בימים אלו, כאשר המחאות כנגד אלימות שוטרים מגיעים לשיאים שלא ראינו כמוהם בארה”ב, וגם בישראל, כדאי לזכור – אין חדש תחת השמש, וכל נושא האלימות המשטרתית כבר תואר ובפירוט, בראש ובראשונה ומעל הכל בידי סופרי בלשים.

במסה שלו משנת 1950 על ספרות הבלשים, הנחשבת עד היום לאחת היצירות החשובות בתחום הספרות העיונית על ספרות הבלש, The Simple Art of Murder, מתאר סופר הבלשים המפורסם ריימונד צ’אנדלר, יוצרו של הבלש הפרטי פיליפ מארלו (המפורסם גם הודות לגילומים הקולנועיים המבריקים של כוכבים כמו המפרי בוגרט ורוברט מיצ’ם), את ‘שבירת הפאזה’ של סופרת הבלשים אגתה כריסטי, כסוג של קו פרשת מים. הוא מפריד בין רומנים בלשיים בריטיים, וחקייניהם האמריקנים, שנכתבו בידי רומנטיקנים בני המעמד הבינוני השואפים להשתייך אל המעמד העליון, לבין סיפורי הבלש שנכתבו לקהל המפוכח של קוראי המגזינים הבלשיים האמריקניים מסוגו של “המסכה השחורה”, שלו כתב צ’נדלר ביחד עם עמיתו המפורסם דאשיאל האמט.

עטיפת ספר בלשי ידוע של ריימונד צ’נדלר

אלו אינם אנשים המשחקים גולף או פולו כמו הבריטים שאותם תיארו כריסטי וחקייניה, אלא גברים וגם נשים קשי-יום, שחוו מלחמה עולמית (אחת בינתיים), ‘יובש’, גנגסטרים, ומשבר כלכלי שהביא גם אנשי ‘צווארון לבן’ אל דלפק הטלר בבנק, אך עם תת מקלע…

לקהל כזה, הסביר צ’נדלר, אי אפשר למכור גינוני מסיבת-תה בבית אצילים עשיר בכפר, בנוסח אגתה כריסטי, כבימת פענוח רצח. הקהל הזה רוצה סביבה אמיתית. את הרחובות הקשוחים והמזוהמים של העיר, שאותם הם מכירים יותר מדי טוב. צ’אנדלר כותב אודות ז’אנר ‘הבלש הריאליסטי’.

הוא אינו נרתע מחשיפת קשרי ‘הון-שלטון-פשע’, כדוגמת הסיפור שלו Spanish Blood, ובכך גלום הטאץ’ ‘הנבואי’ שביצירתו, שבעצם רק חשף לעיני כל את מה שתמיד היה מתחת לפני השטח.

ריימונד צ’אנדלר עצמו הגיע לכתיבת ‘בלשים’ בעקבות המשבר הכלכלי הגדול של שנות השלושים, כאשר לפני כן היה מנהל בכיר בחברות נפט, הזדמנות להציץ אל נבכי (מחשכי) אחת התעשיות הרצחניות ביותר בארה”ב. אפשר בשקט להניח כי בארות נפט שסיימו את תפקידן התמלאו לא אחת בגוויות, בחזקת ‘נטיעות’ למען מפיקי נפט בדורות הבאים.

עם רוצחים שכירים של משפחות רוקפלר או גטי המליארדרים, שהחלו את הקריירה כברוני פשע לכל דבר, ידע צ’נדלר היטב כי מוטב לא להתעסק, אם אינו חפץ בקיצור מיידי של ‘מוזת’ הכתיבה. וטוב שכך.

באשר לציורי השער העסיסיים, הרוווים בסקס בוטה ובאלימות בוטה עוד יותר, של המגזינים שבהם פירסם את סיפוריו הקודרים, גם הם לא נעלמו מעינו החדה של צ’אנדלר. זה ברור, ומאוזכר במאמרו הנ”ל. אך אם לצדיק השואף לשלום אוניברסאלי כאורי אבנרי מותר למלא בכמה שיותר סקס את השער האחורי של המגזין שלו “העולם הזה”, מה לנו כי נלין על מפיצי תועבת “אלימות”…

כך צריך לראות גם את סופר הבלשים, האלים עוד יותר מצ’נדלר, מיקי ספילאני (אני מעדיף את הניחוח האיטלקוזי על פני צורת הגיית שמו בארה”ב “ספילאן”), ממשיכו הצעיר של צ’אנדלר. אפשר להוסיף כי קהל קוראיו כבר חזר ממלחמה עולמית נוספת, והצעירים שבהם כבר מצאו עצמם נלחמים באסיה (קוריאה, ואח”כ וייטנאם), חווים אלימות מדממת שיחסית אליה גיבורו, הבלש מייק האמר, שבהחלט יורה והורג במחסלים שתוקפים אותו, כבר איננו כה אלים, וודאי שאינו ‘פאשיסטי’. ברור כי אינו תוקף חלשים חסרי ישע.

תרומתו של ספילאני בנושא ‘נורמות פאשיסטיות’ היא דווקא בתיאור מדמם של חקירות של שוטרים אלימים, תיאור ריאליסטי שדרש ‘ביצים’ מכותבו! תיאור האופן בו נחקר מרשו בספר The Twisted Thing בעת שמנסים לחלץ ממנו ‘הודאה’ בכדי להפלילו אינו נעים, וזאת על דרך ההמעטה… אך לפעמים המטרה מקדשת אמצעים, ואי אפשר להגזים בתרומה ייחודית זו של ספילאני לנושא קריטי ובעייתי.

לפני ספילאני סופרים בריטיים אדיבים כמו כריסטי התעלמו לחלוטין מהעניין הלא קטן הזה. ספק רב אם אגתה כריסטי האצילית ועדינת הנפש אף הייתה מודעת לנושא אלימות השוטרים.

סופרים אחרים, כמו ז’ורז’ סימנון, הקפידו לתאר את אנשי המשטרה, כמו למשל המפקח מגרה, כאנשים לא אלימים מטבעם, ששומרים על כל כלל בחוק.

האמט וצ’נדלר, קודמיו של ספילאני, בהחלט היו מודעים לנושא, אבל לא עשו ממנו עניין גדול. אצלם השוטרים הם קשוחים ואלימים כמו כולם. לא פחות וגם לא יותר.

ספילאני היה הראשון ששם את הנושא “על השולחן” בספריו, ולראשונה תיאר בפרטי פרטים אלימות זוועתית של שוטרים, שמוכנים לעבור על כל חוק בטיפול שלהם גם באנשים הגונים. בכך פתח ספילאני את הדיון הציבורי, שמגיע כעת לשיאו בארה”ב, ובהחלט לא בפעם הראשונה, במהומות בעקבות מותו בחניקה של האפרו אמריקני ג’ורג׳ פלויד.

לצערנו מה שספילאני ואחרים כמוהו תיארו עדיין קיים, ויש להיאבק בו.

קראו עוד על מיקי ספילאני

כריכת ספר של מיקי ספילאני

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן