ניתן לראות בעיסוק באבדן בתרבות ובספרות ילדים חלק מתהליך עיבוד מושג המוות והפנמתו. במאמר זה אציג את התרומה של שני ספרים לתהליך זה: ‘מעשה בחמישה בלונים’ של מרים רות ואורה איל, ו-‘בלונה’ של שירה גפן וליאורה גרוסמן. אציע כי בקריאה ראשונה נראה ש’בלונה’ הינו המשכו הישיר של ‘מעשה בחמישה בלונים’, מבחינת העלילה, התמה, וסגנון הכתיבה. אולם, בקריאה שניה, מה שנראה כהמשך הרמוני בין הספרים, יכול להיקרא גם כחתירה תחת המסר המקורי אודות חוויית האבדן וההתמודדות עמה. אציע שהפערים, הניגודים, החפיפה, וההשלמה שעולים משתי הקריאות, מייצרים מתח דיאלקטי סביב שאלת הייחודיות והחד פעמיות הקיימת בחיים, מתח המשמעותי גם הוא לתהליך עיבוד מושג המוות על מורכבותו. 

קריאה ראשונה: ‘בלונה’ כהמשך הרמוני ל’מעשה בחמישה בלונים’

בלונה של שירה גפן וליאורה גרוסמן
בלונה של שירה גפן וליאורה גרוסמן כריכה אחורית

שני הטקסטים, ‘מעשה בחמישה בלונים’ ו-‘בלונה’, מספרים על התמודדות עם אבדנו של בלון. ‘מעשה בחמישה בלונים’ מספר על האופן בו מאבד כל ילד מבין החמישה בתורו את הבלון שלו. ‘בלונה’ מתחקה אחר מסעו של אלון המחפש את בלונו האבוד, ואחר מצוקתה של בלונה שמסרבת לאבד את הבלון ונצמדת אליו.

שני הסיפורים מדברים באותה השפה. ראשית, הם עושים שימוש בבלון שיכול לסמל חלום או אשליה (רגב, 2000, אלמוג, 2002), כמו גם חיים ותקווה (אופק, 1985), ובמידה רבה יכול לייצג כל אובייקט (רות, 2000). משני הסיפורים עולה המסר שכל אובייקט, כמו הבלון, נידון לאבדון. כמו כן, הטקסט של ‘בלונה’ נראה בתחילה כהמשך ישיר של ‘מעשה בחמישה בלונים’: ‘מעשה בחמישה בלונים’ מסתיים בכך שאלון מאבד את בלונו שהתעופף ברוח, ו’בלונה’ נפתח בילד בשם אלון שבלונו עף עד שנבלע בענן. בנוסף, האיורים גם הם רומזים על המשכיות בין שני הסיפורים. הסגנון הציורי, והאלמנט האדום של הבלון שהתעופף ב’מעשה בחמישה בלונים’, ממשיך באיור הראשון של ‘בלונה’ במכנסיים האדומים של אלון ובפאוץ האדום של מוכר הבלונים.

אלמנטים אלה של דמיון באיורים, בשפה הסמלית, בשם הגיבור, ובתמה העלילתית, רומזים לנו ששני הסיפורים עוסקים באותו הנושא. במידה מסוימת נראה ש’בלונה’ הינו סיפור הממשיך ומרחיב את ‘מעשה בחמישה בלונים’. ‘מעשה בחמישה בלונים’ מדגיש כי אבדן האובייקט הינו בלתי נמנע, כל הילדים מאבדים את בלונם, אולם אין בו הרחבה אודות ההתמודדות עם האבדן, והאופן בו אפשר להיפרד. אמנם נראה בציורים שאורי מכסה את עיניו ובוכה, רון נצמד לאביו בפנים נפולות, סיגלית מתכופפת אל קרעי הבלון, ורותי אוחזת בבלון הקרוע בעצב, אך פרט לאיורים, אין תיאור של התמודדות עם אבדן הבלונים. היחיד שמתוארת התמודדותו הינו אלון, וכל שמסופר הוא, שהוא נפרד מהבלון בקריאת שלום ונפנוף יד.

מעשה בחמישה בלונים מאת מרים רות, אורה איל

‘מעשה בחמישה בלונים’ עוסק בסופיות. המשפט החוזר בו: “זה סופו של כל בלון…” (רות, 1974), מבסס את הסופיות כעובדה מוחלטת, חסרת תלות באופן שבו נוהגים באובייקט – בין אם נהנים, מסתכנים, מתעצמים, נאחזים, הסוף הוא אותו סוף. סוף כל אובייקט להעלם. האבדן הוא בלתי נמנע ואין דרך להכחיש אותו. ‘בלונה’, במידה מסוימת, מספר אודות ההתמודדות עם אותו אבדן סופי של האובייקט, והקונפליקט הכרוך בהתמודדות עמו.

‘בלונה’ ממשיך לעסוק בנושא האבדן, אך הדגש בו הוא על אופן הפרידה מהאובייקט האהוב. הוא אינו עוסק בביסוס עובדת המציאות הקשוחה של הסוף, אלא בחקר המקום הגמיש והרך יותר של חוויית הפרידה והאבדן. המקום הרך בסיפור הוא העננים, ממלכת הבלונים, בה חוקרים אלון ובלונה את האופן שבו נקשרים אל אובייקט אהוב ומרפים ממנו. אם ב’מעשה בחמישה בלונים’ היה הצער דבר שיש להימנע ממנו, והודגש במסר חוזר “אל תצטער” (פוגל, 2010), ב’בלונה’ הצער הוא לב הדברים.

איך נושאים את צער האבדן? כיצד נפרדים? אלון מייצג סגנון התמודדות אחד: משחררים מהר, מבלי כמעט להרגיש, והיש מתחלף באין כהרף עין. אלון הרפה מהבלון עוד לפני שהספיק להנות ממנו, הפרידה התרחשה מהר מדי, בטרם עת, ומבלי שחווה אותה במלואה, כה מהר שהיש הוחמץ עוד בטרם אבד. בלונה מייצגת סגנון הפוך: נאחזים חזק, מסרבים להרפות, ומתעקשים להתנתק מכל דבר אחר שישנו, ובלבד שנצמדים אל האובייקט האבוד. בלונה נאחזת בבלון מבלי יכולת לשחררו. היא מתגעגעת כבר לחייה. רעבה, רוצה הביתה, אבל לא יכולה לשוב. היא כבולה אל מה שאבד ומתמסרת לעוצמה שבכאב הפרידה. 

‘בלונה’ מציע כי האיזון בין שני הסגנונות הוא בעל ערך. אלון עוזר לבלונה ללמוד לשחרר, ואילו היא עוזרת לו ללמוד לאחוז. הפחד של האחד הופך לקביים של השני. המסר העולה הינו כי אין דרך אחת להתמודד עם פרידה, הקיצוניות גובה מחיר יקר, ואילו לגמישות יש יתרון. ‘בלונה’ מוסיף על ‘מעשה בחמישה בלונים’ את הכלים להתמודדות: התמיכה הבינאישית – המגולמת ביחסים המתפתחים בין אלון ובלונה, המבוססים על שיתוף רגשי, עזרה הדדית, ואמפתיה – הדמיון – המיוצג על ידי ממלכת הבלונים המאגית, לעומת המציאות הריאליסטית של ‘מעשה בחמישה בלונים’ – והיכולת למטה-חשיבה – הבחינה של זהות המחשבות הנחשבות, וכיצד הן עוזרות או פוגעות בנו, המתבטאת בצורך לחשוב באופן מכוון מחשבות העוזרות להתרומם, לעומת כאלה העוזרות לשקוע. במובן הזה, בלונה הוא ספר המשך טבעי ל’מעשה בחמישה בלונים’. כמעט כאילו בא לומר, עתה, משהכרנו בהיות הפרידה הכרחית, הבה נבחן כיצד נוכל להתמודד עמה.

קריאה שניה: ‘בלונה’ כהמשך חתרני ל’מעשה בחמישה בלונים’

מעשה בחמשה בלונים של מרים רות

בקריאה שניה מה שנראה כהמשך הרמוני בין הספרים, יכול להיקרא גם כחתירה תחת המסר המקורי של ‘מעשה בחמישה בלונים’. ב’מעשה בחמישה בלונים’ המסר אודות האבדן הוא שלכל אובייקט יש תחליף בעולם, ועל כן, אין טעם בצער. השורה המייצגת עקרון זה מופיעה לאחר האבדן הראשון: “אנא אורי אל תצטער, נביא לך בלון אחר”. הדגש על הסופיות מופיע אחר כך, כאשר בכל אבדן משתנה השורה לפזמון החוזר: “אל תצטער רוני רון, זה סופו של כל בלון” (רות, 1974). הנחמה הראשונה היא בכך שלאובייקט שאבד יש תחליף והנחמה השנייה היא בכך שזה קורה לכולם.

האם, אכן, לכל אובייקט יש תחליף? ‘בלונה’ מתחיל בהתנגדות נחרצת לרעיון התחליף:

“…”אם תבוא מחר, ילד, תקבל בלון אדום.”

“לא קוראים לי ילד,” אמר הילד-אלון.

“ואני לא רוצה עוד בלון, ואני לא אוהב אדום.”…”

(גפן, 2008)

אלון לא רוצה עוד בלון, בלון אחר, אלא את הבלון המסוים שלו. בכך הוא מציע שלא יכול להיות תחליף למה שאבד. ‘בלונה’ מתנגד נחרצות לראיה הגנרית המשטיחה את הייחודיות, שבה הילדים כולם דומים, הבלונים כולם דומים, ואין הבדל בין אובייקט למשנהו. הילד הוא לא עוד ילד כי אם ‘אלון’, הבלון הוא ייחודי עבורו, וההתנגדות לקבלת בלון אדום יכולה להיקרא כמחאה על המסר של ‘מעשה בחמישה בלונים’: אין מדובר כאן באותו אלון או באותו בלון, ואף לא באותו המסר. ‘בלונה’ מתעקש על כך שלא לכל דבר יש תחליף. אובייקט אהוב הינו בעל ערך ייחודי, עצמאי, בלתי ניתן לשכפול. ולכן, אובדן האובייקט הוא אבדן נצחי.

מהי המשמעות הנפשית של ההכרה בכך שיש או שאין לאובייקט תחליף? אבדנו של האובייקט הניתן לתחליף מעוררת את האימה שגם אנו, כמוצר גנרי על פס הייצור בעולם, ניתנים לתחליף, ועל כן נטולי ייחוד ומשמעות. לעומת זאת, אובדנו של האובייקט הבלתי ניתן לתחליף ממחישה ביתר שאת את היותנו ייחודיים, ועל כן, עם המוות, ברי חלוף. כל תפיסה ממחישה היבט מסוים שמאפיין את מושג המוות, בעוד שהיא מכחישה את משנהו. כלומר, התהליך הנפשי שמולידה הקריאה המשולבת בשני הסיפורים, ‘מעשה בחמישה בלונים’ ו-‘בלונה’, מייצר מתח דיאלקטי מתוך התנועה שבין הכחשה וקבלה של שני אלמנטים המאפיינים את מושג האבדן והמוות: היותנו ברי תחליף והיותנו בני חלוף.   

המתח הדיאלקטי ותהליך עיבוד מושג המוות

ניתן לראות באמצעות שתי הקריאות השונות את ההתמודדות המשותפת של הספרים בעיבוד חוויית האבדן כחלק מתהליך המשגת המוות בקרב ילדים. הטקסטים חופפים ואפילו משלימים זה את זה במובנים רבים, אבל הם גם מייצרים מתח דיאלקטי בשאלת הייחודיות והחד פעמיות הקיימת בחיים, מתח החשוב גם הוא לעיבוד מושג המוות על מורכבותו. 

הדרך להכיר במוות מאופיינת בתהליך דיאלקטי, הנע בין מודעות להכחשה, כיוון שמדובר בעובדה קשה לעיכול. הכחשה והכרה הנוגעים למאפיינים של המוות, כיוון שמדובר במושג עמום ומופשט. קשה לדבר אודותיו, אבל אפשר לדבר על תכונותיו. במוות יש סוף, יש בו פרידה מוחשית מהחיים. במוות יש פאסיביות, אין, חסר, אבדן. ילדים ומבוגרים כאחד מתמודדים, לומדים, חושבים, ומרגישים את המוות דרך חוויות המוכרות מהמפגש עם מאפייניו. ההקבלה בין אובייקטים אחרים החולקים עם המוות מאפיינים היא חלק מתהליך זה. כך למשל ניתן להבין את המוות דרך סיפור על מכונית שהתקלקלה או על שינה עמוקה (הרחבה בנושא עיבוד מושג המוות אצל ילדים אפשר למצוא אצל יאלום, 2011). דימויים והקבלות מעין אלה עומדים בבסיס היכולת של טקסטים שונים לאפשר את העיבוד של מושג כה מופשט, ולהפוך אותו לרגעים לחוויה מוחשית. ‘בלונה’ מציעה אפשרות בדיוק כזו:

“…”אבל אני לא יודעת לעזוב,” אמרה בלונה.

“אני אראה לך,” אמר אלון.

“תרפי בוהן, אצבע, אמה, קמיצה, וזרת,

עד שכף היד תהיה רכה ומשוחררת,

אל תפחדי, זה קל,” אלון אמר,

“כמו לשחרר פרפר.”

בלונה הרפתה בוהן, אצבע, אמה, קמיצה, וזרת,

וכף ידה הפכה רכה ומשוחררת.

נעזב בלון, קל כמו פרפר, זה היה נכון מה שאלון אמר…”   

(גפן, 2008)

רשימת מקורות:

אופק, א. (1985). ערך ‘רות מרים’, לקסיקון אופק לספרות ילדים. זמורה ביתן, תל-אביב.

אלמוג, ג. (2002). על בלונים ועל ז’אנרים בסיפורת לגיל הרך. ילדים ונוער, כרך 112.

גפן, ש. (2008). בלונה. הוצאת ספרים עם עובד בע”מ, תל-אביב.

הלפרין, א. (2011). “אל האינסוף ומעבר לו!” האנשת חפצים בתרבות ילדים כניסיון להתמודד עם אימת המוות המתעוררת במפגש עם האובייקט הדומם. הפנקס – כתב עת מקוון.

יאלום, א. (2011). פסיכותרפיה אקזיסטנציאלית. תרגום: מרים שפס, ייעוץ מדעי גבי שפלר, כנרת בית הוצאה לאור, 2011.

פוגל, ש. (2010). מעשה בחמישה בלונים החלום ושברו: משאלות ופנטזיות והסיבות להתנפצותן. מהאתר: מאמרים – ספרות ילדים לגיל הרך.

רגב, מ. (2000). “נעים לה לשבת כך לבד”- מוטיבים בספרי מרים רות. שי למרים – על ספרי הילדים של מרים רות, מכללת אורנים.

רות, מ. (1974). מעשה בחמישה בלונים. ספרית הפועלים, תל-אביב.

רות, מ. (2000). על הספרים ועל מה שמאחורי הסיפורים. שי למרים – על ספרי הילדים של מרים רות, מכללת אורנים.

האזינו ל”מעשה בחמישה בלונים” בהקראת ירון לונדון

.

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן