ‘תקופת ימי הביניים השנייה’, נותרנו כמו יהודה, או ‘שבט יהודה’, כסך מילות השיר ‘הבינוני’ של מאת’יו ארנולד, אך הממצה את תרבות זמננו: “סחופי בלבול המולת מאבק ומנוסה/שם גייסות נבערים מתכתשים באפילה”. יהודה בלומנגרטנר, העומד בדומה לדמות על מעטפת הספר על צוק הסלע וצופה בעולם הסוער , הוא בעצם אנטי-גיבור של ימינו, לא רק כפרט, אלא כמראה לכלל האנושי, החברתי, התרבותי, שאינו נוקט שום עמדה שיפוטית, נותר מרוחק ומשקיף ולא לוקח סיכונים. 

מבעד לדוקומנטים הרבים, ומחקרים היסטוריים וגאוגראפיים מקיפי יבשות, אודות התרבות על צורותיה המגוונות, הדיון הוא איך ומהי הצורה הטובה לתכנון ובנייה למען היטיב עם האנושות. מבעד ליפי האסתטיקה של היצירה על פניה המגוונים, עולה קריאה חברתית-פילוסופית וקיומית כאחת: אפרודיטה, אתנה, הרה, כרובים, מלאכים, אלוהים, לאן אני הולך מכאן, איך אני שב, חוזר מכאן, ובעצם לאן?

קראו גם :

פרק מהספר “חזרה”

יהודית אוריה בדיאלוג עם הספר “חזרה״

יואב בר -חיים בלקסיקון הספרות העברית

דף הפייסבוק של יואב בר חיים

דף הפיסבוק של אילן גל פאר

אילן גל-פאר הוא “יואב בר -חיים”

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

17 + 3 =