קריאה בספר שיריו החדש של דורי מנור

בספר שיריו החדש של המשורר והמתרגם דורי מנור (יליד 1971, תל אביב), “נפש אחת אחריךָ”( הקיבוץ המאוחד ,2019), שקדמו לו הספרים “מִעוּט” (2000, הוצאת הקיבוץ המאוחד), הליברית “אלפא ואומגה” עם אנה הרמן (2001, כנ”ל),  “בָּרִיטוֹן” (2005, הוצאת אחוזת בית), והאסופה “אמצע הבשר – שירים 2011-1991” (2011, מוסד ביאליק והוצאת הקיבוץ המאוחד), מגיעה לכדי הבשלה הפוזיציה הלאומית שלו, שכמובן הונבטה כבר בספרים הקודמים, כמשורר התופס את עצמו כצופה לבית ישראל במסורת נביאי התנ”ך ומשוררי העבר הגדולים. כך, המשורר שהחל את דרכו בשירה שמכוונת אל המיעוט, כשם ספרו הראשון ושני שירים מז’וריים מתוכו, “מיעוט (יתום)” (עמ’ 5) ו”מיעוט (יהודי)” (עמ’ 42), חותם את ספרו החדש בשיר חזוני הנושא את הכותרת “הצופה לבית ישראל”, ומתכתב עם שירו של ביאליק, “למתנדבים בעם”.

השיר “הצופה לבית ישראל”, שנכתב בתבנית הסונטה, והוא שקול ומחורז כפי דרכו של מנור, יכול לשמש כמעין מדריך בקריאה לאחור של שירי הספר כולו, ומכלול שירתו עד כה: “הָיִיתִי גָּלוּתִי מֵרֶגַע שֶׁנּוֹצַרְתִּי, / וְגָלוּתִי אֶהְיֶה לָנֶצַח, מִן הַסְּתָם. / חָיִיתִי בֵּינֵיכֶם כְּמוֹ צֶמַח בַּר, הַ-party / Pooper שֶׁמַּתְרִיעַ שֶׁזְּמַנֵּנוּ תַּם. // רָאִיתִי אֵיךְ יַדְכֶם הֵנִיפָה מַאֲכֶלֶת / עַל גְּרוֹן אֲבוֹתֵיכֶם, רָאִיתִי אֵיךְ הֻכְתַּם / חֲזוֹן אָבוֹת אָרֹךְ בִּמְחִי אֻמָּה שׁוֹכֶלֶת / בָּנֶיהָ, הָרוֹכֶלֶת בְּצִדְקַת מוֹתָם. // עַכְשָׁו נוֹתְרָה גָּלוּת. הַאִם אֵדַע לִשְׁכֹּחַ? / הַאִם אֵדַע לִפְדּוֹת אֶת עֲתִידִי מִשָּׁם? / זַרְעִי הַגָּלוּתִי, צֶאֱצָאַי בְּכֹחַ – // הַאִם תֵּדְעוּ לָשֵׂאת אֶת נֵטֶל הָאָשָׁם? / שָׁבַרְתִּי בִּשְׁבִילְכֶם טָאבּוּ אַחַר טָאבּוּ: / עַכְשָׁו הָאִירוּ שׁוּב אֶת מַה שֶׁהֵם כִּבּוּ.” (עמ’ 125, השיר נכתב בארה”ב, בינואר 2019). הקריאה בשיר חושפת את המודל הנבואי שמנור פועל לאורו, זה של נביא גלות בבל, יחזקאל בן בוזי הכהן, שתיאר כך את נבואתו: “ויהי דבר ה’ אלי לאמור, בן אדם, צופה נתתיך לבית ישראל ושמעת מפי דבר והזהרת אותם ממני” (יחזקאל ג, יז).

רגע לפני שכולנו יורדים למקלטים מחשש שזמננו תם, כמאמר הדובר בשיר, כדאי לקרוא בשירו המוקדם של מנור שכבר הוזכר למעלה, “מיעוט (יהודי)”, וללמוד מתוך ההשוואה כמה דברים. בשיר המוקדם מזהיר מנור מפני כך ש”הָאָרֶץ מַמְאִירָה, הִיא לֹא תּוֹצִיא יָמֶיהָ”, ומנחם: “אַךְ לָנוּ יֵשׁ פָּרִיס, יֵשׁ לוֹנְדוֹן, יֵשׁ בֶּרְלִין! / נֵשֵׁב עַל נַהֲרוֹת זַרְעֵנוּ וְנַכְרִית / אֶת זֵכֶר הַגּוֹלָה (וְכָל הַשְּׁאָר – עִבְרִית)” (עמ’ 42). ממרחק עשרים שנה ניתן לומר כי נבואת הזעם של מנור עדיין לא התממשה אך מצד אחר לא מעט צעירים אמנם מצאו את דרכם לערים שהוא ציין בשיר.

ספרו החדש של מנור מחולק לשבעה שערים לפי הסדר הזה: “אוטוביוגרפיה” (עשרה שירים); “נפש אחת אחריךָ (פרידות)” (שמונה); “סונטות על שינה” (חמישה); “עצי ארצנו” (שישה); “קוהלת פרס” (עשרים מרובעים בהשראת הרבעיאת של עומר ח’יאם); “סדנת שירה” (עשרים), ו”חתימה” (שלושה). את שורש הספר מחזיק שיר הנושא, “אבא”, ממנו לקוחה הכותרת. מנור מקדיש את הספר לאביו, עָזי מנור, “שנולד מיכאל מקס מנהיימר”, ושלמרבה הצער נפטר ממש ערב צאתו לאור. בשיר מכמיר-הלב כותב מנור כך: “נֶפֶשׁ אַחַת אַחֲרֶיךָ, / גַּם בִּי מִתְאָרֵחַ הַזְּמַן. / גַּם בִּי הוּא זוֹרֵחַ / כְּמוֹ נֵר בְּמִכְרֶה, אַךְ / גַּם בִּי לֹא יוֹתִיר / סִימָן. // נֶפֶשׁ אַחַת אַחֲרֶיךָ – / זֶה מַהֲלַךְ הַדּוֹרוֹת. / וְלִי הָעָנְקָה / פְּרִיוִילֶגְיָה זַכָּה: / לִפְרֹחַ / וְלֹא / לִפְרוֹת. // נֶפֶשׁ אַחַת אַחֲרֶיךָ, / שָׁעָה שֶׁאֵלֵךְ לֹא אוֹתִיר / לֹא נֵר נְשָׁמָה / לֹא אֱמֶת עֲרֻמָּה / לֹא פֵּשֶׁר בִּלְתִּי-פָּתִיר. // תִּנְשֶׁמֶת אַחַת פּוֹרַחַת / מֵאֶמְצַע הָעֵץ, וַאֲנִי / פּוֹרֵחַ כָּמוֹהָ. / לִדְאוֹת וְלִתְמֹהַּ: / זֶה פֵּשֶׁר הַזְּמַן, / זְמַנִּי” (עמ’ 32). המטפורה המרכזית של השיר, “נפש אחת אחריך”, חולשת על פני שירים נוגעים ללב שמנור כותב על אביו בדמדומי חייו, אך מטפורה זו באה לידי ביטוי גם במובנים נוספים בספר, ספרותיים ופוליטיים, וגם הומו-ארוטיים. בשיר הנפלא “אבא עם ילד” מציג מנור מעין פרודיה של טקס הכתרה כאשר הוא מתאר כיצד בגיל ינקוּת היה אביו נושא אותו על כפות רגליו אל בית הכיסא, ואז “מוּל הָאַסְלָה הָלַךְ הַסּוֹד וְהִתְרַקֵּם, / וּכְשֶׁסּוֹף-סוֹף פָּרַץ [השתן], וְקִלּוּחוֹ אַפְסִי, / אֲנִי הָיִיתִי מֶלֶךְ וְאַתָּה – סוּסִי” (עמ’ 18).

בשערים “עצי ארצנו”, הפוליטי, ו”סדנת שירה”, הספרותי, מנור מבקש להתוות דרך לנפשות הבאות אחריו, חיילים ופרחי שירה למשל. הבחירה במטפורה של העצים היא בעלת משמעות פאלית מובהקת, והוא משתמש בה לצורך תיאור הנכבה הפלסטינית, הזרוּת של המהגרים במרחב המזרח-תיכוני, וחזון הכליה שלו על החלום הציוני. בשיר המרשים, והנפיץ מכולם, לדעתי במחזור, “אודָה לְאקליפטוס ולברוש” (עמ’ 56-54), קורא הדובר לסרבנות שירות בצבא, ולאי-התמסרות “לְחַסְדּוֹ שֶׁל אֵל הַחָאקִי / הַזּוֹבֵחַ נְעָרִים” (עמ’ 55). מנור פונה לחייל צעיר שהוא פוגש תחת עץ האקליפטוס וקורא לו להיות “כְּמוֹ סַבָּא-רַבָּא בַּגּוֹלָה”, כלומר, “הֱיֵה חַלָּשׁ // וְעָנֹג, וְסָר מִנֶּשֶׁק” ומפציר בו: “אַל תֵּצֵא לְמִלְחַמְתָּם. // אַל תֵּצֵא! הַבֵּט בְּלִי פַּחַד / בְּקָצִין, רוֹפֵא אוֹ רַב / הַיּוֹשְׁבִים לָהֶם אִישׁ תַּחַת / בְּרוֹשׁ מוֹתוֹ וּבְרוֹשׁ חַיָּיו, // וּמוּלָם בְּלֵב נָשִׁי אַךְ / בְּחָרוֹן גַּבְרִי אָיֹם, / אֶת זַרְעוֹ שֶׁל הַמָּשִׁיחַ / תְּשַׁחֵת אִתִּי הַיּוֹם” (עמ’ 56-55). השיר נחתם בקריאה למרד של ממש ובאופק חזוני חדש. מנור קובע כי “מִלְחַמְתָּם” היא אבודה וקורא לחייל: “בּוֹא, הָנֵף אִתִּי אֶת דֶּגֶל / הַנּוֹטְשִׁים אֶת יְהוּדָה! – // עַד שֶׁעֵץ הָאֶקָלִיפְּטוּס הַצּוֹפֶה בָּנוּ יָעִיד: / מִזַּרְעֵנוּ הַקּוֹדֵחַ / נְיַסֵּד אֶת בֵּית דָּוִד.” (עמ’ 56).

שירי השער “סדנת שירה” נפיצים לא פחות, ומתבססים על יסודות יהודיים, כמו למשל בשיר “העברית ואתה”, שנכתב בהשראת סיפור חוני המעגל, ומתאר את שיר המשורר כמה שיוותר לאחר ש”לֹא יִשָּׁאֵר פֹּה שׁוּם דָּבָר – / לֹא מְדִינָה, לֹא זֵכֶר / שֶׁל מְדִינָה, וְרַק שִׁירְךָ / יִהְיֶה הַסֶּכֶר / שֶׁיַּעֲצֹר בְּמִצְלוֹלָיו / אֶת מֵי הַשִּׁכְחָה” (עמ’ 83). וכמו בשיר “האגדה על הל”ו”, הקובע גבולות בין משוררים לבין מי שאינם, ברוח המסורת היהודית על פיה בכל דור ודור קיימים ל”ו צדיקים שבזכותם קיים העולם, וכך גם ל”ו משוררים (עמ’ 115). באופן אישי אהבתי כאן את השיר “הכְוונה מקצועית” המתאר נאמנה את דרך המשורר האמיתי שהיא גם דרכו של מנור עצמו כמו בסופו: “אִם אֵין לְךָ בְּרֵרָה / אֶלָּא לִכְתֹּב שִׁירָה – / פֹּה, יַקִּירִי, מִסְתַּיֵּם / הַמַּסָּע” (עמ’ 95), והרי זהו סיום שכולו התחלה.

קראו עוד על דורי מנור:

דורי מנור בלקסיקון הספרות העברית החדשה

האתר של דורי מנור

דף הפייסבוק של דורי מנור

כתב העת “הו” בעריכת דורי מנור

דף הפייסבוק של “הו”

דורי מנור

2 תגובות

  1. תודה רבה למר אלי אשד היקר על פרסום המאמר שנדמה לי כי הוא ניצב בניגוד גמור למאמרו של רן יגיל על אותו הספר במוסף הארץ ספרים.

  2. “אִם אֵין לְךָ בְּרֵרָה / אֶלָּא לִכְתֹּב שִׁירָה – / פֹּה, יַקִּירִי, מִסְתַּיֵּם / הַמַּסָּע”. נהניתי מהמאמר המושקע ומהציטוטים. תודה, אילן ודורי ויקום תרבות.

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן