אדואר לואי הסוף של אדי. תרגמה מצרפתית רמה איילון; ערכה גבי סילון. עם עובד 2018

אוטוביוגרפיה של דור שלם, כך ניתן להתחיל ולסכם את ״הסוף של אדי״ שכתב אדואר לואי. הספר מהווה אוטוביוגרפיה, שבה חולק לואי עם הקורא את שעבר בחייו על כל המשתמע מכך. כל זה ברומן ביכורים, שהצליח לסחוף אחריו אנשים רבים מכל קצוות העולם.

בכניסה לשורש אני חייב לציין שהספר כתוב בלי טיפת התייפיפות או ניסיון להציג מצג משלה, שעשוי היה לפגום באמינות הספר. כך מצליח אדואר לואי לרקום עם קוראיו של הספר מערכת יחסים המבוססת על חוויות, שחלקן הן חוצות עולם ותרבויות, וחלקן היו מכורח המציאות במדינה ובכפר בו נולד הסופר ובו העביר את ילדותו. הספר מפרק לגורמים את היחס המפלה והמשפיל, את השנאה, הגזענות, וההומופוביה, שבה חטאו גם הנאורות שבמדינות, למשל צרפת מדינתו של הסופר. לא מדובר באירועים שלא חזינו בהם, או שלא הכרנו בהם, אבל בכל זאת הניסוחים האותנטיים והבוטים מוסיפים לנו את החלקים לפאזל האנושי שמציג הסופר.

האם נקבעה אמת מידה לגבריות? אמת מידה למה שעדיף להיות, הומוסקסואל מוצהר, או אחד שחי בארון? גם כאן ישנה התעסקות חדה כתער בנושא הרגיש, במטרה להסביר אותו בדרך לא שגרתית. העיסוק של ״הסוף של אדי״ בנושאים כמו מיניות, זהות אישית, וזהות מינית בגיל ההתבגרות, הייתה חייבת להיעשות בדרך הזו, והיא פונה לקהל רחב במיוחד – בני נוער.

הנושאים האוניברסליים שבהם עוסק הספר, ושכולנו חווינו, הם העיסוק במראה החיצוני, היחסים עם ההורים, המשפחה, קבלה והכלה (מלשון להכיל), והנושא הקשה ביותר במיוחד למתבגרים הוא בריונות. נושא שהספר נוגע בו כאמור בצורה חדה במיוחד, ובלי לחסוך בתיאורי זוועות שעברו על אדי בילדותו, עד שניצח את המציאות בנוקאאוט עם חלום אחד שישב בראשו מילדותו.

המהדורה הצרפתית של “הסוף של אדי”

בקריאת הספר אנחנו נכנסים לעולמו של אדי בלגל – שמסופר בגוף ראשון כיאה לאוטוביוגרפיה – ילד בעיירה מוכת קשיים, עוני, וגזענות, שבה ההומופוביה שולטת. גם נושאים קשים, כמו מיניות והטרדות מיניות, הם נדבך מרכזי בסיפור, כשבעיירת הילדות ״הפרימיטיבית״ שבה גדל וחונך הסופר, הן לא חטא מוסרי עבור מבצע הזימה, אלא עבור נפשו הפצועה של הילד התמים והעני. עיירה שבה הגברים נמדדים בגבריותם, על היותם עובדי מפעל כל חייהם, והנשים עובדות במקצועות נשיים בלבד. וכשאדי מרגיש שגופו לא כשל שאר הגברים, ודבקה בו סטיגמה של ״מתרומם״ והומוסקסואל כל שהוא מרגיש זה תסכול. בין חבטות פיזיות ונפשיות עמוקות מ״חבריו״ לספסל הלימודים, לרכילויות מפי רכלניות הרחוב, ויחס מבזה ומשפיל מהוריו, הוא נאלץ להיאבק על מי שהוא באמת.

אדואר בלגל לא מוצא את עצמו בעיירת הולדתו – שבה אלכוהוליזם ואלימות היא דרך חיים מקובלת – והחבטות הארוכות, והחוויות המטלטלות, שאנחנו עוברים יחד איתו כדמות וכאדם מעצבות את נפשו העדינה מתחילת הספר ועד סופו. אנחנו מצפים לסוף מספק, שמגיע ממש בנקודת השפל. כקוראים אנחנו עדים לתהליך שיקום עצמי שעובר אדי בחציו השני של הספר, שמלווה במעין ״נירוונה״, וקבלת הזדמנות לעזוב את המוכר והכואב, שעשוי להיות קשה גם לאדם שסבל במשך כל חייו, בשביל לפתוח פרק חדש בחיים העצובים והמשפילים.

כזה הוא אדי בלגל מ״הסוף של אדי״. דמות שבגוף ראשון מספרת את תלאות חיי הסופר. עלינו כמובן לבחור האם להאמין או לא לדבריו, אבל בסופו של דבר דמותו, והסיטואציות שאליהן נקלע, נוגעים בעצבים החשופים והאנושיים של כולנו, אם עברנו חיים קשים, וגם אם לא. מדובר בסיפור נוגע, ובשינוי כחלק מתהליך, גם אם כזה שנוגע בנקודת הקיצון. החיבור הוא מתבקש, ובין אם נתפלא או לא הספר כתוב בצורה הכי ״זוועתית״ במובן היצירתי. הוא לוקח חיים קשים של נער, ספק אמיתי ספק דמיוני, ומשליך אותנו כקוראים להתמודדות פנימית איתם. הכבוד הוא כולו שלנו לקרוא את מה שעבר, להשליך על חיינו, ולהבין באמצעות סיפור קשה, מה אנחנו יכולים לעשות ומי אנחנו באמת. וזו מעלה גדולה של ספר טוב.

קראו גם:

אדוארד לואי בויקיפדיה

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן