רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה הָיְתָה מוֹהֶלֶת וְנִמּוֹלָה

          (עיון במגילת רות לקראת חג השבועות)

אל מול המלים הקשות בספר דברים בפרק כ”ג 4 ניצבת דמותה של רות המואבייה המוהלת והנימולה, שבאה בברית המלים החיות והטובות, הפורסות סוכת שלום. דברים כ”ג 4 מחייב אותנו, שמואבי לא יבוא בקהלנו “גַּם דּוֹר עֲשִׁירִי לֹא יָבוֹא לָהֶם בִּקְהַל ה’ “. המחוקק מחמיר ומוסיף לא רק עד דור עשירי, אלא “עַד עוֹלָם”. מנגד מגילת רות מספרת לנו על מערכות חיים שונות בין מואבים ובין פליטי רעב מארץ ישראל.

המגילה פורסת לנו מערכות חיים, שאינן נותנות דריסת רגל לחוק דרקוני של החרמת המואבי “עַד דּוֹר עֲשִׁירִי, עַד עוֹלָם”. משפחת אלימלך העברייה מבית לחם מוצאת מזור לרעב ללחם בבתים מואביים, שפתחו לה שער. ואילו ארץ יהודה פתחה שעריה אל בת מואב, שסעדה בחום חמות עבריה, אלמנה ומוכת שכול.

ארץ יהודה לא אימצה את “שְׁפוֹךְ חֲמָתְךָ עַל גּוֹיִים שֶׁלֹּא יְדָעוּךָ”. היא פרסה סוכת שלום על מואבייה, כשם שמואב פרסה סוכת שלום ומקלט מרעב על משפחה עבריה ברוח התפילה – “פְּרוֹס עֲלֵינוּ סֻכַּת שָׁלוֹם”.  

קשה לקבל את ההסבר בספרות חז”ל, שלמרות האיסור לקבל מואבי עד דור עשירי, עד עולם, התקבלותה של רות המואבייה התאפשר, כי האיסור המקראי מתייחס רק לזכרים ולא לנקבות. מצער, שספרות חז”ל לא אימצה גישה, שהחיים היו יותר חזקים מהאיסור, ונורמות אנושיות הביסו את שפוך חמתך על גוי שלא ידע אותנו.  

רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה הָיְתָה מוֹהֶלֶת

רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה הָיְתָה הַנִּמּוֹלָה

שֶׁבָּאָה בִּבְרִית הַמִּלִּים הַחַיּוֹת

אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵך

בָּאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין .

שבעת השבועות בין פסח לשבועות מחייבים אותנו להפנים את עולמה הרוחני ואת עוצמות העשייה של רות, בת עם מואב, שלא שכנוע תיאולוגי ולא הכרה רליגיוזית הנחו את רות לסרב לחמותהּ נעמי, המבקשת ממנה לשוב לבית אִמָּהּ, ולענות לה בתקיפות : “אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵך, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין , עַמִּי עַמֵּךְ, אֱלוֹהַיִך אֱלוֹהַי “. (רות א’ 16)

מה שהנחה את בת עם מואב נובע מביטויי הומאניות ואנושיות המבטאים את ישותה, הפורסת סוכת שלום ואהבה על עברייה, שהגורל התאכזר כלפיה בשנות חיים כְּגֵרָה בארץ מואב.

עשר שנות שהותה של נעמי בארץ מואב עוברים במציאות חיים פוליטית הסועדת פליטים זרים, המבקשים מקלט לעבוד להתקיים ולשבור שֶׁבֶר, הם נענים בחיוב. המקלט המואבי, שפרס סוכת שלום וקיום על נעמי העברייה, אינו יכול להיות מזור לפצעי השכול שפקדו אותה.  

מואב, שפתחה בעבר שעריה לפליטי הרעב מארץ ישראל, מחייבת אותנו כיום לפתוח שערים ולבבות במדינת ישראל למתדפקים על דלתותינו ומבקשים סעד מפאת רעב בארצם.

כל מה שעובר על רות בת ארץ מואב, המצטרפת אל עם ישראל, מחייב אותנו לפתיחות כלפי המבקשים להצטרף ולהיות חלק מעם ישראל. רות המואבייה עברה גיור, כשהיא לתפיסתי הַמְּגַיֶּרֶת וְהַמְּגֻיֶּרֶת.

רות מביאה מסר ערכי של הוויה אנושית, שמצדיק את היותה מְגַיֶֶּרֶת וּמְגֻיֶּרֶת בעת ובעונה אחת. דבקות במסר אנושי הפך את הגיור לעובדה מוגמרת – “… כִּי רַק הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֶךְ”. (שם , 17)

כיום, בעיית הגיור היא מאוד אקוטית, כי חיים  במדינת ישראל כארבע מאות אלף אזרחים, חלק הארי יוצאי חבר העמים, המבקשים להצטרף אלינו והדלת לרבים מהם נטרקת בחוזקה.

בודדים מבקיעים את חומות האורתודוכסיה, למעשה מדובר בבודדים שמכריזים, כי הם מקבלים על עצמם אורחות חיים אורתודוכסים מחמירים.  דבר שבמקרים לא מעטים הם אינם חפצים בו, אלא עושים אותו מתוך יראה. התוצאה היא השחתה כפולה. נותנים יד לשקר במו פינו, ונותנים למיעוט אורתודוכסי מונופול לקביעת זהות לאומית, המתבטאת לא רק באימוץ הוויה אורתודוכסית דתית , אלא אימוץ של משנת חיים לאומנית.

קשה להשלים עם עוצמת פער בין משנת חיים לאומנית אותה חייב היום מתגייר לאמץ ובין משנת חיים הסותרת לחלוטין את מה שחוותה רות, בת העם המואבי, שקשרה גורלה עִם עַם ישראל. אנחנו זקוקים לאווירה המקבלת בסבר פנים יפות את המבקש להתגייר. זקוקים לאותה אווירה שפתחה את הלבבות בפני רות, בת העם המואבי .

לעברה של רות “המואבייה” לא נשבה רוח הקללה על ארץ מוצאה “מואב”. לא חיטטו אם היא קיימה תרי”ג מצוות. נשבה בהרי יהודה רוח שסככה סוכות שלום. בל נשכח את סוכת השלום והביטחון הקיומי, שהעניקו בני מואב לפליטים מזי רעב עבריים מבית לחם שבהרי יהודה . מי ייתן ואנחנו ננהג עם פליטי הרעב מאפריקה כמו שבני מואב נהגו עם משפחה שנסה מהרעב בבית לחם יהודה ומצאה מקלט בארץ מואב.

עוד חומר למחשבה מה יכול לחולל שלום לרקמות החיים בין העמים .

 

רות המואביה מהגרת מארץ מואב בבית לחם .תחריט מאת גוסטב דורה. ויקיפדיה

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן