אילן ברקוביץ, המשורר האשכנזי האחרון, פרדס 2016

רשימה זאת נכתבת לציון 79 שנה לפוגרום יאסי רומניה, שחל בשבוע של ה-30 ביוני 2020.

“המוהיקני האחרון” מאת ג’יימס קופר הוא רומן שראה אור בשנת 1862, ומעלה על נס את דמותו של הפרא האציל, זה אשר שם את סולם הערכים שבו הוא מאמין לפני חייו שלו עצמו, ולפיכך דינו למות ולהיכחד. בעולם החדש, זה המוקם על אדמת היבשת החדשה, אין מקום ליושר ויושרה, החזק מנצח – החזק הוא תככן ומניפולטיבי, ולכן גם שורד.

לא בטוח שלכך התכוון מי שכינה את המשורר אילן ברקוביץ’ אי שם באמצע העשור השני “האשכנזי האחרון” – וכפי שהוא כותב בשיר הפותח את הספר: “לֹא פֶּלֶא שֶׁהַמְּשׁוֹרְרִים הַמִּזְרָחִים אוֹמְרִים / שֶׁהוּא נֵצֶר אַחֲרוֹן / לְתַרְבּוּת שֶׁהִתְנַוְּנָה” (עמ’ 11). העלבון שבדברים הללו, אשר הוטחו באילן ברקוביץ’ במציאות הממשית, הוא הכוח המניע למעשה את כל הספר, כשהביטוי “המשורר האשכנזי האחרון” משמש גם ככותרת לספר כולו, וגם מופיע כמעין מנטרה בכותרת של כל אחד משלושים ושישה שירי הספר.

אילן ברקוביץ’

אין כאן ספר שירה שבו יחידות שיר מובאות ברצף בין שתי כריכות, כמקובל – אלא הרבה יותר מזה. “המשורר האשכנזי האחרון” הוא יצירה עמוקה ומגובשת, הומוגנית ומנומקת, המורכבת משלושים ושישה מונולוגים של דובר הכותב על עצמו בגוף שלישי, כמתבונן בעצמו מהצד, לרוב באירוניה מעודנת מאוד. המונולוגים מתאחדים לכדי פואמה המתארת סיפור מסע, הוא המסע אליו יוצא המשורר כשהוא נוטל על עצמו תפקיד משולש: תפקיד נושא הזיכרון המשפחתי ואיש העדות; תפקיד הגנאולוג וחוקר שואת יהודי צפון-מזרח רומניה; ותפקיד הקורבן – תפקיד שספק נטל ביוזמתו וספק הוטל על כתפיו מכוח הגנטיקה הקורבנית שלו כיהודי.

המשורר הוא נושא הזיכרון – מפני שלפתע, במהלך חייו הבוגרים, הוא מתחיל לחקור את עברו כמו בן אובד ששב הביתה (עמ’ 12). הוא מראיין את אימו, מפשפש באלבומים ישנים, מחפש ביוטיוב אחר שירי עם אבודים ביידיש כדי להזכיר לעצמו את מה שלא סביר שיזכור. למעשה, הוא נוטל על עצמו את האחריות להיות איש העדות של האירוע המשפחתי – ומתוכו לשרטט את הסיפור הקבוצתי. הוא נוטל על עצמו את התפקיד בעיקר למען עצמו, כשהוא עושה זאת כדי להתעמת בינו לבין עצמו עם מי שטוענים שתרבותו מנוונת. למעשה, המשורר יוצא למסע כדי לברר אם יש צדק בטיעון. האנטי-גיבור מנסה לחפש את מקורות הגבורה של אבותיו ומהם להאציל גם על עצמו.

המשורר גם נוטל על עצמו את תפקיד הגניאולוג וחוקר שואת יהודי רומניה – מפני שמתוך העדויות האישיות הוא מגיע אל ספרי המחקר הרשמיים, אל הסרטים הדוקומנטריים, אל ארכיוני יד ושם. הוא משוטט באתרי אינטרנט גניאולוגים, מבקר בבתי עלמין, מחפש מידע באתרים של בתי עלמין. הוא נוסע להרצאות ציבוריות אודות יהדות רומניה ושוהה בספריות אקדמיות.

תמונה מפוגרום יאסי, ויקיפדיה

המשורר, בן הדור השלישי, הופך לחוקר אובססיבי של שואת יהודי רומניה. ככל שהסיפור המשפחתי מקבל אימות באמצעות מחקר הדוקומנטים ההיסטורי, כך הולכת ומתבררת הזוועה הפרטית של המשפחה כחלק מהזוועה הקבוצתית של כל הקהילה. אין ספק שהכשרתו האקדמית של אילן ברקוביץ’ כחוקר, והנגישות שלו לדוקומנטים ההיסטוריים המצויים באוניברסיטאות ובמכוני המחקר, מקלות עליו לעשות זאת. מבחינה זו הרי שהידע ההיסטורי, התאריכים, השמות, המקומות – כולם אכן מעוגנים בעובדות הידועות על שואת יהדות רומניה.

יהודים בגירוש לטרנסניסטריה
התמונה מ”ספר נובוסליצה”

חוקרת נוספת שהיא בת ונכדה של שורדי טרנסניסטריה, ד”ר גלי מיר-תיבון, אכן הפכה את מחקרה לרומן היסטורי. עבודת הדוקטורט החשובה והמעמיקה שלה בנושא: “ההנהגה היהודית של קהילות דרום בוקובינה בגטאות מחוז מוגילב שבטרנסניסטריה והתמודדותה עם השלטון הרומני (1941 – 1944)”, שנכתבה בהדרכתו של ד”ר רפאל ואגו מאוניברסיטת תל-אביב, ואושרה בשנת 2013, עובדה על ידיה לרומן “רשימת האימהות” (עם עובד 2017). הרומן זיכה אותה במקום השני בפרס קרן י.ל. גולדברג לשנת 2018 לספר פרוזה. המקרה הנדיר של ד”ר גלי מיר-תיבון רק מחדד עד כמה מודחקת ומוכחשת שואת טרנסניסטריה, הן על ידי הרומנים והן על ידי עולי רומניה בישראל – לא רק סופרים ומשוררים, אלא גם חוקרים.   

זה מביא אותי לטעון שהמשורר הוא גם קורבן – מפני שחלק הארי של מסע החיפוש מתמקד בסולומון, הילד בן השלוש בעל תלתלי הזהב, אשר נפטר בשל מחסור באנטיביוטיקה. רוחו של סולומון משתלטת על המשורר עד כדי רגעים של סף איבוד שפיות: “וּבְעִקָּר הַיֶּלֶד הַקָּטָן שֶׁהוֹלֵךְ אִתְּךָ לְכָל מָקוֹם וְתָקוּעַ לְךָ כְּמוֹ / עֶצֶם בַּגָּרוֹן” (עמ’ 43). הוא לוקח על עצמו לזכור בעיקר את הילד הקטן כמטאפורה לאני הסובל שלו עצמו וכמטאפורה לכל הקהילה: “אֲנִי כּוֹתֵב עַכְשָׁו אֶת שִׁירָתִי / אֲנִי כּוֹתֵב עַכְשָׁו אֶת שִׁירָתְךָ / אֲנִי כּוֹתֵב עַכְשָׁו אֶת שִׁירָתָם” (עמ’ 41). האובססיה אל הילד הקטן “אֲנִי הוּא אַתָּה” (עמ’ 40) מעוררת סבל ובלבול: “צֵא מִבֶּן דְּמוּתִי / וְחַפֵּשׂ לְךָ מָקוֹם אַחֵר לָגוּר בּוֹ / שַׁחְרְרֵנִי לַחָפְשִׁי מֵהַשֵּׁד” (עמ’ 39), אך היא בלתי נמנעת. בשיר החזק ביותר בספר הוא מקונן עליו:

סוֹלוֹמוֹן אַיֶּכָּה?

אֲנִי רוֹצֶה לִרְאוֹת תְּמוּנָה שֶׁלְּךָ וְלָגַעַת בְּפָנֶיךָ,

אַל נָא תִּכְעַס אִם אֶבְכֶּה מֵעֵינֶיךָ.

וַדַּאי לִי כִּי הָיִיתִי שׁוֹמֵר עַל חַיֶּיךָ,

כַּמָּה יֻמְרָה מִצִּדִּי לְדַבֵּר כָּךְ

בְּשִׁיר אֶל יַלְדִּי שֶׁאֵינְךָ

(עמ’ 22)

הזדהותו של המשורר האשכנזי עם הילד המת, סולומון בן השלוש, היא גם הזדהות של חלש עם חלש מול חזקים, שונאים, עויינים. החוויה המפתיעה ביותר, מכמירת הלב ביותר, והמזעזעת ביותר, היא תחושת הנרדפות שממשיכה ללוות את נכדיהם של קורבנות השואה ושורדיה כאן, במדינת היהודים.

הקווים שהיצירה מותחת הם בין האנטישמיות של הרומנים כלפי היהודים אז, לבין שנאת האשכנזים היום בשיח הישראלי העכשווי. צאצאיהם של הנרדפים לא הפכו להיות יהודים חדשים בארצם, אלא ממשיכים להיות חלשים ונרדפים בשכונות העולים הישראליות. זו היא תובנה מרכזית שעולה מתוך היצירה, וזו גם העילה לשילוב זיכרונות הילדות של המשורר מן העבר הקרוב, לצד זיכרונות המשפחה מן העבר הרחוק יותר.

התהליך שהוא מתאר הוא תהליך של השבת הזיכרון הלא קיים, מתוך ההתעללות של בני דורו בו בילדותו ובנעוריו, ולמעשה גם כמבוגר “אַתָּה יֵשׁ לְךָ פַּרְצוּף שֶׁל מַצְבִּיעַ מֶרֶצ” (עמ’ 18), ותחושת הדחייה התמידית שהוא חווה, ומתוך התמודדות עם הטראומה שהותירו בו שיריו של המשורר המזרחי שעולב בו. משימתו של המשורר האשכנזי האחרון היא, אם כן, לברר, האמנם צדק המשורר המזרחי? האמנם סופו להתנוון? האם כך צריך? האם כך צודק? אין שם שום דבר שצריך היה לשמר? מסתבר שהדברים מעוררים בו התנגדות פנימית שהוא אף אינו מודע אליה במלואה. ההתנגדות הפנימית הזו מעירה בו את הצורך ללכת לחפש אחר שורשיו, להיאבק עם הרומנית הרדומה שלו, להתיידד מחדש עם היידיש של אבות אבותיו, וכל זאת כדי לבדוק מה קרה שם, כדי לתת הצדקה לקיומו. פשוטו כמשמעו.

לא במקרה היצירה “המשורר האשכנזי האחרון” עמוסה בפרטי מידע היסטורי. הפירוט הוא פירוט מדעי אחראי ומהימן של נושא זיכרון-חוקר-קורבן: כתובת של רחוב המגורים בבוטושאן (עמ’ 14), שמו של הקצין הרומני שחתום על רשימות היהודים במחנה העבודה (עמ’ 44), שמו של חוקר יהדות בוטושן (עמ’ 48), שמו של האיכר שהחביא את המשפחה (עמ’ 53), מידע על מחנות טרנסניסטריה (עמ’ 49), עדותו של הרומני (עמ’ 32). פרטי הפרטים והמידע ההיסטורי הופכים לעוגן, אך המניע למסע החיפוש הוא דווקא מניע חיצוני – העלבון שהוא חש לנוכח תביעתם של המזרחים למחוק אותו.

הספר מתחיל במטבח הביתי, בשתיית מרק בורשט, ומסתיים בבית העלמין הישן של נהריה, בקברם של סבא וסבתא מצד אבא. זהו מסע נפשי ורגשי מתועד היטב אל תוך הזוועה, מסע שמתאר היטב את ההתדרדרות הנפשית הבלתי נמנעת של מי שיודע שאין אוזן קשבת לסיפורו, מפני שבחברה הישראלית רוח הזמן אומרת שהוא עתיד להתנוון, שהוא צריך להתנוון. מצוקתו אינה מעניינת איש, תרתי משמע, מפני שהמשורר המזרחי העוין הוא אמנם טריגר למסע אישי של חיפוש זהות, אולם הוא רק נציג אלגורי עכשווי ליחס המפוקפק הכללי לו זכתה יהדות רומניה בישראל מאז ומעולם. מבחינה זו “המשורר האשכנזי האחרון” הוא יצירה ייחודית ומסעירה, אשר מיטיבה לתאר את חוויית הזהות החבולה של נכדי שורדי שואת יהודי צפון רומניה בשכונות הפריפריה החברתית של ישראל בשנות השבעים, שהיו מקום מאוד לא סובלני כלפי אשכנזים, וודאי לא כלפי ילד רומני שהוא מלכתחילה “אַשְׁכְּנַזִּי סוּג בֵּי”ת. / יְהוּדִי רוֹמָנִי, הַמָּרוֹקָאִי שֶׁל הָאַשְׁכְּנַזִּים” (עמ’ 17).

מסתבר שהמטענים הגנטיים של החולשה ממשיכים ללוות את בני “מדינת אשכנז” הרומנים. האמירה הזו, הנובעת מתוך מבנה הספר, הערות השוליים שלו, הכותרות שמקבלים השירים – כל אלה מלמדים על כך שהמשורר האשכנזי מאז ומעולם חי חיי נרדפות. זוהי הצהרה אמיצה ונועזת, והוזכרה גם ברשימות היפות שנכתבו על הספר על ידי ורד זינגר (יקום תרבות 21.9.2016), אלי הירש (ידיעות אחרונות 15.11.2016), בכל סרלואי (מקור ראשון 2.12.2016), ואתגר מויאל (הארץ 15.1.2017).

