פורסם בקובץ “השתדלות נוספת” הוצאת פרדס, דצמבר 2019

הצער העמום מתפשט והולך כמו כתם שמן על מים. קורמורנים, את חושבת, ולא יודעת למה. ואולי כן: איך בכל אסונות הנפט הם מתים ראשונים, גופותיהם השחורות ופעורות המקור ניבטות מעשרות צילומים כסמל לזוועה. או איך רודפות אחריהם סירות רעשניות של פקחי משרד החקלאות, להבריח אותם ממקורות המים, שלא יפגעו בפרנסת הדייגים, ומתוך אדישות גמורה לכך שימותו ברעב.

אבל ישנם גם אלפי הקורמורנים הבאים בראשית נובמבר מחופי הים הכספי. והצלילה המרהיבה שלהם אל תוך המים, ואחריה העלייה עם הדג במקור, ולבסוף פרישת הכנפיים המתייבשות והולכות בחום. ואת מנחשת את זרימת הרוח, את צינת המים, את הטריות הבשרנית בפה, את מתיקות השמש כמו בוורוד־זהוב של עפעפייך הנעצמים מולה.

יש ימים של שתיקה נפקחת אל העולם. אז את מנסה לראות ולשמוע, ובעיקר לדייק. בתחושות. במחשבות. באופן שבו את מדברת ומתנועעת ונוכחת בתוך גופך. אבל רוב הזמן את רק מגיבה לאינספור הדברים שקוראים לך, או גרוע מכך: נוחתים עלייך, במהירות ומכל עבר, ואי אפשר לתפוס את כולם אלא כמיטב היכולת. שאינה מרובה. אז את מתגוננת ועכורה ונרגזת. לפעמים אפילו מובסת, כמעט מראש. וכבר לא יודעת מה רצית, שלא לדבר על להתקדם לקראתו.

ודאי, יש לך משפחה ובית ועבודה, היסטוריה אישית, אפילו תחביבים. את מסוגלת בהחלט לנהל שיחה אינטליגנטית על כל הדברים הללו, כמו גם על ענייני השעה והרוח. אבל בשעות המוקדמות של הבוקר או בלילות נטולי השינה את חושבת, בזמן האחרון, על קורמורנים.

בעוד חודשיים ושבוע תהיי בת חמישים. כבר לא תלדי עוד ילדים, ולא תלכי ללמוד רפואה. ולא שרצית עוד ילדים, ומה לך ולרפואה. אבל איפה את ואיפה מי שהיית פעם, כשהכול עוד היה אפשרי ופתוח והעולם היה שלך. (גם האינדיאני היה אז שלך, עם שערו המזדקר לכל עבר, בלתי מרוסן ממש כמוהו, וכל הדברים הבלתי סבירים שהיו קורים לכם כשהייתם יחד, דברים שפעם נראו מתבקשים וטבעיים עד כדי כך שלא עצרתם אף פעם לחשוב עליהם, ועל כמה קרוב עברתם שוב ושוב ליד כמעט־אסונות ורק בנס לא קרה לכם כלום.) וכשאת מבקרת פעם בחודשיים את אמא שלך, בחלונות זמן חטופים בין היומיום הקדחתני שלך לשלה, היא מדברת לפעמים בקול נמוך על עלבון בגידת הגוף ודלדול הכוחות, ואת שותקת ולא אומרת אפילו לעצמך עד כמה המילים האלה מוכרות לך. מבפנים.

הזמן נוהג בך בערמומיות זדונית. רחב וחופשי הוא נפרש בפנייך עכשיו, כשהחלטת לרדת לשליש משרה כדי לעשות קצת לנפשך, כמו שאמרת בחיוך לשותפים שֶׁמחו אבל מיהרו להסכים; כולכם ידעתם שאם לא תצומצם משרתך תפוטרי בקרוב כדי לפנות מקום לבתו של השותף הבכיר שמסיימת בסוף הסמסטר את הלימודים, וזה היה מוצא מכובד. ואת דווקא התלהבת תחילה ממרבדי הזמן הללו, תוכניות אינספור היו לך, מחוגי אמנות ששנים חלמת עליהם ועד לבישול וסדנאות מדיטציה, וגם הליכות יומיות בפארק. ורק שימים ושבועות עוברים ואת לא יודעת איך לבלוע את האוצר הבלום הזה שנפל עלייך, מצליחה להזיז את עצמך מהבית רק ביומיים שבהם את במשרד. ושם צריך לספר בהתלהבות למי שעובדים שישה ימים בשבוע מצאת החמה עד צאת הנשמה, כמוך עד לא מזמן, כמה טוב לך עכשיו.

ועומק ההשפלה.

ובינתיים מתברר לך שכבר במאה החמישית לספירה בסין, ואחר כך באנגליה ובצרפת של המאות השבע עשרה והתשע עשרה, ובאזורים מסוימים בעולם עד היום, מאלפים קורמורנים לדוג. מחתימים אותם כשהם בוקעים, ואז עונדים על צווארם קולר שלא מאפשר להם לבלוע אלא דגיגים קטנים מאוד. וככה משלחים אותם, וכשהם תופסים דג הם חשים חנק ומעופפים אל בעליהם להצלה – ואלו נוטלים מהם את הדגים ושולחים אותם שוב לדוג. ויש קורמורנים מאולפים שאינם זקוקים עוד לקולר, ומביאים את הדגים אוטומטית לבעליהם מתוך הרגל להיזון משאריות או בדג שיוענק להם בבוא הזמן. הם לומדים להמתין ולהסתפק במועט. הם אינם יודעים עוד שאפשר, שצריך להיות, אחרת. ויותר מכך: הגדול מביניהם, קורמורן גלפגוס המתנשא לגובה מטר ומשקלו עשוי להגיע לשישה קילוגרם, איבד לגמרי את כושר התעופה שלו. חוקרים מייחסים את האובדן הזה לבידודם של איי גלפגוס ולהיעדר טורפים טבעיים שם, אבל אינם מתעכבים על משמעותו – חוסר יכולת לשרוד בכל מקום אחר.

ופתאום גם החורף. חושך מוקדם וקור ומטחי המים המכים בכל מי שאוזרת כוחות ומנסה לצאת מהבית. את מוותרת. שוקעת. ורק כשממש אין ברירה, כי בשבת מסיבת ימי ההולדת השנתית של המשפחה שלו ומוכרחים לקנות מתנות לכולם וגם מצרכים לעוגת הפקאן המפורסמת שלך, שגם השנה לא יוותרו לך עליה כי בלעדיה פשוט אי אפשר לחגוג שום דבר במשפחה הזאת, את מצליחה לגרור את עצמך לקניון. זועפת ומותשת ועמוסת שקיות המאדימות את פרקי אצבעותייך, בשיער סתור מהרוח וברגליים רטובות מכמה שלוליות שלא הצלחת לא לצעוד לתוכן, את שומעת קול קורא בשמך, בשם החיבה הפרטי שהמציא לך לפני כמעט שלושים שנה. את מסתובבת ורואה אותו עומד שם, ולרגע הזמן נעלם ואת כמעט קופצת על גבו כמו פעם, אלא שהשקיות מכבידות על ידייך המתרוממות ומיד את נזכרת ושומטת ומאדימה. והוא, כמו לא ראה, ניגש אלייך בצעד אחד ולוקח ממך את השקיות כאילו רק אתמול, ומלווה אותך לחניה ומניח אותן בתא המטען שאת פותחת ביד לא לגמרי יציבה. בואי, הוא אומר, ושניכם יודעים לאן.

וככה את מוצאת את עצמך יושבת מולו וביניכם שולחן עמוס כל טוב, במסעדה נעימה ונאה על חופו של הים התיכון. הוא מדבר. ראשך בין ידייך, את מקשיבה. ומעבר למה שהוא מספר – על חייו, אשתו, בנותיו, עבודתו, ואחר כך גם על מה שאירע לחלומות שהיו לו בשנים שבהן הייתם שניכם סטודנטים צעירים, לא להאמין עד כמה צעירים – את מנסה לשמוע מה באמת השתנה בו מאז. ולא רק שערו שהאפיר והקמטים שפשטו בפניו. מפני שמשהו השתנה, זה ברור מעל לכל ספק, נוכח ביניכם, מסב איתכם לשולחן המשהו הזה שהיה ואבד. אתה עצוב יותר משהיית, את אומרת ברוך. לא עצוב, הוא ממהר להכחיש, רק עייף מאוד וגם מתוח. העבודה הזו מתישה אותי. אבל אני אוהב אותה, הוא מוסיף, ומביט בך מהצד במבט המוכר, הנערי, זה שאין לעמוד בפניו. את נכמרת ונזכרת איך בא אלייך בערב ההוא מבית החולים בו אושפזה אמו, אחרי שלושה ימים ללא שינה בא, כמעט מתמוטט מרוב כאב ותשישות, נלפת בחיבוק שלך שחיכה לו, ואת הכנת לו תה חזק וחם וחזרת לחדר וגילית שבהרף העין שבין צאתך לשובך כבר נרדם. איך ישבת לידו שעות ארוכות בחושך שהלך וירד עליכם, בלי להדליק את האור, בלי לזוז, מביטה בפניו עד שלא יכולת לראות, שומרת על שנתו. גם עכשיו את מביטה בו, והוא כמו תמיד מנחש את מחשבותייך. מה הייתי עושה אז בלעדייך, הוא אומר. אל תיעלם לי שוב, את רוצה להגיד. לא אומרת. במקומך הוא משלים ומבטיח שלא. ואת יודעת: אחרי שתשלמו את החשבון ותקומו מהשולחן, שמלצר יעיל כבר פינה בזריזות את החורבות שהותרתם עליו, ילך כל אחד מכם לדרכו וייבלע בחייו. אבל הוא שב ומביט בך במבט ההוא, וצוחק, וגם את צוחקת, סונטת בו: היית ונשארת אינדיאני. גם את, הוא מרצין, היית ונשארת.

את שותקת. אחר כך את מספרת לו על הקורמורנים. שהם ציפורי מים עתיקות מאוד, מצאו מאובנים שלהם מלפני עשרים מיליון שנה. שהם חברותיים וקוסמופוליטיים, ועם זאת חששנים וקשה להתקרב אליהם. שהם מגושמים מאוד על הקרקע אבל שחיינים וצוללנים מצוינים ומעופפים חזקים ומהירים, בעונות הנדידה הם עוברים בגבהים עצומים, מעל הרי ההימלאיה למשל, ומסוגלים להגיע למהירות של תשעים קמ”ש. שיש להם ראייה מצוינת במים, אפילו במים עכורים, ויכולת לשתות מי ים מלוחים מאוד. שבתשעים אחוז מהמקרים הם לא נשארים עם אותם בני זוג יותר מעונה אחת. שבאיראן אוכלים אותם, בדרום נורווגיה צדים בכל שנה כעשרת אלפים פרטים ויש מיני קורמורנים שנכחדו, גם בישראל, אבל בצפון נורווגיה הם דווקא מוגנים ונחשבים למביאי מזל טוב כשאתה אוסף אותם ליד הבית שלך. והיית מאמין, יש תעשייה שלמה שמגלגלת מיליוני דולרים כל שנה מלהפוך את הלשלשת שלהם לזבל אורגני. מה אתה חושב, את שואלת. והוא אומר, כמה את יפה.

*

למי שחי לחופי הכנרת ולאלה שפוקדים או נוסעים לאורך חופיה בנובמבר עד מרץ, מתגלה לעתים מראה מיוחד של אי חדש שהופיע לפתע באגם. לאחר דקות של השתאות מהמראה והמחשבה העצובה מה עושה ירידת המפלס לאגם הלאומי, מתברר שהאי מתחיל לנוע, עד שהוא פורש כנפיים ונעלם. ואז אתה נחשף אל המראה הנהדר של מעוף הקורמורנים.[1]


[1] הפסקה האחרונה היא ציטוט של משה הלפרט, מתוך פוסט על קורמורנים מיום 30.1.2013 שהועלה בקיר הפייסבוק של Afikim Productions.

צילום: אורן פלס Oren Peles, מתוך אתר פיקיויקי

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן