נגע הצרעת בסיפורי נביאים ובתורת כוהנים

המאמין באל אחד שמשגיח על העולם בכלל, ועל כל אדם בפרט, איננו יכול שלא להיות מתוסכל לנוכח המציאות שסוטרת על פרצופו בכל הנוגע לציפייה לגמול צודק משמיים. למאמין האלילי לא היו תסכולים כאלה, הוא הבין שאם טוב לו, מישהו מהאלים החליט לתגמל אותו, ואם רע לו, שוב אל אחר החליט להתנכל לו, והזהירות צריכה להנחות אותו להקריב לו קורבן ולרצות אותו. כאשר כל מה שקורה לציבור ולפרט תלוי באל אחד ויחיד, מסתבר ששום תיאוריה של גמול צודק איננה מתיישבת עם המציאות. לכן המקרא מציע למאמין ארבע תורות גמול, ולמאמין אין ברירה אלא לפשפש במעשיו, שמא עבר עבירה שהעונש עליה על פי אחת מהתורות שאמנה להלן:

  • גמול אישי. כלומר, האדם מקבל את הגמול משמיים על מעשיו. הנביא שביטא את המהלך האלוהי הזה במילים ברורות הוא יחזקאל: “איש בחטאו יומת” (פרק י”ח 17-4).
  • גמול דורות. כלומר, אבות חוטאים, והצאצאים לוקים. דרך הגמול הזאת מופיעה כבר בעשרת הדברות: “פוקד עוון אבות על בנים ועל שילשים ועל רבעים…” (שמות כ’ 6-5).
  • גמול קולקטיבי. כלומר, פלוני חוטא, ואז כל משפחתו, או כל עמו, לוקים. דרך הגמול הזאת מופיעה, למשל, בשמואל ב’ כ”ד 14-1: דוד המלך חטא משום שפקד למנות את העם, והעם לקה במגיפה נוראה שבה נספים שבעים אלף איש.
  • גמול מסתורי. מתארע כשאדם נענש על ידי האל, ואין הסבר מתקבל על הדעת לעונש זה. למשל, הסיפור על משה ומשפחתו נמצאים במלון (מקום לינה), והאל מבקש להמיתו (את משה! עמו דיבר האל פנים אל פנים!). ציפורה מבינה איכשהו שהסיבה היא שבנם לא נימול (שמות ד’ 26-24)*.

תורת הגמול היא קריטית עבור המאמין, בניגוד להנחה של ישעיהו לייבוביץ’ על אמונה לשמה, כלומר, שמאמין מוכן להקדיש את חייו על אמונתו, מבלי לצפות לגמול**. התפילה, הקורבן, ההישמעות להוראות אנשי הדת – כל אלה נועדו כדי לקבל גמול משמיים בחיים, כי המקרא הרי איננו מכיר בעולם הבא ובהישארות הנפש ***. בהכרח המאמין נתקל בקיר אטום בכל הנוגע לגמול צודק, אליו הוא מייחל.

על פי המודלים המפורטים לעיל, יש לצפות שנגע הצרעת, המוזכר במקרא במפורט, ייחשב כעונש משמיים באחת הדרכים שצוינו לעיל. מסתבר שבנושא זה יש פיצול משמעותי בין המסרים שאנו מקבלים מהסיפורים המקראיים, לעומת המסרים שאנו מקבלים מהסופר הכוהני (המכונה על ידי המחקר באות P):

מסתבר שנגע הצרעת במקרא שונה ממה שאנו מכירים בשם “לפרוסי”, או מחלת הנסן (על שם גרהארד ארמור הנסן שזיהה את החיידק מחולל מחלת העור הקשה הזאת). הצרעת במקרא היא שאת בעור בצבע לבן המדומה לצבע השלג, וגם נרמז שהבשר נאכל. וכן, המקרא מכיר גם צרעת שפוגעת בקירות הבית, ובבגדים, שצבעה ירוק או אדום, וכנראה שמדובר בתופעה שאיננה זהה לזאת של נגע הצרעת בעור.

בסיפור המקראי המטרה של אזכור נגע הצרעת היא להאדיר את כוחו של האל ושל שליחיו הנביאים. משה מתחמק מהשליחות שהטיל עליו האל, והאל מעניק לו יכולת לעשות קסם: “הבא נא את ידך בחיקך, ויבא ידו בחיקו, ויוציאה, והנה ידו מצורעת כשלג” (שמות ד’ 7-6). בבמדבר י”ב 16-1 מסופר על מיני מרד שחוללו מרים ואהרן במשה, ומי שנענשה על כך הייתה רק מרים:”והנה מרים מצורעת כשלג…”. הלקח של שני הסיפורים הוא לרמוז על כוחו של האל, ועל מעלתו של שליחו, במקרה שלנו – משה.

סיפור נוסף המבקש להאדיר את כוחו של הנביא, שליחו של האל עלי אדמות, הוא סיפורו של נעמן שר צבאו של מלך ארם, מצורע, שמקבל עצה מנערה שבויה מארץ ישראל, לבקש מזור למחלתו אצל הנביא אלישע. נעמן פונה למלך ישראל, וזה אובד עצות, וקורע את בגדיו מצער – וכי כיצד יוכל לסייע למצורע, כלום אלוהים הוא שיכול להמית ולהחיות? ואז מופיע אלישע ומציע לנעמן שיטבול בירדן, יקיים טקס מסוים, ויוושע. נעמן לועג לעצה הזאת של הנביא, אבל עבדיו משכנעים אותו להיענות לעצת הנביא, והוא באמת נושע. מסתבר שגיחזי, נערו של אלישע, לא עמד בניסיון, וביקש תמורה עבור הריפוי של נעמן בידי רבו, למרות סירוב מוחלט של אלישע לקבל תמורה כזאת. מאחר שעשה את המעשה האסור בהיחבא מאדוניו, ומאחר שהמרה את פיו, נענש גיחזי שהצרעת של נעמן עברה אליו (מלכים ב’ ה’).

נעמן המצורע בעת המפגש עם הנביא אלישע. https://alchetron.com/Naaman

הסופר, המאמין בכל ליבו שעונש, כגון נגע הצרעת, פוגע במי שמגיע לו, נתקל בבעיה לא קטנה, על המלך עזריה (עוזיה) נאמר שעשה הישר בעיני ה’, למה אם כן, לקה בנגע הצרעת? והמוצא שמציע הסופר: יש בעוזיה בכל זאת חטא כלשהו – הבמות (חטא חמור בעיני מחבר ספר מלכים) לא סרו בימיו (מלכים ב’ ט”ו 7-5; וראה צרעת כעונש גם בדברים ז’ 20).

המלך עוזיהו החולה בצרעת במאה השמינית לפה”ס.צייר רנמברנדט. ויקיפדיה

שונים לחלוטין במסר שלהם הם הפרקים בספר ויקרא (י”ג-י”ד), המיוחסים לסופר הכוהני שחי כנראה בימי בית שני, וייחס את הציוויים שהגה בעצמו – למשה.

עניינם של פרקים אלה הוא הפרקטיקה של הכוהנים שאמורים לטפל בנגע הצרעת: אין שם רמז קל שבקלים על כך שהצרעת היא עונש על חטא כלשהו. יש חובה לפנות אל הכוהן כשיש חשד לצרעת בעור, בשערות הראש ובשערות הזקן. הפרקים מפרטים כיצד על הכוהן לנקוט במגע עם אדם, בית, בגד נגועים: יש אבחון לפי הצבע, ואם מדובר בקירות של בית נוספת גם שקערורית. הכוהן רשאי להורות על הסגר, ועל הוצאה של הנגוע אל מחוץ למחנה, ראו סיפור ארבעת המצורעים שעמדו מחוץ לעיר שומרון הנצורה על ידי חיל ארם (מלכים ב’ ז’; וראו גם במדבר ה’ 2, י”ב 14). אם הכוהן מחליט לטהר את האדם, עליו לעבור טקס מסוים, הכרוך בגילוח כל שערות גופו, והגשת קורבן הודיה על הישועה שזכה לה. אם האדם לא טוהר מצרעתו, הוא חייב לצאת אל מחוץ למחנה, לפרום את בגדיו, לפרוע את ראשו, לעטות על שפם, ולקרוא לפניו “טמא, טמא!”.

חוסר ההתייחסות של הסופר הכוהני לסיבה האלוהית להתפרצות הצרעת אצל בני האדם מעוררת תמיהה, כי סופר זה על הרוב סכמטי מאוד, והאיזון הזה שבין מעשה וגמול הוא לחם חוקו, והנה, כאן, בנגע הצרעת, הוא בכלל אינו מזכיר את חרון אפו של האל.

כוהן מטפל במצורעים על פי מצוות ספר ויקרא .ויקיפדיה A print from the Phillip Medhurst Collection of Bible illustrations in the possession of Revd. Philip De Vere at St. George’s Court, Kidderminster, England.

הכוהן קובע גם גורלו של בגד – לטיהור, או לשריפה. וכן גורלו של בית, להשהיה של שבעה ימים אם הוא ראוי לטיהור, להסרת מספר אבנים מהקיר הנגוע, או להריסת הבית כולו. כאמור מדובר כאן, כנראה, בתופעה שונה מתופעת הצרעת בעור האדם.

אנו רואים, אם כן, הבדל מהותי בין הסיפורים על נגע הצרעת, ובין הפרקטיקה הכוהנית בבדיקת הנגע, והטיפול בו. הסיפורים מצביעים על כוחו של האל, ועל הכוח שהוא העניק לשליחיו, וכן אלה משתלבים במה שהקדמנו ותיארנו כתורת הגמול המקראית: מרים, גיחזי, ועוזיה עברו עבירות, לכן נענשו בצרעת. העונש לעוזיה ניתן לייחוס למה שכינינו לעיל “גמול מסתורי” – המלך עשה הישר בעיני ה’, ומדוע נענש במחלה חשוכת מרפא? מחבר הספר פטר את הקורא מהרהור מתסכל בתורת הגמול: עוזיה ראוי לעונש כי לא הסיר את הבמות.

לעומת מסרי הסיפורים, הפרקים בספר ויקרא שנושאם נגע הצרעת, מתארים פרקטיקה די דומה לפרקטיקה של רופאים בימינו כשמדובר בחולים במחלות מידבקות שאין להן תרופה: בידוד והסגר. התנהגות מערך הבריאות במדינה שלנו בנגיף הקורונה היום, נגיף שבינתיים אין נגדו חיסון וריפוי, דומה בצורה מעוררת תימהון לטיפול בצרעת כפי שמתואר בספר ויקרא: בדיקות חוזרות, שהיה בבידוד במשך שבועיים, סגר, הוצאת החולים מחוץ למחנה (למלונית). רק דבר אחד לא דורשים מהחולים – לעטות על שפם ולקרוא “טמא, טמא!” נקווה שגורלנו יהיה טוב יותר כאשר מדענים ימצאו דרך לרפא את הנגועים בנגיף.

(הערת המערכת: ככל הנראה זאת היא הפעם הראשונה בהיסטוריה שאנו מוצאים נהלים להתמודדות עם מחלה מידבקת. כמו כן הפירוש המקובל של ״לעטות על שפם״ הוא לכסות את הפה ואת האף, ואזי הדרישה בימינו לעטות מסכה מתאימה גם היא לנדרש מהחולה במקרא.).

* פירוט ומראי מקום בספרי “התנ”ך – כף החובה”, תמוז, 1986, עמ’ 115-96.

** ראו מאמרי “ספרות, דת ופוליטיקה” בספרי “אמונה משלו – היהודי החילוני ומשנתו של ישעיהו ליבוביץ'”, מודן 1993, עמ’ 149-145, וראו שם את תגובתו של ליבוביץ’, ותגובה שכנגד.

***  ראו מאמרי “על המוות ואחרי המוות – עיוני מחקר במקרא” בספרי “אדיפוס ואבשלום, ידיעות אחרונות, 1996, עמ’ 139-91.

מרים הנביאה נגועה בצרעת בבידוד. ציור מעשה ידי ג’יימס טיסו משנת 1896 לערך. ויקיפדיה

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן