על ספר שיריו של עצמון ד’ יניב “סריקת מערכות”. עריכה: אביב חזק. אחרית דבר: נורית גוברין. צבעונים הוצאה לאור, 2020, 127 עמ’

על הכריכה האחורית כתבה פרופ’ נורית גוברין:

שיריו של עצמון יניב הם שירים של חשבון נפש ספוגי בינה וניסיון חיים. יש בהם הצדעה להמשך הקיום של מי שחזר מן המתים פעמיים: נס ההישרדות במלחמת יום הכיפורים לאחר אובדן חברים לנשק, ונס החזרה לחיים, כשהלב שחדל מלפעום חזר לפעול. שם הספר, סריקת מערכות, מעיד על הבדיקה הסקרנית, השיטתית, הכנה, פקוחת העיניים, והאינטימית, שהמשורר עורך עם עצמו. המתח בין ההרגשה האופטימית של חיוב החיים ונפלאותיהם, והרצון להמשיך ולחיות, משולב בהכנה לפרידה מהם, ותחושת חלופיות החיים מלכדת את השירים לחטיבה אחת. הזמן הוא הגיבור הראשי, והשירים מבטאים את חוויית הזמן החולף. ההווה נהפך לעבר כהרף עין, ורק השיר הוא המנציח אותו. גם לזיכרון תפקיד מרכזי בספר: חומרי הגלם מן הטבע, נוף החי והצומח, נופי המושבה ראשון לציון, וההווי החקלאי שלה, ובני משפחתו שהיו ממייסדיה, הם התשתית לעיצוב הזיכרון. בשירי האהבה הארוטיים ניכר המתח בין הכמיהה להמשך החיים וההכנה להיפרד מהם.

סריקת מערכות של עצמון ד׳ יניב

אני מניח שיסווגו אותי מומחים כמיושן, כי אינני רווה נחת מרוב השירה העכשווית, הכתובה בלשון רזה, ואף גסה, בהיעדר כמעט מוחלט של לשון פיגורטיבית, ושל אותם סממנים פרוסודיים שהשירה הקלאסית התברכה בהם, כגון מטפורות מפתיעות, אימאז’ים מרחיבי דעת, חרוז, משקל.

אני קורא את השירה העכשווית באתרי אינטרנט, בכתבי עת, ובעיתונות היומית, וחושב שבלי טרחה רבה מדיי, אף שאני אינני משורר, אוכל לכתוב שירים דומים. אבל שורות כמו “בעצם ילדותי יחידי הוצגתי / ואשאף כל ימיי סתרים ודממה: / מגופו של עולם אל אורו ערגתי, דבר מה בל ידעתיו כיין בי המה”. או “שידיך ריקות ועירך רחוקה / ולא פעם סגדת אפיים / לחורשה ירוקה ואישה בצחוקה / וצמרת גשומת עפעפיים” –  אין סיכוי שאצליח אי פעם להתקרב אל היפעה הזאת ולעומק ההיגד.

אביא דוגמה מעולם הציור: אם אלמד ציור אצל גדולי האומנים, לעולם לא אצליח לצייר ציור נפלא כמו “הנערה עם עגיל פנינה” של ורמיר, אבל אני בהחלט יכול לקנות משתנה ולשים אותה במוזיאון כמו שעשה דושאן ב-1917.

נערה עם עגיל פנינה של ורמיר. ויקיפדיה

כנגד מה הקדמתי את הדברים האלה? כנגד העובדה שעצמון יניב, בקובץ השירים שלפנינו, לא נכנע לנתיב החדש בשירה, ומציע שירה מושקעת, שלצד היגדים מרתקים, היא גם בעלת פרוזודיה מעניינת. הרי דוגמאות מספר למטפורות ואימאז’ים ייחודיים בקובץ: “גַּלִּים מְחֻצְּפֵי אַדְוָה” (עמ’ 11), “מַשַּׁב הָרוּחוֹת הַצְּמֵאוֹת שֶׁל שִׁלְהֵי הַקַּיִץ” (סינאסתזיה, עמ’ 13), סינאסתזיה מצוטטת משמות כ’ 15 – “וְכָל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת”, עמ’ 85, “יָמֵינוּ עֲרֻמִּים וְלֵילוֹתֵינוּ מֻכֵּי שַׁלֶּכֶת” (עמ’ 20), “עַל תְּעָלַת הַלֵּדָה שֶׁל הַחֲבִילוֹת/שֶׁהָיוּ נִפְלָטוֹת כִּדְבֻקַּת צַנְחָנִים/הַמֻּשְׁלָכִים מִבֶּטֶן מְטוֹס הַדָּקוֹטָה” (תיאור פליטת חבילות החציר ממכונת הקומביין, עמ’ 14), “כְּדֹמֶן בֵּין תַּלְמֵי הַנִּיר” (עמ’ 29), “וְהַבְּרוֹשִׁים אֲשֶׁר אֵצֶל גָּדֵר בֵּית הֶעָלְמִין/בּוֹעֲרִים כְּנֵרוֹת תָּמִיד/בְּלֶהָבָה יְרֻקָּה מוּפַזָּה” (עמ’ 42).