זה גם מה שמחזיר אותי לתחילת דבריי אודות המוהיקני האחרון. כבר ציינתי שהיצירה מתעדת מסע נפשי של חיפוש. זהו חיפוש שורשים וחיפוש זהות, ואולי גם חיפוש תרבותי אחר שפת אם אבודה. כל אלה נעשים בגבולות ישראל, בין חולון, אוניברסיטת תל אביב, פתח תקווה, ירושלים, ונהריה “הַמְּשׁוֹרֵר הָאַשְׁכְּנַזִּי הָאַחֲרוֹן לֹא נָסַע / לֹא טָס / לֹא עָזַב אֶת גְּבוּלוֹת אַרְצוֹ ” (עמ’ 46).

למרבה הצער, ממצאי החיפוש מניבים בעיקר שורה של נאשמים: חיילים שתולשים עגילי זהב מתנוכיה של ילדה (עמ’ 12), שכנים מנתצי חלונות (עמ’ 38), מפקדי מחנות עבודה בכפיה (עמ’ 44), עדים לרצח (עמ’ 32). מן התרבות צמחו רוצחי העם “יָכוֹל שֶׁמִּן הַמְּקוֹמוֹת מֵהֶם הִגִּיעָה מוּזִיקָה זוֹ גַּם כֵּן בּוֹקֵעַ הָרֶצַח” (עמ’ 42). כל אלה מעלים את החשש שהפניית העורף של המזרח כלפי התרבות המערבית היא מוצדקת, והחשש הזה מתחבר אל תחושת החולשה הבסיסית עמה חי המשורר מילדות ממילא.

ברם, תחושת החסד היחידה אשר החיפוש מניב נוצרת עם ההתוודעות לדמותו של החקלאי הרומני פֶּטְרִיקָה אוֹנִיגָה, אשר החביא אצלו את המשפחה (עמ’ 53). הוא הוא הפרא האציל שלא נשאר לו זכר, הוא למעשה “המוהיקני האחרון”. לא רק מפני שהיה חשוך ילדים, אלא גם מפני שאצילותו מעולם לא יצאה אל האור, בשל שתיקת השורדים אחרי עלייתם לישראל. זוהי למעשה התובנה הגדולה הבוקעת מתוך החקירה האובססיבית, ולא במקרה היא מסמנת את סוף המסע: “אֲבָל עַכְשָׁו הַזְּמַן לְשׁוֹרֵר אֶת הַתִּקּוּן וְלוֹמַר לוֹ תּוֹדָה” (עמ’ 53). הכוח של הדיבור, של הסיפור האישי – הוא שמוציא מן החושך אל האור לא רק את הרוע אלא גם את החסד. הדיבור והשתיקה חוזרים גם בשיר האחרון, הנכתב בבית העלמין לצד קברם של סבא וסבתא: “וּבִכְיָהּ שֶׁל אִשָּׁה מִן הַמֶּרְחָק מֵפֵר אֶת שְׁתִיקַת / הַקְּהִלּוֹת הַיְּהוּדִיּוֹת הָרוֹמָנִיּוֹת” (עמ’ 57). אין ספק, שתיקה היא שכחה. לנושאי זיכרון אסור לשתוק. סופסוף, ליד קבר הסבא שהוא נושא את שמו, המשורר האשכנזי הבין את תפקידו בעולם. תפקידו של המשורר הוא לדבר. זה הרי היה תפקידו מאז ומעולם. לכן היצירה נחתמת במילים “תם ולא נשלם”, מפני שסיומו של המסע הראשוני הוא הפתח למסע הבא, ומפני שברגע שמעיין המילים נפתח, אל לו להיסגר שנית.

*

להבים, יוני 2020

קראו עוד על אילן ברקוביץ’

ורד זינגר על המשורר האשכנזי האחרון

אילן ברקוביץ’ בלקסיקון הספרות

דף הפייסבוק של אילן ברקוביץ’

אילן ברקוביץ’

3 תגובות

  1. והערה לרגישותה הרבה של ורד: אכן, המוהיקני האחרון הוא אחד הספרים האהובים עלי ביותר ונסיבות היכרותי אותו בילדותי הן מיוחדות במינן. לא מכבר גם חזרתי לקרוא בו שוב לאחר שהצלחתי להשיג עותק ממהדורה יפה שלו.

  2. בהקשר זה ,אני דווקא חשבתי בהקשר לספר של מר ברקוביץ’ על הפואמה הקצרה של טשרניחובסקי “הכוזרי האחרון”. אבל איולי אין קשר בין הדברים.

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן