החשתי את צעדי כשראיתי אותו מרחוק. הלב שלי דפק ברקות. כפות ידי החלו להזיע. ילקוט העור שקבלתי מסבתי לרגל הכניסה לכיתה ג’ היה כבד. אחזתי אותו בשתי ידי, צמוד לחזי.

הגעתי לרחוב חנקין. חציתי את הכביש בריצה, מבלי להביט ימינה ושמאלה, כפי שלמדתי. כשעליתי למדרכה, שמעתי חריקת גלגלים וצפירה עצבנית.

הנהג צעק משהו אבל המשכתי לרוץ מפני הנער שארב לי כל יום לאחר הלימודים.

לא ראיתי דבר מלבד דמותו הגבעולית. הוא עמד ליד הכניסה לבית, סמוך לפנייה לרחוב סוקולוב. ראשו מופנה אלי. לא הבחנתי בעוברים ושבים, וכשנתקלתי באחד מהם – נפל הילקוט..

כשניסיתי לקום ראיתי זוג נעלי ספורט מרוחות בבוץ. ידיו אחזו בכתפי ומשכו אותי מעלה.

אני זוכרת את הדפיקות. בעורקי הצוואר, ברקות, ובראש. הן עמדו להתפוצץ ולקרוע את איברי. שלחתי כף יד מאוגרפת לתוך בטנו בניסיון להדוף אותו.

הנער הביט בי במבט שראיתי בסרטי טבע, אלפית השנייה לפני שהלביאה או הפומה תוקפת את טרפה.

הוא שלח את ידו, וכמו בפעמיים הקודמות דחף אותה בין ירכיי. בכיתי, רעדתי, ביקשתי שיעזוב אותי. ניסיתי לברוח. אני חושבת שהצלחתי לבעוט בו. בברך. בירך. שם. הרמתי את הילקוט ורצתי. רצתי במהירות. רצתי כפי שלא רצתי מימי.

חלפתי על פני חנות הבדים, והמעדנייה של ויקטור בעל הרטייה השחורה. ניסיתי לכוון את צעדי. אנשים רבים חלפו על פניי. הגוף נטה קדימה, היה לי קשה לנשום כששמעתי את נשיפותיו בעקבותיי.

הפעם אספר לאמי מה קרה, חשבתי. הפעם אבא יטפל בו. יזהיר אותו לבל יתקרב אלי.

כשראיתי ממול את חנות הספרים של האילמת, האטתי את קצב הריצה. לא העזתי לסובב את הראש. לקראת תחנת האוטובוס עברתי להליכה מהירה, ניסיתי לצבור כוחות ולהסדיר את הנשימה. זעה חמוצה הרטיבה את שרוולי חולצת בית הספר. סחרחורת סובבה את צעדיי.

המשכתי לרוץ. לא ראיתי אנשים, אבל הבחנתי בכלב משוטט. תמיד אספתי אותם אליי. רחצתי אותם. שלפתי קרציות, האכלתי אותם. עד שאבי היה מעלים אותם. עד הכלב הבא. אבל לא יכולתי לעצור. רוצי, רוצי, שמעתי עצמי פוקדת.

שעת צהריים. קיץ. פני להטו. הפה נעשה יבש. ירכיי כאבו. בית החזה התפוצץ.

כשהגעתי לעץ האלון נעצרתי. נשענתי על הגזע העבות כמו כדי לינוק ממנו ביטחון. ניגבתי את פני המיוזעות. תחת צילו חזרתי לנשום.  אספתי את שיערי בגומייה שהיתה על פרק ידי. רצתי עד שהגעתי לחלון התכשיטים. אני מתקרבת. אדבר עם אמא. אבא יטפל בו. ריחות קפה מהולים בניחוחות של שוקולד באו לאפי. אני ממש קרובה. כאשר חלפתי על פני התאורה הפלורסצנטית של בית המרקחת נרגעתי. עגלת הפיצוחים של מריו הזקן, שהיה נוהג לכבד אותי בבוטנים כל אחה”צ, הבליחה מקצה הסימטה. הייתי צריכה להאט בסיבוב וכמעט מעדתי על מריו. הוא תפס אותי וחיבק חזק.

פתאום לפתע שמעתי צעקות. הן בקעו מגרוני ולא דמו לקול שהיה לי עד גיל תשע. מריו שאל מה קרה. טעם הדמעות התערבב בטעם הבוטנים המלוחים.  

10.5.20

תגובה אחת

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן