זאב ז’בוטינסקי. באדיבות מכון ז’בוטינסקי בישראל

הקדמה:

אנו פותחים את פרויקט “הסיפור התנ”כי וההיסטורי” שלנו, שבו נפרסם ב”יקום תרבות” סיפורים קלאסיים שונים המתרחשים על רקע התנ”ך וההיסטוריה.

הסיפור שלפניכם הוא אחד הבודדים שכתב הסופר, העיתונאי, ומייסד התנועה הרויזיוניסטית, זאב ז’בוטינסקי על היסטוריה קדומה. לצד הרומן המפורסם שלו “שמשון” (פורסם במקור ברוסית ב-1926 בפאריז), שגם הוסרט בגירסה הוליוודית ידועה מאוד של הבמאי ססיל דה מיל והומחז על הבמה הישראלית בתיאטרון “מיקרו” הירושלמי.

“שמשון” נחשב כיום לאחד מגדולי הרומנים בז’אנר הספרותי הזה.

כריכת ״שׁמשון״ של ז׳בוטינסקי באנגלית

ז’בוטינסקי תכנן רומנים נוספים על רקע ימי התנ”ך, על יעקב אבינו ומערכת היחסים שלו עם רחל ולאה, ועל דוד המלך ומערכות היחסים שלו עם נשיו. אבל אלו למרבית הצער לא יצאו לפועל. ז’בוטינסקי היה עסוק מדי בפעילות פוליטית, ומעולם לא מצא את הזמן להשלימם.

עטיפת המהדורה הצרפתית של “שמשון”. ז’בוטינסקי חי בשנותיו האחרונות בצרפת.

עם זאת, ייתכן שהרשימה שלפניכם תוכננה כמקור כסוג של הקדמה לאחד מהם. בסיפור זה מציג ז’בוטינסקי סקירה לגלגנית על הדת הפאגאנית וגיבוריה האלים, שיום אחד חודר לשטחיהם אל מסוג שכמוהו לא הכירו.

את הסיפור הזה יש להבין כתגובה משועשעת לשיחות שונות, שאותן קיים ז’בוטינסקי בתקופה שבה חי בפאריז, עם סופרים עבריים עמיתים שונים כמו זלמן שניאור, שעסק אז בכתיבת פואמה ענקית בשם “לוחות גנוזים”, חיים הזז, שחיבר אז סיפור על רקע ארץ כנען הקדומה בשם “חתן דמים”, שאול טשרניחובסקי, שחיבר פואמות שונות על תקופת המקרא , הארכיאולוג נחום סלושץ, ההיסטוריון עדיה גורביץ’ חורון, המשורר הצעיר אוריאל שלח (הוא יונתן רטוש), ואחרים, על ההיסטוריה הקדומה של עם ישראל, ועל הדרך בה התפתחה אמונתו.

מכל הדיונים הללו התפתחה לבסוף האידיאולוגיה שאנו מכנים כיום “כנענית, של חורון ורטוש.

ז’בוטינסקי, אם כי הכיר את השניים, ושמע את רעיונותיהם, לא הזדהה עימם, אבל בהחלט היה לו מה לאמר בנושא. וכאן הוא משמיע זאת בפיליטון משועשע.

הסיפור יוצא הדופן הזה אמור לצאת לאור בעתיד בכרך “יהדות” במהדורה החדשה של כל כתבי ז’בוטינסקי. תודתנו לגדעון מיטשניק , מנכ”ל מכון ז’בוטינסקי, ולאירית סיוון, רכזת המערכת של פרוייקט “כתבי ז’בוטינסקי”, למכון ז’בוטינסקי, ולפרוייקט “כתבי ז’בוטינסקי החדשים” היוצא לאור בשיתוף מרכז בגין.

הסיפור פורסם לראשונה ביידיש דווקא בשם ‘מיטאלאגיע פון כנען’, דער מארגען זשורנאל, 19 ביולי 1931, עמ’ 5

חודש לאחר מכן הוא תורגם לעברית, והופיע תחת השם ‘המיתולוגיה של כנען’, תרגום: י.ג (אולי עדיה גורביץ’ -חורון לימים מייסד האידיאולוגיה הכנענית?), ‘במחנק – עלון לאומי חד-פעמי’ (ירושלים) 21 באוגוסט 1931, עמ’ 2.

כמו כן הופיע ב’כתבים: אספרתקוס וסיפורים אחרים’, ללא תאריך, (1950 או 1958) עמ’ 259.

בקובץ ‘זאב ז’בוטינסקי: 120 שנה להולדתו ו-60 שנים למותו’, תל-אביב, ההנהגה הארצית של בית”ר, 2000, עמ’ 19.

וב’כתבים: ההיסטוריה, הדת והתרבות היהודית’, ירושלים, מכון ז’בוטינסקי ומרכז מנחם בגין, עומד לצאת במהלך 2020.

והנה הוא שוב בפני הקהל במרשתת לרגל 21 יולי, כ”ט בתמוז,80 שנה למותו של זאבכ ז’בוטינסקי ו-140 שנה להולדתו.

המהדורה האנגלית של הרומן “שמשון” שאותו פירסם ז’בוטינסקי בשם הבדוי “אלטלנה”

האלים של כנען

מאת זאב ז’בוטינסקי

קשה להאמין שלארץ כנען לא היתה מיתולוגיה בזמנים העתיקים. בדברי על מיתולוגיה אינני מתכוון רק לאלים – אלים היו להם דווקא, וגם שמותיהם ידועים לנו – אבל מתכוון אני לזר האגדות הנרקמות מכל אל לחוד ומסביב ליחסי האלים בינם לבין עצמם ובינם לבין מאמיניהם ועמיהם, בדיוק כמו שאנו רואים במיתולוגיה היוונית: אולי לא כל-כך יפה, אולי לא כל-כך נהדרת, אבל מסובכה ועמוקה. הרי אין כל ספק, שהסבתות בזמנים ההם היו מספרות לנכדיהן מעשיות ואגדות על האלים. ובכן, הלוא היה מן ההכרח שיהיה להן מה לספר. מדוע לא רשמו את המיתולוגיה הזאת, או איך הלכו הרשימות הללו לאיבוד, זאת היא שאלה בשביל חוקרים. אולם אף חוקר לא יכול לשכנע אותנו, שאם אין הוא יכול לפתור את השאלה, הרי אפשר להסיק מכאן, שלכנען לא היתה שום מיתולוגיה רומנטית בכלל. ובכן אני אומר: לארץ כנען היתה מיתולוגיה, והנה פרק אחד שלה. איפה מצאתי אותו אין זה מעניינו של החוקר.

האלים של כנען ממש כמו האלים היוונים היו על ראש הר. בקיץ – על החרמון; בחורף – על הכרמל. ההבדל הוא רק בזה, שהאלים היווניים כולם בני משפחה אחת: בנים ובנות של האב זאוס והאם הֶרה (הלטיניים היו קוראים להם יופיטר ויונו), בשעה שבכנען היו האלים סתם חברה של ג’נטלמנים וגבירות בלתי-תלויים זה בזה. לכל אחד היתה חצר-מלכות ומשרתים משלו. הם חיו ביניהם בשלום כידידים טובים, בלי קנאה ושנאה; לכל אחד מהם היה שטח מיוחד בעולם שבו הוא משל. אולם הם לא דאגו ביותר ולא התעניינו ביותר בשטח שלטונם, כל זמן שההכנסות שלהם היו מובטחות. ומכיוון שעל ההכנסות האלו היתה גם פרנסתם של כוהניהם בכל שטח ושטח, הרי ההכנסה היתה מובטחת. וידוע הדבר, שכל מי שפרנסתו בטוחה נוטה לרחבות ולפזרנות יותר מאשר לקמצנות. כך היה נהוג גם אצל אלי כנען. כשסיפרו לכמוש, אלוהי מואב, שבשטח שלטונו – מעבר לים המלח – בנה מישהו כנסיה למולך של הצידונים[1], ענה מתוך פיהוק: “אין זה מדאיג אותי כלל”. באשר לעשתורת[2], שהייתה גברת, הרי אין בכלל מה לדבר. לכבודה בנו מקדשים בכל הארצות, והאלים היו שולחים בעצמם פרחים לכל חג שהוחג לכבודה, בתנאי שבכל ארץ וארץ יכריזו הכוהנים, שעשתורת התחתנה דווקא עם האל של אותה הארץ, וייתכן שזה לא היה שקר כלל.

ככה חיו להם האלים את חייהם בנעימים, והחיים האלו נמשכו מי יודע כמה מאות בשנים. החשוב מכל האלים היה מולך הצידוני, שהכנסותיו היו זורמות מכל קצווי תבל, גם מעבר לימים, כי הצידונים היו סוחרי ימים, בקיאים מאד בהלכות המלאכה של שודדי-ים, ששימשה יסוד ליצוא וליבוא. בצור וצידון התנוססו פסליו, פסלים גדולים ואיומים יצוקים ברזל, וביום הולדתו היו מכניסים לתוכו עמוד-אש גדול, ומשליכים לתוך לוע הברזל שלו ילדים חיים קטנים, וככה קנה לו מולך שם של אוכל בשר-אדם. לאמיתו של דבר, הרי המטבח בדירות היפות שלו בכרמל ובחרמון היה מלא כל טוב, בשר עיזים, גבינה וחמאה, וכמובן גם יין ויי”ש; בעצמו לא היה לקקן ביותר – את השולחן שלו, שהתנהל ברחבות כזו, סידר רק לאורחיו ולמשרתיו. בעצמו הסתפק ברבע עוף, בקציצה, ובכוס-קפה לקינוח סעודה. זולל גדול היה כמוש המואבי – אש להבה, אוהב חיים, חובב הלצות ופתגמים. בזמן שניסה לספר אותן בנוכחות עשתורת היתה עשתורת מוחה כנגדו מתוך צניעות. בארץ מואב, דרך אגב, לא היה אף פעם. לא ידע אפילו איפה נמצאת הארץ הזאת. ובשעה שמשרתיו הביאו לו את מס הארץ היה שואל אותם בשחוק: ובכן, מה נשמע שם אצל הממזרים[3]?

בן-אדם חשוב אצלם היה דגון הפלישתי, למרות מה שהיה “הידוק” ביניהם. הוא היה מילידי הארץ, אולם עמו היה חזק ובעל תרבות. בידו היו כבר ברזל וסוסים – דבר יקר-המציאות בזמן ההוא בכנען[4]. אנדרטות פסלו ביפו ואשקלון ציירו אותו כחצי-דג וחצי-שור. כשראה פעם בשעה שטייל בסביבה פסל כזה, ירק מתוך בוז ואמר: פוי!

היו ביניהם גם אלים ממדרגה יותר נמוכה, חברים פחותים במעלה, למשל ציון אלוהי היבוסים, שישבו אז בסביבות ירושלים. אצל היבוסים היה נחשב לאלוהי המדבר, הנקרא “ציה”, ומכאן שמו: ציון. ועל הר קודשם ציירו אותו הציירים שלהם כתיש בעל קרניים[5], המצייר אותו כ”שעיר”, ופעם בשנה נתנו לו מתנה חשובה: את כל משא פשעיהם[6]. הוא לא דאג לכך כלל: מתנה זו היתה קשורה במתנות אחרות. ומראהו לא היה דומה כלל למראה תיש – להיפך, תמיד היה מגולח.

מסביב לארמונות האלים היה בית קטן, שבו חיו כל מיני אלים קטנים: לילין ורוחות, הדומים פחות או יותר לאותן רוחות הטומאה – הנימפות והסאטירים – שעל-יד האולימפוס היווני, שאפשר לראות כיום בכל חלון בסלוניקי (את ההר אולימפוס, ולא את הנימפות).

ויהי היום ועל החרמון נראתה דמות בלתי-ידועה. אמרו לה, שהאלים מסובים לארוחת-הערב אצל עשתורת בגן, והוא פנה ישר לגן. אולם לא ניגש בחוצפנות ישר לשולחן. הוא עמד בין העצים וחיכה, עד שהחברה תגמור לסעוד.

הראשון שהרגיש בו היה מולך בעצמו. “בוא הנה”, קרא לו, “מי אתה?”

– “אני?”, עונה האורח בשאלה לשאלה, “הנני האל של עם ישראל”.

– “ישראל?”, שואל מולך, “מימי לא שמעתי עליו”.

– “באתי לא מזמן”, עונה הדמות, “הידיעה לא הופיעה עדיין בעיתונות, אבל היא תופיע עוד”.

– “שקט”, מתערב כמוש המואבי, “אולי הוא מאותם הגזלנים, שהיכו את השכנים שלי, איך קוראים להם: בשן מלך עוג, או עוג מלך הבשן[7]“.

– “ייתכן”, עונה האורח בפשטות, “הם היכו כל-כך הרבה מלכים, שאינני יכול להיזכר בכל השמות”.

– “נראה שהחבריה שלך הם גזלנים ממין משובח”, אומר כמוש, “טוב, שב ותתכבד בצלחת מרק”.

– “תודה רבה!”, עונה החדש, “אינני אכלן”.

– “מה שמך?”

החדש סינן מילה קצרה, אבל מחמת המבטא הזר לא הבינו אותו. דגון הפלישתי, אל בעל תרבות, שאל:

– “איך כותבים זאת?”

– “שמי נכתב בארבע אותיות[8]. אפשר לבטא אותו בצורות שונות. אבל מוטב שלא לבטאו כלל. אם יש צורך דווקא בשם, תקראו לי פשוט יחיד”.

וכך הוא נשאר לגור בעירם, דווקא לא בארמון, כי משרתים לא היו לו ואף אחד לא הביא לו שום מתנות מלמטה. בתוך ההר היתה מערה גדולה; שם הוא לן ושם היה גם המשרד שלו. עד שעה מאוחרת בלילה היה יושב על-יד שולחן הכתיבה שלו עם מכונת-הכתיבה שלו, כשהוא מנהל חליפת-מכתבים רבה, מחוקק חוקים, שופט חוטאים, נותן עצות בנוגע לכל פרט ופרט, כיצד לבשל, כיצד להתרחץ, וכיצד יחיה אדם עם שכנו.

– “מה אתה כותב כל היום, יחיד?”, שאל אותו ציון היבוסי בלכתו לציד, בעברו על-ידו נח רגע קט, וניגב את הזיעה.

– “על-פי רוב”, אומר הלה מתוך החיוך התמידי שלו, “על-פי רוב אני מקלל”.

– “את מי?” “בעד מה?”

– “יש לי עם, והם עושים שטויות. מוכרחים איפוא לקללם!”

– “עזוב אותם! הם לא יהיו יותר מאושרים מקללותיך!?”

– “מאושרים וודאי לא יהיו, אבל יהיו חכמים יותר”.

– “ולשם מה נחוץ כל זה?”

– “בכדי שישלטו, ועל ידם אשלוט אני”.

– “ישלטו, איפה?”

– “על כל העולם, ואז יהיה העולם, לא הם, יותר מאושר”.

ציון היבוסי הביט עליו מלמעלה למטה. ציון היבוסי הדליק סיגריה חדשה ופנה ללכת, וכשהוא מופנה אליו בגבו אמר:

– “כל זה שטויות. אני מצפצף על העצים והתיישים שלי. ואני רואה, שאני עשיר ממך, ושלשום ביקרתי את עירם. עיר יפה מאד, ואותה בנו בלי עצות”.

– “עירך”, ענה הלז, “מוצאת חן גם בעיני”.

כעבור שבוע סידרו האלים משתה גדול מעבר למפרץ חיפה, לא רחוק מעכו (זה היה בחורף, הם חיו על הכרמל). מרחוק ראו את “הירוק”, ומולך רמז לו: “גש הנה!”

הלז ניגש בפשטות ובנימוס כדרכו תמיד.

– “תגיד יחיד!”, שואל מולך, “התנהגותך אינה מוצאת חן בעינינו. היש לך דרכון? אתה מספר, שאתה אל, אולם התנהגותך איננה כלל דומה להתנהגותם של אנשי החברה שלנו. ועמך גם הוא דבר-מה בלתי-נעים. מדוע אינם יכולים לשבת במקום אחד? מדוע הם מתפרצים לארצות זרות? על העניין אמנם אינו נוגע לנו בעצם, אולם לגרש את הכוהנים שלנו! דבר כזה לא קרה אף פעם. עד היום, בזמן שעם אחד מעמינו כבש את ארצו של שכן, היה מלכו מבקר קודם-כל במקדשה של אותה הארץ ומשתחווה לפניו, ועל-ידי כך ניתנה לנו האפשרות לחיות בשלום בינינו ולא להתערב בענייני המדינות של בני-אדם. האם אחד משלנו אתה או לא?”

– “הרי אמרתי לכם מראש”, עונה הלז, “שתקראו לי ‘יחיד’. אין זאת אומרת שאני ‘אחד מכם’ אלא ‘היחיד'”.

מולך קפץ ממקומו:

– “חוצפה! משוקץ! מתחילה באת בשקט, בפשטות כאברך משי, ועכשיו נהיית גס ואתה מעליב את כולנו!”

– “סלח לי אדון מולך!” ענה הלז, “איני רוצה להעליב אתכם! יתר על כן, אינני יכול להעליב אתכם”.

– “אתה אומר בעצמך, שאתה רוצה לשלוט עלינו!”

– “סליחה, איני רוצה בכך משום שאי-אפשר להעליב את אלה, אי-אפשר לשלוט על אלה שהינם… איך להביע את זה, שהדבר לא ירגיז אותך?”

– “תגיד כבר באופן פשוט וגס, שהם מה?”

– “שהם אפס, שאינם בנמצא כלל, משום שאינם קיימים!”

תרגום: י.ג. בתוך במחנק, עלון לאומי חד-פעמי 21.8.1931

כריכת שמשון של ז׳בוטינסקי בעברית

הערות


[1] מולך מופיע במקרא כאלוהי העמונים (מלכים א,יא,7), אבל היו תקופות שפולחנו היה גם אצל בני ישראל. הפולחן המשויך אליו היה שריפת ילדים: ויקרא יח,21 “וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ”. ז’בוטינסקי מתייחס אליו כאל הצידונים.

[2] עשתורת מופיעה במקרא כ”אלהי הצידונים” (מלכים א,יא,33), אך גם כאל אחר של ישראל (שופטים י,6), וכן אצל פלישתים (שמואל א, לא,10)

[3] תיאור לידת מואב מופיע בבראשית יט,30-38. ” וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר וַיֵּשֶׁב בָּהָר וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו עִמּוֹ…וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל-הַצְּעִירָה אָבִינוּ זָקֵן, וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל-הָאָרֶץ. לְכָה נַשְׁקֶה אֶת-אָבִינוּ יַיִן וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ, וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע. וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת-אֲבִיהֶן יַיִן בַּלַּיְלָה הוּא, וַתָּבֹא הַבְּכִירָה וַתִּשְׁכַּב אֶת-אָבִיהָ וְלֹא-יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ. וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל-הַצְּעִירָה הֵן-שָׁכַבְתִּי אֶמֶשׁ אֶת-אָבִי, נַשְׁקֶנּוּ יַיִן גַּם-הַלַּיְלָה וּבֹאִי שִׁכְבִי עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע. וַתַּשְׁקֶיןָ גַּם בַּלַּיְלָה הַהוּא אֶת-אֲבִיהֶן יָיִן, וַתָּקָם הַצְּעִירָה וַתִּשְׁכַּב עִמּוֹ וְלֹא-יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקֻמָהּ. וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת-לוֹט מֵאֲבִיהֶן. וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב, הוּא אֲבִי-מוֹאָב עַד-הַיּוֹם. וְהַצְּעִירָה גַם-הִוא יָלְדָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן-עַמִּי, הוּא אֲבִי בְנֵי-עַמּוֹן עַד-הַיּוֹם.”

[4] תיאור דומה לדגון ראו בספר שמשון, (תרגום: פטר קריקסנוב), ירושלים: כתר. 2007. עמ’ 185

[5] תיאור דומה ל’ציון’ שמשון שם עמ’ 170-171 “שלוש פעמים בשנה הגיעו ליבוס שבטים מכל חופיה של הימה המלוחה והביאו מתנות שלא ייספרו מרוב לאל המדבר השעיר ציון, בעל הקרניים ורגלי התיש.”

[6] וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲו‍ֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה. וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲו‍ֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר. (ויקרא טז,21-22)

[7] ” וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן, וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתָם הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי. וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ, וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן. וַיַּכּוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו וְאֶת כָּל עַמּוֹ, עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד, וַיִּירְשׁוּ אֶת אַרְצוֹ… וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר, אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי. וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד.” במדבר לב,33-34 לג,1-2.

[8] פסחים נ ע”א: “לא כשאני נכתב אני נקרא. נכתב אני ביו”ד ה”א, ונקרא באל”ף דל”ת.”

נספח :

לפניכם הגירסה המקורית של הסיפור כפי שהופיעה במגזין במחנק בשנת 1931.באדיבות מכון ז’בוטינסקי בישראל .

תגובה אחת

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן