ספרהּ של דורין מרגלית קרוי סנפלינג על כחול-הזקן“( גוונים 2017), כותרת הלקוחה משמו של הפרלוד השישי בספר. פרלוד המתאר את הכנותיה של הגיבורה, העומדת להסתכן במעשה שעלול היה להביא לכיליונה. בדעתה היה לשלשל עצמה בחבל מגג של בניין אל תוך דירה, בכדי להיוודע לסודותיו של השוכן בה, כמו לדעת את רזוֹ האיוֹם של כחול-הזקן, רוזן רשע שרצח את נשותיו וטמן בסתר את גוויותיהן.

אגדה עתיקה זו של שַרל פֶּרוֹ (1697) שימשה כנושא ליצירות רבות, כמו לאופרה הסימבוליסטית “כחול הזקן” מאת בֵּלָא בַּרטוֹק (1911) “המדברת אל הרבדים העמוקים … מתארת ממש את החדירה פנימה; את תהליך החקר הבלתי-נלאה ואת המפגש עם המקום שאין ממנו חזרה.”

לשם ניסיונה לחדור אל המסתורין, עוברת גיבורת הפרלוד הזה הכשרה בחוג לסנפלינג, רוכשת ציוד מתאים, וגם לומדת אצל זגג כיצד לחתוך זכוכית. לתמיהתו של הזגג, היא עונה, שמטרתה הייתה ליצור “אגרטלים משברי זכוכית צבועה”.

דימוי זה מאפיין את הספר כולו, המורכב כאגרטל של פיסות זכוכית צבעונית, המשקף מציאות ססגונית, רבת-פנים וגוונים. שלושים הפרלודים מצטיינים בגיווּן רב של תקופות כתיבתם, נושאיהם, מקום התרחשותם הגיאוגרפי, והאישים המוזכרים בהם. את תיאור האישים, המתווים של אישיותם, תופסת הכותבת במבחר קווים מצומצמים, המשורטטים ביד בטוחה, ומביעים היטב את עיקר האיפיונים של מהותם.

כדוגמה אחת יתואר הדושיח המדומה בפרלוד השביעי, זה שניהלה עם המלחין גוסטב מהלר, שנפטר עשרות שנים לפני הולדתה, אשר כאילו היה נוכח בנפשה בפועל: “כשהיה מדבר אליי הייתי מרכינה את ראשי במבוכה, אבל כמו בעקבות סולם שעליו מטפסים מלאכים, הייתי נושאת את עיניי לעבר מצחו הרחב, ומתפלאת כל פעם מחדש על פלומת האור שמציפה אותו.” עוצם התמסרותה ליצירותיו מתואר כמעט כסחף של התאחדות עם יוצרן, כאשר זיווּגם הרוחני של שניהם יחד יוצר מעין “ישות אחת זכרית-נקבית”.

הקליידוסקופ הססגוני הזה של שלושים הפרלודים, לכאורה כה מגוּונים ושונים, מצטיינים כולם בכתיבה עברית משובחת. הם שופעים חמלה ואהבת-אנוש, כדוגמת תיאורה בפרלוד התשיעי את מורהּ האהוב. מוזיקאי רב-אמן, המתואר בכל זאת כמי, שעם כל גדולתו כגיטריסט מהולל, היה דואג במסירות אבהית לא רק לתלמידיו, אלא גם לחתולי-רחוב רעבים.

מתוך כל שלושים הפיסות, בחרתי הפעם כדוגמה לכתיבתה להתייחס בפרשנותי, ולפרֵט, דווקא אחת מסוימת, פרלוד 27, “ימימה, ציפור-ים קטנה”. אולי מהסיבה הפשוטה שאני, כיליד קנדה, התגוררתי בעיר קינגסטון, במוצא הנהר הגדול סיינט לורנס, שהמקום ההסטורי טָדוּסָק בשפכו לאוקיאנוס האטלנטי מהווה את האתר להתרחשותו של פרלוד זה.

פרלוד 27 אכן משקף גם הוא את רוחם של כלל הפרלודים, מלאיי הכמיהה לחקור ולנגוע במסתורין של החיים, כמו המוזיקה של גוסטב מהלר השואפת אל הנשגב, המתוארת בפרלוד השביעי, או כמו ניסיונה של הדמות בפרלוד השישי לחשוף את האמת החבויה בביתו של איש הטומן סודות.

גיבורת הפרלוד הזה, האשה הצעירה ימימה, אינה מבלה בסתם טיול תיירותי שגרתי, המותיר בה רק הנאה חולפת, אלא חוֹוה מסע-חיפושים חזרה, אל הבראשיתי, אל העבר. כראוי, הפרלוד מסופר כזיכרון למה שהיה. בשאיפתה לחשוף אמת קדומה, החבויה גם במעמקיי נפשה, נוסעת ימימה אל היישוב האירופי הקדום ביותר שהוקם על אדמת קנדה, ופוגשת בו אחד מאנשיי ה”אִינוּאִיט”, אסקימואי יליד האוכלוסייה הקדמונית ביותר של הארץ הנידחת ביותר, שמדריך אותה במסעה. הסוד שברצונה לגלות הוא קיסר הים, הלוויתן – אחת הבריות העתיקות והמסתוריות ששרדו מאז ימי קדם.         

הפרלוד מתאר מבחינה פסיכולוגית טכס חניכה. ימימה עוברת מסע של חשיפת מעמקיי נפשהּ. תוך כדי התוודעות לכוחות המסתוריים של הטבע, היא מגיעה גם לגילוי-עצמי של רבדים נסתרים בנפשהּ-היא. בהתוודעותה של ימימה אל אחד מסודות החיים והטבע רבי ההוד, מביא המעשה לתמורה בהשקפותיה.

מסעה אל הנסתר מהווה התעוררות. היא מתחילה בו השכם בבוקר, ומגיעה אל מושבת ילידים, שקנדה היתה ביתם עוד מימי קדם, טרם הופעתו של האדם המערבי וערכיו. היא תרה אחר החוויה הראשונית: לגלות ולהתוודֵע אל קיסר הים המסתורי, הלווייתן. מסע החיפוש שלה מסוּמל כיקיצה. היא התכוננה לצאת לדרכה ב”דיממת הבוקר, צינת השחר”, “עם הנץ החמה”, ופותחת “עם שחר” במסעה ב”סירה קסומה שאך יצאה מתוך סיפורי האגדות”, אל תוך “השקט הגדול”, הקדמוני, כאשר “הסירה הישנה, בגווני האדמה, הפקירה עצמה כליל לאצבעות האם האטלנטית”.

המדריך למסע-חיפושים זה, כמו וֶרגיליוּס שהורה את דַנטֶה, הוא טירנאו, יליד שבט אסקימואי בן האוכלוסייה הראשונית ביותר של ארץ הצפון. טירנאו מתואר כמעט כפרא קדמוני, בשיערו הגס השחור ככלונסאות פחם, ב”מסתור אישוניו האפלוליים” על פניו, שנראו בעיניה ל”סימניות ספר עתיק אפוף רזים”, ובקולו שדמה ל”נהימות גרוניות, שהדהדו … כמו סדר השבעות.”

איש כאילו-פרימיטיבי זה משמש כמדריכהּ למסורת העתיקה של שבטו, הכוללת פולחנים קדומים לקידוש עונת הפוריות והרבייה. הוא פוקח את עיניה למיתוסים הראשוניים מימי קדם של האנושות, ללחשים, לכישופים, וטכסים לרוחות ואלי הטבע, כאלה אשר רושמם פסק זה-מכבר להשפיע על האדם המערבי המודרני, המדעי, והרציונאלי-לכאורה. האדם בן-זמננו מתנכל לטבע או אדיש אליו, וחי בחוסר הרמוניה עם תהליכיו. הוא נטול אותה ייראת-כבוד והתאמה שיש לאחיו החי עוד במגע עם כוחותיו, מי שעדיין אינו משועבד לטכנולוגיה שיצר איש המערב לשירותו, ואולם בסופו-של-דבר הפך לכלי-השרת שלה.

האדם המודרני, החש ניכור, מחפש נואשות משמעות שתפרה את חייו. יוּנג טען שבין המקורות למצוקתו הנפשית הוא היותו מנותק מההשפעה המרפאת של המיתוסים, הסמלים, והתבניות הארכיטיפיות, הטמונים כמשקע במעמקי תודעתו, כאלה המשותפים לכלל האנושות: התת-מודע הקולקטיבי. לפי יונג, מעמקיי האוקיאנוס העצום הינם הארכיטיפוס המייצג את עומק התת-מודע המשותף, ואילו החיה מסמלת את עולם האינסטינקטים והקשר אל הטבע. סמלים קדמונים אלה בנפשו של האדם מסמנים את הכוחות הנסתרים בתת-מודע. הלווייתן, קיסר הים, הינו סמל כביר לכוח הראשוני של החיוּת והדחפים הבסיסיים בטבע.

בהדרכתו של האסקימואי נעשית ימימה מודעת למציאות קמאית של רוח הטבע ושל קדושתה. בתיאור צֵיד הלוויתן, נחשפת ימימה ליצרים של חיים ומוות, המתממשים במפגש בין הצַייָד לחיה. תיאור הצַיִד בפרלוד רווּי בדימויים של אֶרוֹס ותַנָאטוֹס. זהו “הרגע המלוטש כסכין, הטלת הצלצל בגופו של הלווייתן, שהיה כקריאת-תגר קדמונית, צווחת-ניצחון של צַייָד על גופו-שלו. מבעד חלב עורו של הלוויתן חדר הצַייָד אל הנשמה שאי-פעם שהתה בגופו. וכשנגע בה, נגע ברוחה הבראשיתית של סִילָה (היא האלוהות הקדומה ביותר)”.

בתיאור זה, ימימה ומדריכהּ חוֹוים בקדושת ההיפתחות לאיתני הטבע הכבירים, וכאילו חוזרים לחשיפתה של אמת קדמונית נסתרת.

ואז לפתע, הניב האוקיאנוס את מלוא אונו ואת מורא סודותיו האפלים. “הים אסף את כוח קדמוניותו לגל כהה ועצום שניתר מעלה.” השנים החלו לחוש תחתם “בתנועה של זרמים עזים, אשר הפריעו את מנוחתה של הסירה והפכו אותה לעגלה פרועה נדחפת ונטרפת מצד אל צד ונשמע רעם אדיר של חבטה”. קיסר הים, הלוויתן, הגיח לפתע מן המעמקים המסתוריים ובקע ועלה בכל עוצמת כבודו הנשגב. “ואז התגלה סנפיר זנבו במלוא הדרו, נפרש כמשק כנפיים של אלבטרוס ענק”. שלא כמו הלוויתן הלבן מוֹבִּי דִיק, שבנקמתו ברודפו רב-החובל אחאב משמיד את אונייתו, הלווייתן בסנפיר זנבו מלטף את הסירה כמעין ברכה לימימה. כזיכרון להופעתו, “עמוד ארוך של אדים, כאילו שחרר מול עיניהם מדורת עשן היוקדת בתוכו.”

טלטלת הסירה בגלים שחולל הלווייתן מרמזת גם לטלטלה הנפשית שעברה על ימימה. מעמקיי האוקיאנוס, המקבל אותה כאם המערסלת את הסירה, וגיחתו מתוכו של הלוויתן, היו עבורה כסמל להתחברותה עם כוחות התת-מודע שבטבע ושבתוכה. כמי שמשתדלת לשלשל עצמה למעמקים בכדי לדלות את הנסתר, זכתה ימימה לחשוף הן את המוחלט בטבע והן בנפשה. תוך כדי גילוי עוצמתו הראשונית של הים, היא השלימה עם המיתוסים הקדומים ששכנו במעמקיי נשמתה. היא התחברה כאילו אל האינסוף ביקום, שאיחד אותה מחדש עם עצמיוּתה.

ימימה, הנרגשת עד כלות בחדוות התגלותם לה של כוחות המעמקים, פרצה “בבכי גדול מתוך יראה ושמחה”. מדריכהּ האסקימואי, כראוי לבוגרי טכס חניכה, קבע לה שם חדש, “ציפור-הים הקטנה”, המסמל את שאיפתה להמריא אל המסתורין, ואישר: “קיסר הים הופיע לפנינו, ואין הוא מתגלה לפני כל אחד”.”עכשיו אני יודע! יש לך נפש גדולה כמו של ים”…

בעקבות התגלותו של יצור המעמקים המסתורי, וההד שגילוי זה יצר בנשמתה, השתנו חייה של ימימה, אשר הגיעה להתעלות נפשית ורכשה תובנה חדשה.

היא, שחשה “חיבה עולה וגואה” לטירנאו מדריכהּ, שבעזרתו נחשפו לה רזי הקיום, נאלצה עתה לעזוב ולהמשיך הלאה בדרכה. אולם חייה הקודמים נראו אחרת. “הפרידה מטירנאו ומילידי הים היתה קשה לה, ועוד יותר השיבה אל שפת הבריות, אשר רבצה עליה כעת, כמקור לכל אי-ההבנות, כבליל של מלים שאינן מחוברות זו לזו. הדבר מילא אותה בעצב”. וכדוגמת השומע את סיפור האלבטרוס מפיו של הספן העתיק בשירו של קוֹלֶרִידְג’, כאשר קם לדרכו, נותר הוא “a sadder and a wiser man”.

קראו גם :

דף הפייסבוק של דורין מרגלית

קראו שני פרלודים מהספר “סנפלינג על כחול הזקן” על אנשי ספרות ידועים

צפו בדורין מרגלית בערב השקת ספרה “סנפלינג לכחול הזקן”

האזינו לראיון עם דורין מרגלית על ספרה

דורין מרגלית

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

9 + 18 =