יש בקובץ שירים הבנויים כקונסיט, כלומר, שכל שורות השיר מתייחסות לדימוי אחד: השיר “כמיהה” (עמ’ 45) משווה לכל אורכו את הכמיהה לעליית מפלס הכנרת, שלפעמים גורמת לצורך לפתוח את סכר דגניה כדי לשחרר זרימה שוצפת. אביא עוד דוגמה אחת בציטוט מלא של השיר “נפתחת” (עמ’ 58): “נִפְתַּחַת אֵלַי/כְּמוֹ בָּצָל/גְּלָדִים גְּלָדִים/אַתְּ נִפְתַּחַת/וַאֲנִי שׁוֹמֵעַ/שׁוֹמֵעַ/וְדוֹמֵעַ”.

המצלול הוא יסוד פרוזודי מרכזי בשירי הקובץ – אנחנו נמצא בהם אנאפורות בשירים “צעקה” (לא, לא, אלא אלא… עמ’ 81), “לא עת להרים ידיים” (לא, לא, עמ’ 93), “אל כלותנו” (ו… ו… ו… עמ’ 108). והרי דוגמאות נוספות של מצלול המזכיר את הקלמבור: “מַשֶּׁהוּ מַזְהִיר/זוֹהֵר/נִזְהַר/הַזְּהִירוּת יָפָה לָהּ/זֶה בָּא מִלְּהִזָּהֵר / לְהִזָּכֵר…” (עמ’ 25), “בַּדֶּרֶךְ לַעֲזֹב/אֶת הָרָקִיעַ הַזָּרוּעַ/וַאֲנִי אֵזוֹב… אוֹדֶה שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי כַּמָּה כּוֹאֵב הַכְּאֵב/יָכֹל לִכְאֹב” (עמ’ 33).

השיא בתחום הזה הוא החרוז, שאיננו “מתגנב” לשורות, אלא הוא שייך מהותית להיגד השירי: השיר “ואני תשוקתי” (עמ’ 47) בנוי משלושה בתים, שלושתם מחורזים בסדר א-ג, ב-ד, וגם שקולים במשקל אנפסט: “וְיָקַדְתְּ בְּאֵשׁ מְבַשֶּׂרֶת/מְלַבֶּנֶת בְּשָׂרִי הֶחָשׂוּף/וְנַפְשִׁי הוֹ נַפְשִׁי הָעִוֶּרֶת/נֶאֶחְזָה כְּטוֹבֵעַ בַּסּוּף”.

אביא עוד שתי דוגמאות מני רבות: ” גַּלֵּי הַיָּם עוֹד מִתְנַפְּצִים/אֶל מוּל סַלְעֵי הַחוֹף/עוֹד יוֹם יִנְקֹף/וְעֶרֶב/לַיְלָה/יוֹם/כֻּלָּנוּ בְּנֵי חֲלוֹף” (“עוד יום”, עמ’ 31), ” מַה יֵּשׁ בּוֹ בַּמָּקוֹם הַזֶּה/שֶׁמְּעוֹרֵר רָצוֹן/לְהַשְׁאִיר תֶּשֶׁר/לַמְרוֹת שֶׁבֵּין מַה שֶּׁהֻזְמַן/לְשֶּׁהֻגַּשׁ/אֵין  קֶשֶׁר” (“אין שום קשר”, עמ’ 88). ראו גם “סריקת מערכות” עמ’ 21,  “אין בה טוב” עמ’ 22, “משהו מזהיר” עמ’ 25, “שירים” עמ’ 29, “וראיתי” עמ’ 37, “קסת הזהב” עמ’ 92, “השקה” עמ’ 94, “חרמש” עמ’ 102, “דקדנס” עמ’ 104.

כפי שאפרט להלן, השירים של עצמון יניב הם הגותיים מאוד בתארם את מצבו של האדם בן החלוף, אבל ניתן למצוא גם שירים בעלי נימה הומוריסטית-אירונית: בשיר “השקה” (עמ’ 94) מחליט האני השר לא לקיים השקות לספריו הבאים, כי החברים שהוזמנו בעבר חיפשו תירוצים מדוע לא יכלו לבוא: “הוֹ כַּמָּה חֲבָל/שֶׁיֵּשׁ לוֹ אִמּוּן שֶׁל הַסֶגֶל /וְאַחַת עִם פַּסָּל/הִיא נִפְגֶּשֶׁת בִּכְלָל/ וּשְׁלִישִׁית שֶׁצּוֹלַעַת עַל יֶרֶךְ/ וְאַחֵר אַלְלַי/ הוּא רָצָה בְּוַדַּאי/ אַךְ מִסְכֵּן הוּא עִקֵּם אֶת הַבֶּרֶךְ…”. אירוניה הגולשת לסרקזם נמצא בשיר “תן מבט” (עמ’ 89) – השיר בנוי כתפילה לאלוהים שיביא גשמים בעיתם, שייתן לציפור הנוד להגביה עוף, לנע ונד מושב, ליעף תקווה, מאור לסומא, ובסוף השיר יש קריאה: “וּלְמַעַן הַשֵּׁם/תֵּן מַבָּט” – שתי שורות קצרות אחרונות מהוות מפל אירוני, שהרי כל התפילה היא לשווא, אין אוזן שומעת במרום.

השם לקובץ כולו לקוח מהשיר “סריקת מערכות” (עמ’ 21), שאם נחליף את האותיות, נקרא “קריסת מערכות” – שני השמות מזכירים מצב של חולה אנוש שנזקק למכשירים המבהילים של בית החולים, אבל המשורר מתאר את הקורה בבית החולים במונחים צבאיים: “קוֹרֵא אֶת כּוֹחוֹתַי לַדֶּגֶל/וּמְדַמֵּה פְּקֻדַּת מִבְצָע/יֵשׁ דפ”א א’ דפ”א ב’/וְיֵשׁ תָּכְנִית לְמִּגְנָנָה”. “דפ”א” הוא ראשי תיבות של מונח צבאי – דרך פעולה אפשרית, והוא מזכיר ניסיונות קודמים של מפגש עם המוות: “לִפְנֵי עָשׂוֹר/יָצָאתִי מִן הַבּוֹר”.

שירים אחדים בקובץ מתארים את פגיעותו של האדם בכלל, ושל האני השר בפרט. בעיקר מתרכזים השירים על היותו של האדם בן חלוף. למשל, השיר “מגורים לנצח” (עמ’ 38), בו מופיעות השורות הסרקסטיות הבאות: “רָכַשְׁתִּי לִי חֶלְקַת קֶבֶר/בְּלִי הֲנָחוֹת/וּבְלִי מְחִיר לַמִּשְׁתַּכֵּן… מְּדֻבָּר/בְּחֶלְקַת אֲדָמָה לֹא גְּדוֹלָה/אֲשֶׁר לְפִי תָּכְנִית הַמִּתְאָר/מְאַפְשֶׁרֶת לְאַכְלֵס בָּהּ/בֶּן תְּמוּתָה אֶחָד/בִּצְפִיפוּת”. השיר הזה מזכיר את סיפורו הידוע של לב טולסטוי “לכמה שטח אדמה אדם זקוק”. בסיפור הזה מתואר איכר שחומד חלקת אדמה ענקית, אבל מתמוטט מרוב מאמץ, ולבסוף מסתפק בחלקת קבר קטנה.

הגות על גורל האדם מופיעה גם בשירים “היום הזה” (עמ’ 19), “בשעה הזאת” (עמ’ 42). יש בקובץ גם שירים מצביעים על חוסר הטעם וחוסר התוחלת של המלחמות: “גדר חיה” (עמ’ 96), “למלחמות אין רחם” (עמ’ 91), “גזירת גורל” (עמ’ 105), שהרי עצמון יניב, כמו רוב הגברים בארץ המיוסרת שלנו, חווה את זעמן של המלחמות על בשרו.

כמו שאם מבקשת לפוגג את הפחד של הילד בשיר ערש מרגיע, כך האדם זקוק לאגדה כדי שלא ישקע בדיכאון: “אָנוּ זְקוּקִים לְאַגָּדוֹת /כְּמוֹ פַּרְפַּר לָאוֹר/כְּמוֹ צֶמַח לָאֲוִיר/כְּמוֹ אָדָם לַחֹפֶשׁ/…אֲפִלּוּ/שֶׁאַחַר כָּךְ/הַחַיִּים/אֵינָם פִּלְאֵי פְּלָאִים/אֶלָּא טְלָאֵי טְלָאִים” (“אגדות”, עמ’ 39).

מה עוד משכיח את היותנו בני חולף? האהבה! ויש בספר הזה שירי אהבה מכמירי לב: “בַּקַּיִץ הַיָּבֵשׁ הַהוּא/הָיִינוּ כִּשְׁנֵי נְחָלִים/הַמִּתְלַכְּדִים לְנָהָר שׁוֹצֵף/בְּאַחַת/נִפְרְצוּ הַסְּכָרִים/וְזָרַמְנוּ/זוֹ לְתוֹךְ זֶה/וְזֶה לְתוֹךְ זוֹ/וְהָיִינוּ לְזֶרֶם אֶחָד/הַהוֹלֵךְ אֶל הַיָּם/וְלִבֵּנוּ אֵינֶנּוּ” (“זרימה” עמ’ 67). ראו גם “וראיתי” עמ’ 37,  “מחכה בחדרך”, עמ’ 48, “בעיקול הדרך” עמ’ 59, “מגע יד” עמ’ 66, “הכול היה תום” עמ’ 73.

גם ארוטיקה נמצא בשיריו של עצמון יניב, אך היא נגלית ברמזים ליודעי ח”ן, בדומה לדרכם של משוררי ימי הביניים שכמסו ארוטיקה בארמזים מפסוקי התנ”ך. והרי דוגמה בספרנו: “אִם כָּבֵד הָרָעָב מְאוֹד/רְדִי מִצְרַיְמָה לִשְׁבֹּר שֶׁבֶר…//אַךְ אִם אָהֲבָה מַשְּׂאַת נַפְשֵׁךְ/הִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי/וְגַם נִצָּבָה” (“לשבור שבר” עמ’ 71, ראו גם “אפשר” עמ’ 63).

עצמון יניב אינו מרבה להקדיש את שיריו לאישים, כמקובל אצל משוררים רבים. בקובץ שלנו מוקדשים שירים רק לשלושה אישים: לאימו, יוספה פוחצ’בסקי, שהיה לי העונג והכבוד להכיר (“כי ממנה לוקחתי” עמ’ 115, “כמעט כל יום פרידה” עמ’ 116); למשורר יחיאל חזק (“מנחת אהבה ליחיאל חזק בגבורותיו” עמ’ 74); למשורר אביחי קמחי (“לא עת להרים ידיים” עמ’ 93). אבל בין השורות מוצא הקורא “התכתבויות” עם אישים, כגון “ההתכתבות” עם טולסטוי שהזכרתי לעיל, עם רחל (“ראשי סתור שיער” עמ’ 11), עם נתן זך (” כציפור שיר רבת יופי” עמ’ 27).

כל משורר מתמודד עם סודות ההשראה וסודות השיר, מה שנהוג לכנות בשם שירים ארס-פואטיים, כך גם עצמון יניב בשירים – “שירים” (עמ’ 29), “בת השיר” (עמ’ 60), “דף לבן” (עמ’ 92). הקובץ שלפנינו קלע בדיוק לציפיות שלי משירה חכמה ומושקעת, והלוואי שימצא נתיבים לליבותיהם של הקוראים כי הוא ראוי ביותר.

קראו עוד על עצמון יניב:

עצמון יניב בלקסיקון הספרות

עצמון יניב בויקיפדיה

דף הפייסבוק של עצמון יניב

ראיון אישי עם עצמון יניב

קראו גם על משפחת פוחצ’בסקי משפחת הסופרים של עצמון יניב במאמר עיון במגירות העבר.

עצמון יניב

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן