אדי מרק שעועית מתובל בהרבה כמון הסתלסלו לתוך אפי כשעמדתי לנקוש על דלתה. מירה קידמה את פני בחיוך והובילה אותי לסלון רחב ידיים, עמוס בציורים מופשטים עשירים בצבעי אדום, כתום, וכחול, פרי כשרונה.
“בואי למטבח, עמדי לידי עד שאסיים”, אמרה, מבלי להביט בי. הבנתי את הקושי. הבטתי בפניה שעה שהבליעה את רסק העגבניות לתוך הנוזל החום בסיר, והתבוננה ארוכות בסערה הקטנה שחוללו המים הרותחים. הבועות המבעבעות הלכו ותפחו כשתהיתי מתי היא תנמיך את הלהבה.
“היתה לנו תקופה מיוחדת בתיכון”, אמרתי, בעודי יוצקת מים רותחים לכוסות הזכוכית שהועמסו בעלי לימונית, לואיזה, ונענע.
“הבאת מצלמה?”, שאלה בטון ענייני. הרמתי את המינולטה הקשישה שלי והצגתי אותה בגאווה, בעודי לוגמת מהמשקה הרותח.
“בואי, נעלה לעליית הגג”. תמונות משפחתיות היו פרושות לאורך הקירות. שלושה ילדים חייכניים וזוג הורים גאים בארוחות חג, באירועים משפחתיים, ובטיולים. בקומה השלישית הבחנתי רק בתמונות שלו. תמיד בחיוך רחב ועיניים מצחקות. לבוש בחולצות טריקו צבעוניות ומכנסיים רחבים המסתיימים אחרי הברכיים. נועל נעלי הליכה חומות עם שרוכים אדומים פרומים. נוגס בחצי פיתה ומבטו למצלמה. בחורשת טל עם חברים פותח שולחן עמוס אוכל בשרי, בקבוק קולה, וסיגריה לנשמה.
תינוק בלונדיני, פנים עגלגלות, בעל עיניים חומות וחיוך שובב, שולח ידיים למצלמה. בפנייה לקומה העליונה, הבחנתי בתמונה בה הוא נראה מצלם את חבריו לכיתה, נכנסים לקייאקים בנהר הירדן.
מעט לפני הכניסה לחדרו תמונה של ילד בבגדי ספורט אוסף כדור שנבעט לגג המתנ”ס ונשאר מיותם. על דלת הכניסה היה שלט: החדר של לירן.
מירה פתחה אותה ונשענה לאחור. נכנסתי בלאט, מתבוננת ונעצרת. שואפת לקרבי רסיסי קדושה, בדומה לשתי דקות דומיה ביום העצמאות.
פסנתר סטיינווי שחור ניצב סמוך לקיר . “הוא יחייה לעד, הוא כבר בן מאה,” אמרה מירה וליטפה את המכסה בעדינות.
סמוך לפסנתר, על מעמד מעץ, הזדקפה גיטרה חשמלית, שקווי המתאר השחורים שלה, העלו במוחי גוף נשי. האם היתה לו אהבה הרהרתי. “הוא רצה גיטרת ׳פנדר׳”, קטעה אותי ממחשבותי, “האגדות הכי מוכשרות בעולם ניגנו על ׳פנדר׳. ג’ימי הנדריקס, אריק קלפטון, מכירה?”. מירה העבירה אצבעות ארוכות ועדינות על המיתרים לאורך צוואר הגיטרה, נטלה פיסת פלנל רכה, והבריקה את גופה של הגיטרה.
קירות החדר כוסו בצילומים. לירן מטייל במכתש רמון עם חבריו כששיער ראשו צבוע באדום. כאן, הוא במבצר קלעת נמרוד. ראשו מעוטר בראסטות כחולות, מצלמה על צווארו, ותרמיל ג׳ינס תפור בטלאים צהובים שעון על גבו.
לירן בפלג גוף עליון, ניצני זקנקן על לחייו, לבוש בחולצת טריקו תכולה. כפות ידיו פונות לכיוון הדלת, ואצבעותיו נמתחות אחת, אחת, לעבר השלט: מדור צילום, והוא מחייך חיוך מאושר. “חודשים הוא ישב ליד משרדי דובר צה”ל עם תיק העבודות שלו”, אמרה כשעיניה בהו בו.
נשאתי מבטי מעלה. חייל לבוש בסרבל לבן, מגלשיים לרגליו, והוא מנתר מעל שיח ערום כשרובה אם 16 תלוי על צווארו ואחוז בכפפות שחורות. סמוך אליו תמונה של לירן בחרמון עם הסרבל הלבן. רגליו שקועות בשלג עד ברכיו והמצלמה תלויה בחן על צווארו.
“מה עוד תרצי לדעת?”, שאלה ועברה לדלת השנייה. המדים המגוהצים שלו היו תלויים על הקולב, ונעליו הצבאיות, משופשפות ומכוסות ברגבי אדמה, ניצבות בדממה מתחתם.
בתוך המגירות נחו להן הרבה קלטות וידיאו ודיסקים, בהם בוב מרלי לצד עמיר בניון. לפתע נטלה דיסק, הכניסה לנגן, ואמרה שזה הדיסק האחרון שלירן שמע, “בחור יפה כל כך בין מלאכים הלך לו אל מרום ובדממה את נשמע קול זעקת אימו ליבנו דום.” צעדתי אחורה. נשענתי על הקיר. ואז הבחנתי בה, במצלמה, בעלת עדשה גדולה שהיתה תלויה תמיד על צווארו כמו בת זוג מאוהבת. זו, שבגללה הוא התעקש לתעד את המבצע לאיתור מנהרות ברפיח. גם הקסדה, שהיתה אמורה להגן עליו, נחה בצמוד אליה, על מיטתו. הבטנו אחת בשנייה. אישוני עיניה החומים זעקו בדממה אצורה.
“החלטנו למסור את חפציו לבני משפחה וחברים”, אמרה מירה כשהיא מוחה דמעה, תוך פתיחת דלת ארונו. “אולי גם את תרצי זיכרון קטן ממנו. לא ברור לי מדוע שמרתי את הצעצועים שלו, את נעלי התינוק שלו”. מירה נטלה זוג נעלי תכלת שהיו בוודאי הזוג הראשון שלו, התקרבה אלי, פתחה את כפות ידי, הניחה אותן בתוכן, ואני, מיד, סוככתי עליהן באצבעותי עד כי לא נראו. “גם לך יהיה מעכשיו חלק מלירן”, אמרה, וסגרה הדלת בלאט.

הפוסט הקודםהסגנון הספרותי של אפרים קישון
הפוסט הבאעל כי כבה :שירי אבל של ניקולא יוזגוף-אורבך
אורלי חן-פלדמן
ילידת 1957, נשואה ואם לשני בנים. תושבת ראשון לציון.  בוגרת תולדות האומנות באוניברסיטת תל אביב, ולימודי תעודה בעיתונאות ותקשורת בבר אילן. עבדה כעוזרת מנהל אדמיניסטרטיבי בשירותי בריאות כללית, מחוז מרכז. אוהבת ספרות מילדותה, כאשר אמה הקריאה לה סיפורים מהמיתולוגיה היוונית, סיפורי גי דה מופאסאן, שירי רחל וביאליק. החלה לכתוב בגיל שתים עשרה. כתבה את מדור התרבות לעיתון העובדים של הכללית במשך שש שנים. מאז פרישתה לגימלאות כותבת בעיקר סיפורים קצרים, השאובים מחייה. מקבלת השראה מהטבע, מהאזנה למוסיקה, בזמן הליכה, נסיעות בעולם, והתבוננות באנשים ובמצבים קיומיים.

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן