“קוץ” – קהילה וכתב עת

חגית: בחודש מאי 2020 יצא לאור הגיליון הראשון של כתב העת האינטרנטי “קוץ”. מכיוונו נושבת רוח רעננה של יוזמה. בעצם לא משנה כמה כתבי עת קיימים, מה אופיים ומה תוכנם, תמיד יש מקום לעוד אחד: אדם בעולם – אומר את דברו, מעצב את המציאות, משקלו ניכר, כגרם שמים בשדה הכבידה בהשפעתו.

עמוד הבית של כתב העת ״קוץ״
עמוד הבית של כתב העת ״קוץ״

חגית: מי אתם, מייסדי “קוץ”? איך התגבשתם לרעיון?
איתמר גריילסאמר: רם וייס ואני לומדים ספרות באוניברסיטת תל-אביב, הוא בתואר ראשון ואני בשני, ונפגשנו במקרה בבית קפה של הפקולטה למדעי-הרוח בתחילת שנת הלימודים הנוכחית. החוט המחבר בינינו היה מהרגע הראשון אהבת השירה והכתיבה. שתינו קפה והשתרענו על הדשא שבין בניין ״גילמן״ לבין הספרייה, הקראנו זה לזה שירים שכתבנו, ואז הערנו הערות ספונטניות אחד לשני. זה היה מאוד משחרר למצוא מישהו מחוץ לשיעורים שאפשר פשוט לחלוק אתו שיר. המשכנו בשיחה על החיים, על הלימודים, והכתיבה, ובשלב מסוים בשיחה, כשהתחלנו ממש להתחבר, רם הסתכל עליי ואמר לי: ״אתה רוצה שנקים מחתרת?״
אני מיד עניתי לו כן.
באותו רגע ובימים שלאחר מכן ערכנו בינינו שיחות לגבי השאלה מה זו ה״מחתרת״ הזו שאנחנו רוצים לייצג וליצור. גם רם וגם אני איננו אנשים פוליטיים ממש. אנחנו מעדיפים לחבר ולא להפריד. לכן המחתרת הזו היא לא מחתרת צבאית-אידאולוגית. היא מחתרת של אמנים, מחתרת אנטי-ממסדית. הממסד, שמיוצג בארץ בתחום התרבות על-ידי הפקולטות למדעי-הרוח, האופרה, התיאטראות הרפרטואריים למיניהם, המוזיאונים, ואפילו תחנות הרדיו הממשלתיות למיניהן, כל אלה נראים לנו כמו איזשהו מועדון מצומצם וסגור מאוד. הוא מועדון שהיה מלא איכות ורצון טוב, מועדון שהפיק דברים יפים, אבל שהגיע למבוי סתום. אין לו יותר מה להציע לדור הצעיר, ולכן צעירים שאוהבים אמנות עוזבים לחוץ לארץ, לברלין, או ללונדון, כי הם נחנקים פה תרבותית. אם הולכים היום ללמוד במדעי הרוח, לא משנה באיזו אוניברסיטה, או שיוצאים לתיאטרון לאיזו הצגה, או לקולנוע, ולסינמטק, כל האנשים שתראו מסביב ברובם המכריע הם אנשים שמרניים מקבוצה מאוד ספציפית בחברה. אלה אנשים שאנחנו לא מתנגדים להם, אבל אנחנו רוצים ליצור איזושהי אלטרנטיבה להם.
המחתרת התרבותית של ׳קוץ׳, כשבכוונה בחרנו שם שמייצג משהו מכאיב אבל טבעי, משהו שיכול להביא לייסורים אבל גם לריפוי, היא בעצם חתירה לשינוי חברתי-תרבותי. היא חתירה ליצירה ישראלית חדשה שנשענת על העבר קצת אבל בעיקר-בעיקר מייצרת הווה.
נמאס לנו שמרצים.ות, או משוררים.ות, או עורכי ספרות ותיקים, או אוצרים במוזיאונים, ומנהלי מוסדות תרבות למיניהם, קובעים את סדר היום התרבותי והיצירתי שלנו. בלי לזלזל בהם, הם יותר מדי ממסדיים, יותר מדי מיושנים, הם מנותקים מהדור הצעיר, מהחופש ומהיוזמה שלנו. אנחנו רוצים לתקוע קוץ בממסד התרבותי הישראלי, ולייצר אלטרנטיבה.
במהלך שנת הלימודים כל הרעיונות הללו הבשילו בתוכי אישית, ובתוך ראשו של רם, וכל חברי הקהילה שהצטרפו אלינו. התיישבנו בבתים שלנו, באוניברסיטה, בבתי קפה או ברים, והתחלנו להגות את הרעיון של ׳קוץ׳: כתב-עת ספרותי אנטי-ממסדי מצד אחד, אבל גם קהילה אמנותית שתיצור מפגשים חברתיים. אחרי שהחלטנו ליצור את ׳קוץ׳, רם ואני צירפנו לפרויקט גם את מיכל ארנהיים ואת עדן דגני, סטודנטיות בבצלאל שהן אמניות בתחום הצילום וחברות טובות. הן היו ועודן חלק אינטגרלי בקבלת ההחלטות, גיבוש הרעיונות הללו והרחבת הקהילה של היוצרים.

חגית: איך נבחר השם הזה? מהן החלופות שנבחנו ונפסלו?
איתמר: במקביל לפגישה שלי עם רם התחלתי ללמוד קורס בעריכה ספרותית. המרצה סיפרה לנו באחד מהשיעורים שגם המחזאי חנוך לוין למד ספרות בתל-אביב, וכתב בעיתון סטודנטים שנקרא ״דורבן״ כתבות סאטיריות, במדור שעל גבו האחורי של העיתון, שנקרא ״אחוריים״. כשהתחלנו לחשוב על שם לקהילה ולכתב-עת הצעתי את השם ׳דורבן׳, כי חנוך לוין תמיד סימל מחתרתיות אמנותית. אבל רם טען, בצדק, שצריך משהו חדש, כי זה מה שאנחנו רוצים לייצג, משהו רענן, ולאו דווקא המשכיות מעמיסה. אז הצעתי את השם ׳קוץ׳, ורם מאוד התלהב. חלופה נוספת הייתה להיקרא ׳מוזה׳ בהשראת יוון העתיקה. אבל שללנו אותה בסוף כי רצינו משהו יותר עברי ודוקר.

חנוך לוין. צילום יעקב אגור באדיבות המרכז לתיעוד אמנויות הבימה אוניברסיטת תל-אביב
חנוך לוין. צילום: יעקב אגור. באדיבות המרכז לתיעוד אמנויות הבימה אוניברסיטת תל-אביב

חגית: מהם העקרונות של ׳קוץ׳, המניפסט שלו?
קוץ: בשיחות הראשונות שלנו הדבר שהיה חשוב לנו יותר מכל הוא לחבר בין א.נשים שונים שבדרך כלל לא נפגשים, לא מדברים, ולא עושים דברים יחד ברמה האומנותית. להביא יוצרים.ות מאזורים מרוחקים בחברה, גם פיזית וגם נפשית, ולגרום להם לתקשר אחד עם השנייה. אלמנט נוסף, שקשור לשם של הקהילה, הוא הרצון שלנו לדבר על דברים שכואבים לנו כחברה וכיחידים, אבל בלי לנסות לייצג איזושהי אג׳נדה מסוימת. פשוט לשתף אחד את השנייה ביצירה השונה והייחודית של כל אחת, שמבטאת כשלעצמה בעיות שאנחנו חווים כישראלים שחיים בארץ.

איתמר: מעבר לכך כל אחת ואחד מאיתנו הביא אלמנט ספציפי שקרוב לליבו. לי זה היה להפוך את התרבות הישראלית, בייחוד את השירה, לפחות אליטיסטית. הייתה ויש לי הרגשה שהתרבות בארץ מסתגרת בתוך עצמה, ורציתי לפרוץ את המגבלות הללו. זה גם תהליך אישי שלי, של התחברות לצד הפרוע של החיים, לרחוב, ולתרבות ״נמוכה״ או פופולרית. גם לראות ולבוא במגע עם מקומות בחברה שכביכול ״לא יפים ואומנותיים״, אבל הם מרתקים אותי דווקא כי אני בא ממקום מאוד בורגני במקור, ומחפש מאוד את השונה והפראי. לי חשוב מאוד להגיע לכולם, אבל גם ואולי בעיקר שאנשים ומקומות וצלילים שפעם נחשבו לזרים ומוזרים יגיעו אליי יותר. בעיניי זה מה שאמנות אמורה בין השאר להיות: מיקסר אדיר. ׳קוץ׳ זו דרך ופלטפורמה להכיר ולצמוח עם השונות הזו.

המניפסט של כתב העת ״קוץ״
המניפסט של כתב העת ״קוץ״

עדן דגני: אני חלמתי שנצליח לצאת מהמעגלים החברתיים שכל אחד מאיתנו מסתובב בהם, ויחד נגיע לאמנים שונים מכל קצוות הארץ, ניחשף לרעיונות חדשים, ניצור מפגש בין אנשים אקראיים כביכול, וננסה לגלות את המשותף בין כולנו.
אמנם עוד לא היה מפגש, כי כדור הארץ קרס בינתיים, אבל אני מסתכלת על שמות האמנים בכתב העת ומגלה שיש אנשים כמעט בכל הגילאים, חרדים, חילונים, עירוניים, מושבניקים, יצירות של חברים ומכרים, לצד יצירות של אמנים שכנראה לא הייתי פוגשת סתם ככה.
רם וייס: ׳קוץ׳ נוגע ישר בנקודה, הוא לא הולך מסביב. כתב העת והקהילה מכוונים להרמוניה, לשינוי חברתי. מבחינתנו שינוי הוא חיים, ויחד אפשר לייצר שינויים.

חגית: מה זאת ה׳קהילה׳?
קוץ: הדבר החשוב ביותר שבמיזם הוא המפגש וההכרות עם אנשים חדשים ושונים כפי שנאמר. זה הרצון הקונקרטי שלנו, כי דווקא בעידן הנוכחי קשה מאוד ליצור קשרים משמעותיים עם אנשים, בגלל שהכל עבר דיגיטציה, וגם מסיבות נפשיות. וכדי ליצור אמנות, צריך מפגש. צריך קהילה שמגיבה, מעירה, עונה, קוראת, ומקבלת את מה שהיוצרים האחרים עשו, וכך נוצרת אמנות, על ידי השפעה הדדית והרפתקאות כיפיות. זה משהו שחשוב לחדש ויש היום יותר ויותר מיזמים שבדומה ל׳קוץ׳ מחפשים להפגיש בין יוצרים בודדים.

חגית: מה מוצג ב׳תערוכה מתחלפת׳?
רם: התערוכה המתחלפת חיה ונושמת. בעמוד התערוכה תמצאו יצירות של אמן אחד, כל פעם שונה ומיוחד. אנחנו פתוחים לכל אמנות באשר היא ומחפשים גיוון והתפתחות כל הזמן.

חגית: איך נבחרה התשתית האינטרנטית ל ׳קוץ׳?
קוץ: ברעיון המקורי שלנו חשבנו להדפיס את כתב-העת. בסוף בגלל קשיים טכניים ובעיקר כספיים החלטנו ללכת על כתב-עת מקוון. אבל ההחלטה הזו התבררה כמוצלחת מאוד! לא רק שברמה הכללית אפשר להגיע בקלות לקהל חדש באינטרנט, אלא שבתקופת הקורונה, שניחתה עלינו בעיצומו של תהליך היצירה, כל האנשים עברו לצרוך ספרות ואמנות אך ורק ברשת. א.נשים הגיעו לאתר שיצרנו בקלות, והאתר נתן לנו גם חופש לעצב אותו בצורה אינטראקטיבית ואסתטית מאוד, שהדפסה לא מאפשרת.

חגית: מאילו כתבי עת הושפעתם?
קוץ: יש בארץ הרבה כתבי-עת טובים, ואפשר להגיד שהושפענו מכולם, אבל בעצם שלא הושפענו מאף אחד מהם. הסיבה לכך היא שהיה לנו רצון שונה מכתבי-העת הקיימים, שכל אחד בדרכו מייצג דעה פוליטית או לחלופין מגדרית/ פואטית מאוד ברורה. אנחנו רצינו לייצר משהו חדש, שיש בו גם מזה וגם מזה. גם שירה בחרוזים, וגם שירה עם קצב חופשי. גם טקסט על הטרדה מינית שכתבה אישה, אבל גם מסה של חייל דתי שהשתחרר מהצבא ומהרהר על החיים האזרחיים אל מול תקופת השירות. גם צילום, גם ציור, גם סיפורים, גם וידאו ארט. יותר מכל, אולי קיבלנו השראה דווקא ממגזינים, כאלה של אופנה וצילום.

עדן: את רוב ההשראה שלי אני סופגת מהאינסטגרם, וגם כשאני מעיינת במגזינים – אני מגלה אותם דרך האינסטגרם. אני אוספת שם בערך את כל מה שמעניין אותי. אני חושבת שכיום אנחנו צורכים יותר ויותר באינטרנט, גם אמנות. החיבור של הדימויים הוויזואליים לצד השירה הוא חדש בשבילי, ונוצר מהמפגש עם רם ואיתמר, לכן קשה לי להקביל אותו למגזינים אחרים. אני נחשפת לתכנים ויזואליים בעיקר, לכן זה נחמד וחדש לי להתעסק בחיבור בין הדימויים לטקסט.

האינסטגרם של עדן דגן
האינסטגרם של עדן דגני

חגית: אילו תגובות אתם מקבלים מהקוראים?
קוץ: התגובות שקיבלנו עד עכשיו שונות ובלתי צפויות. אנשים מהממסד שהיו אמורים להסתייג מהרעיונות שלנו דווקא מביעים הזדהות ואהדה כלפיהם, ואילו אחרים שוללים את העשייה שלנו ומתעצבנים שאנחנו מעזים לעשות מה שבראש שלנו. בעיקר מלהיב לראות צעירים.ות שמרגישים שמישהו לקח יוזמה ומילא חלל ריק, שרצו בעצם מזמן במימוש של פרויקט בדיוק כזה ומצטרפים אלינו בהתלהבות גדולה.
רם: אנחנו מקבלים בעיקר תגובות תומכות וחמות. יש לאמנים צורך אמיתי בבמה. ככל שהזמן עובר, כך יותר ויותר אמנים רוצים להשתתף בעשייה שלנו. אנחנו מתכננים אירועים ומפגשים שיקרו כאן – במציאות.

חגית: מה הלקחים לקראת גיליון מס’ 2? מה נושאו?
קוץ: התהליך להוצאת ה׳קוץ׳ הראשון היה מאוד מוצלח, וכך גם התוצאה. אבל בפעם הבאה צריך לקחת קצת פחות זמן להוציא גיליון. כן צריך לקחת את הזמן, לחשוב, לדבר, ולערוך, כמו שצריך, אבל עכשיו נוכל להפיק לקחים מהגיליון הראשון ולהתקדם מהר יותר. יש לנו את התשתית עכשיו לגלגל דברים בצורה יותר יעילה, ורק לגדול ולהתפתח כמו קוצים בטבע.

איתמר: לקח אישי שלי הוא שבפעם הבאה אני רוצה לקחת את הזמן בעניין הספציפי שהוא להכיר מי היוצר.ת שאני עומד לפרסם במגזין של קוץ. בעיניי, עריכת טקסט, שזה אחד מהדברים שאני עושה, הוא דיאלוג שבו לכותב.ת יש את המילה האחרונה, אבל בתור עורך נתקלתי גם ביוצרים.ות שלא רצו כלל לדבר איתי אלא רק לפרסם. אלה מקרים נדירים, אבל בעיניי חשוב מאוד שבגלל האתוס השיתופי שלנו ב׳קוץ׳ המשוררים.ות כן יראו לנכון לשוחח איתי על שינויים (גם אם הם מתנגדים להם, להסביר ולדבר זה חשוב, אני אקבל כמובן את דעתם!), ואפילו לפעול בקהילה ממש. בעניין הזה בפעם הבאה חשוב לי מראש יותר להדגיש את השיח המשותף הזה שנעשה בינינו לאחר שיצירה מתקבלת לפרסום, כי זה חלק אינטגרלי בעריכה בעיניי, וגם חלק מהכותבים.ות לא פרסמו עדין בכלל בחייהם ולא מודעים לכך שהתהליך הזה בכלל קיים.

קוץ: בנוגע לגיליון השני, בקרוב נתכנס להחליט על נושא לגיליון הבא. חשוב לנו לא רק להוציא גיליונות אלא גם ליצור מפגשים, ארוחות ערב, הקראות, תערוכות, וכל מה שרק יעלה בראשינו. אחד מהעקרונות שלנו הוא גם לשתף כמה שיותר אנשים שירצו להשתתף, וקשה להגיד מראש מה יהיה, כי אנחנו כל הזמן מנסים להקשיב לאחר, לגלות בצורה ספונטנית לאן נלך עכשיו ואיזה דברים מעניינים אפשר לעשות.

חגית: האם יהיו בו גם תרגומי שירה?
קוץ: בגיליון הראשון שמנו פחות דגש על טקסטים מתורגמים, כי אנחנו רוצים לפרסם חברים.ות שפעילים בקהילה שלנו, אנשים שחיים כאן ועכשיו, ופחות משוררים.ות מפורסמים מחוץ-לארץ. קיבלנו מעט יצירות של ישראלים דוברי שפה זרה, ופרסמנו אחד מהם: השיר הייחודי ״עוורתא״ של המשורר הירושלמי לוני מונקה, שנכתב במקור באנגלית.

חגית: האם אתם חושבים על מהדורה מודפסת?
קוץ: אנחנו נושאים את עינינו כעת להפקת אירועים ומפגשים מחתרתיים, ודווקא בהם ישנה אפשרות שמי שיגיע יוכל לרכוש במחיר סמלי גם מהדורה מודפסת של קוץ. בקרוב נציג תערוכה שעשויה מקרטון שתאצור האומנית ענבל הלוי, בשיתוף עם קהילת ׳קוץ׳, במיקום מחתרתי במרכז העיר תל-אביב. בתערוכה תהיה גם נוכחות לשירה, ושם נחלק את המגזין בגרסה המודפסת. בשביל שזה יקרה אנחנו צריכים להשיג קצת כסף, כי עלויות ההדפסה גבוהות, ואנחנו סטודנטים שעושים הכל בהתנדבות בפרויקט הזה. בקרוב נפתח פרויקט הדסטארט להדפסת הגיליון, ונשמח לתרומות של מי שקרא את הריאיון ואת הגיליון האינטרנטי הראשון, אוהב את מה שאנחנו עשינו ועושים, ורוצה בהמשך הפרויקט. מי שיתמוך בנו יקבל גיליון וסיור בתערוכה חינם, ותודה אישית בקרדיטים בגיליון ובאתר.
אז תצטרפו אלינו ל׳קוץ׳!
קישור לאתר כתב-העת

קישור לקבוצת פייסבוק

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

1 × ארבע =