נייר העיתון השמיע רשרוש קל כשנשמט מזרועותיה ונחת על רצפת הסלון. תריסי עץ כבדים האפילו את הכורסה שעליה ישבה מכונסת, ראשה שמוט בין כתפיה, עיניה עצומות למחצה, ופיה ממלמל ילדות בצל עץ דובדבנים מתפקע, ענפיו פרי סגלגל בוהק.

בישון, הכלב ששכב מנומנם לצידה, פקח עין, זקף את אוזנו, ודמיין אותה מלטפת ברוך את פרוותו הלבנה, לוחשת לו עבר משותף של שעשועים בלתי נגמרים בגינת העיר.

אבל היא מובסת, בין הכורסה לספת הסלון, מבלי שבכלל היא יודעת שבישון, שזכה בזכותה בתחרויות ארציות של יופי וטיפוח, שוכב לרגליה וממתין.

הרגעים שחלפו כווצו אותה לתוך דממה מוכרת, וכשפקחה את עיניה, מופתעת, הבחינה לראשונה בעיתון שמונח לצידה.

מזמן לא קראתי עיתון, חשבה, בהחלט מתאים לי עכשיו. ובזמן שהושיטה ידה אל העיתון, ראתה כלב, פרוותו הלבנה בוהקת לצידה, פניו זעירות ועיניו, מביטות בה, ידידותיות.

חיוכה הרחב הצטרף לנשימה עמוקה. האם האיש שמסתובב בביתה החליט להפתיע אותה והביא לה כלב? ובעודה מנסה להבין נכנס האיש, בידו האחת כוס התה שלה, מצוירת בשושנים אדומות, בידו השנייה צלוחית מאפים מעלים ניחוח של טריות, ועיניו מונחות עליה באהבה.

ולפני שהוא פונה אליה הוא נזכר בדברים שלימדה אותו ספיר, העובדת הסוציאלית שבאה לביתם. תשאל שאלות פשוטות ותקבל תשובות פשוטות. כן. לא. ככה, פשוט. אמרה. ולמרות שחשב בנימוס הרגיל שלו להגיד לה שאף פעם הוא לא קיבל תשובות פשוטות, כי מה הקשר בין פשטות לאישה שיושבת לפניו, הוא מביט בפניה הצעירות של ספיר ושותק. ועוד לימדה אותו ספיר לדבר לאט. לתת הוראות קצרות. לא להכביר במילים. להשמיע מוסיקה, אבל רק את המוסיקה של פעם, לנטרל רעשים. לנטרל רעשים בבית ש”הרעש” בו היה במרכז החיים. לשוחח על העבר, אבל…מה, עם עכשיו? “כל הזמן חשבתי שהפסקול לא מתאים” הוא אומר לעצמו, אבל כמו תלמיד ממושמע, הוא רוכן בעדינות לעבר יקירת חייו ושואל:

ממושקה, את מרגישה טוב?

עיניה ריקות, נודדות מכוס התה אליו ואל הכלב ושוב אליו, מנסה להיזכר מי זה האיש הזה שמסתובב בביתה ומביט בה שוב ושוב ושוב.

היא בטוחה שהוא היה כאן קודם. היא בטוחה שהיא מרגישה אתו נוח. היא בטוחה שהקול שלו מוכר, גם העיניים, ובזמן שהוא רוכן לצידה ומניח בזהירות את כוס התה עולה ביניהם ריח מוכר של בושם משובח. ובאותו הרגע היא יודעת. בטח, זה בעלה. איגור. איגור.

איגור, אם אני מרגישה טוב? אתה שואל? לא. לא, כי איחרתי להוציא את הבנות מהגן ואני דואגת.

הבנות? איזה בנות? הוא שואל וקולו רועד. נו, באמת, איגור, אִילַי ונינה, שכחת? אתמול ראיתי את רבקה. מגונדרת, כאילו מלכת אנגליה מסתובבת בסופר. אני כועסת עליה כי…

איגור משפיל את עיניו, והיא לא מבינה מה הוא לא מבין.

ממי, הכנתי לך את התה שאת אוהבת. היא שומעת אותו, איגור שלה, עם השיער המלא, והעיניים שנצמדות לפניה ומדברות אתה אהבה. איגור, אנחנו נתחתן. אני מסכימה, אתה איש טוב. מושיטה לו את כף ידה, מחייכת לטבעת שאבן אודם במרכזה, ואיגור מהנהן ושותק.

עכשיו גם היא שותקת. הכלב שלרגליה מטריד את מנוחתה. ידיה מתכווצות והיא נדרכת, מתאמצת להסדיר את נשימתה, שולחת יד לשערה הסתור, ונזכרת שהיום יום חמישי ושהיא צריכה להתקלח.

אני הולכת להתקלח, היא מודיעה, נחושה וברורה לעצמה.

המעבר ממצב הישיבה לעמידה היה מהיר. השעון שעל השידה תקתק ולרגע תהתה למה היא קמה. פניה מבוישות ומצחה מתכווץ. רמז, רק שייתן לי רמז.

איגור?

ובשקט השמור רק לו הוא מוביל אותה אל המקלחת.

פעם שלישית היום, אומר לעצמו. אחרי שבוע שלא הצליח לשכנע אותה להתקלח.

הדלת נטרקה בפניו ועמידתו לא הסגירה את מחשבותיו. הוא רק רוצה שיעבור בשלום, שהמים ירככו את הצער, שהמבט לא ייפגש עם הבלבול, ושהניקיון הצפוי יביא שמחה.

גופה כבד. היא נשענת על הכיור ולרגע היא יודעת מי זו שבמראה. חולצת הקטיפה שלבשה מתקלפת מגופה בחן. תמיד אהבה את מגעו של הבד. לא תתחרטי, אמרה לה המוכרת כשהתלבטה לגבי המחיר. וחוץ מזה, מגיע לך. לנו הנשים מגיע.

המים החמים משהים את מחשבותיה, מרככים את שערה, ובזווית עיניה היא קולטת את המדף ועליו מונח, איך קוראים לזה? נו, זה, הדבר הזה.. שוב שכחתי את המילה. תכף, תכף אני אזכר, אני כבר אזכר… איגור. איגור זוכר. גם היא. זה מיד יגיע.

אבל זה לא.

בינתיים המים החמים הופכים לפושרים, ועכשיו מה?

איגור נוקש בעדינות על דלת חדר האמבטיה ונכנס. בידיו מגבת כחולה, בשוליה רקום: לאימא ליום הולדתך, 70 זה החמישים החדש.

בואי נתנגב, הוא אומר לה והיא, מתרכזת בפיו שאומר לה בואי, נשארת לעמוד על מרצפת הקרמיקה הכחולה. לאן? לאן יוליך אותה? ובהליכה מהוססת היא יוצאת אתו. אה…חדר השינה המוכר מאיר את פניה. ציור ענק של שדה חמניות מתבונן בה. עוד מעט אחזור לצייר, היא אומרת בינה לבין עצמה, עוד מעט.

בחדר השינה המרווח הסנדלים המוכרות שלה ממתינות לרגלי המיטה. על המיטה זוג תחתונים לבנים, שמלה פרחונית אדומה עם פתח רחב לצוואר.

איגור, מביט בה בסבלנות מהולה בשאלה והיא במבט מחוייך מביטה באיגור ובשמלה.

היא זוכרת בפרטי פרטים. את השמלה הזו קנו בחיפה, כשנסעו לביקור אצל אִילַי בתה הבכורה. זוכרת שבאותו יום, עצרו בקריון ואכלו ארוחת בוקר, ואיגור לא הפסיק לנדנד לה שהשמלה בחלון הראווה ממול תתאים לה ובואי, נקנה, כדאי. עד שלבסוף נתרצתה וקנו.

העיניים שלה בורקות, נזכרות במחמאות שנתנה לה המוכרת. השמלה הזאת נולדה בשבילך, מושלם ממש מושלם, והיא מזהה בקולה גאווה על שמצאה את הלקוחה המתאימה ביותר לשמלה.

היא מחייכת. איגור, השמלה מחיפה היא אומרת לו, מחייכת ולרגע היא נוכחת מולו שלמה כלבנה במלואה, ופיה משנן בקול: אני, סופי בת יאנה ושמואל יגר, בת 78, אשתו של איגור, מורה לשעבר, נמצאת בחדר השינה.

מה? מה אמרתי? אָמַרְתָּ? שוב האיש הזה שמסתובב כאן ומנסה, לא יודעת מה הוא רוצה ממנה, מתעסק אתה ועם הדבר הזה שמונח ברישול על כתפיה.

היא נבהלת. די, די, היא אומרת לו, מספיק כבר. ללכת, אני צריכה ללכת, אימא שלי מחכה למטה וקבענו ואני מאחרת. אימא יודעת להעניש אם אני מאחרת. היא נאבקת בו, מה לא תעשה כדי לפגוש את אמה שמחכה לה, כמו תמיד, אבל אולי, אולי זו היא שתמיד חיכתה? אולי? ותמונת זיכרון מתפשטת לרגע בשולי ראשה, לאותם ימים שבהם חיכתה לאימה שתשוב מעבודתה, ממתינה ואדן החלון בכפות ידיה, מעקה גואל.

באחת היא נועלת את הסנדלים, נאבקת עם שרוולי השמלה שלא נענים לחיפזונה. התיק. אני צריכה את התיק, היא אומרת לו מבוהלת.

ממושקה, ממושקה שלי, היא שומעת אותו. מקרוב היא שומעת. ידו מונחת על כתפה הרועדת והדמעות שלו מרטיבות את פניה. איגור, איגור שלי, מה קרה לך, למה אתה בוכה, היא שואלת ומתיישבת, פניה רוכנות אליו והיא מלטפת את פניו ברוך ונושקת לו.

ככה, כמו פעם, כשהיה, כשהייתה, כשהיו.

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן