מימי ראשית הקורונה שמו של העטלף נקשר למחלה. השאלה איזה בעל חיים העביר את הווירוס לבני אדם, שלאחר מכן הצליחו להדביק זה את זה, מעסיקה את החוקרים. מועמדותו של העטלף על כל סוגיו – כחמישית מכלל פרטי היונקים בטבע – נפסלה לאחר בחינה מדוקדקת. מי כן העביר? אין תשובה חד משמעית.

אבל העם החליט, קשה לו באזור דמדומי אי וודאות: העטלף הוא האשם.
ד״ר מאיה ויינברג, חוקרת עטלפים, וטרינרית, משוררת, התייצבה לטובת האמת המדעית, ובפרט להגנתו של העטלף.

להלן ראיון של חגית בת-אליעזר עם ד״ר ויינברג.

מאיה ויינברג קוראת בספר שיריה
מאיה ויינברג קוראת בספר שיריה

חגית: מאז חודש מרץ 2020 רציתי להציע לך את במת “יקום תרבות” לדברייך הרהוטים בנושא, אבל הזמן עבר, לא יצא לי, וחשבתי שמא כבר לא אקטואלי. אך ב- 13 למאי, בתקופת היציאה מהמגפה, הגיע בקבוצת whats app כלשהי סרטון, בו אדיר מילר קורא ספר ילדים אווילי, מחורז בטעם רע, שמתבדח על תולדות מגפת הקורונה העולמית, שהרגה אנשים ופגעה קשות ברקמה הכלכלית-התרבותית של החברה. תחילת הסיפור הנבער, “סיני עייף, שאכל עטלף”, העלתה את חמתי. לא עטלף חי ולא עטלף מת – אף לא אחד מאלה, באמת, לא שיחק תפקיד באימת הקורונה, אך הטעויות המרושעות האלה משתרשות במוח האדם ואף מדביקות את הדור הבא.

למען טיהור שמם של שכנינו-מעלינו, ולשימור מעמדם החקיקתי, אנא, השמיעי את דברך המקצועי והידידותי.

מאיה יקרה, תספרי, בבקשה, איך את מטפלת בעטלפי חרקים ובעטלפי פירות, והאם ניכר ההבדל ביניהם.

מאיה: ההבדל בין שתי קבוצות העטלפים תהומי. קודם כל הנישות האקולוגיות שונות: מקום מחיה, דיאטה, אופן שיחור אחר מזון, שעות פעילות, עונת פעילות. הקבוצות שונות מבחינת המבנה, הגודל. עטלף חרקים יכול להיות במשקל גרמים בודדים. נסי לחפש וריד להוצאת דם בגודל כזה. בלתי אפשרי בעליל. עטלפי פירות גדולים יותר, יכולים להיות אפילו גדולים מאד. למעלה מקילו. עם זאת, רב הדמיון על השוני. חרקים או פירות, שניהם עטלפים, יונקים מעופפים ליליים, מאריכי חיים מאד ביחס לגודלם, מרכיבים מבנים חברתיים מורכבים, תלויים במהופך מהרגליים אל הראש, ומסקרנים מאד. אגב, יש עטלפים השותים צוף, יש השותים דם, יש הדגים דגים, ויש שאוכלים צפרדעים. סדרה מגוונת מאד מאד. קרוב ל-1500 מינים שונים. כל מין חמישי של יונק על פני כדור הארץ הוא עטלף.

חגית: איך את מתיידדת עם המעופפים העדינים ומארחת בביתך?

מאיה: בכנות, אני מתיידדת יותר משהיו רוצים. חיות בר אינן חובבות קרבת אדם מטיבן, וגם אם הן מסתגלות לחברת אדם שהרי יש בזה לדעתי עוול. אני מקפידה לארח עטלף בבית רק למשך הזמן הדרוש להתאוששותו, ורק אם הוא זקוק להשגחה מיידית או צמודה מאד. עטלף תמיד יעדיף חברת עטלפים, חושך, שקט, ומרחק בטחון מחתולים, ילדים, וכו’. לפעמים אינני מתאפקת ומלטפת או מנשקת אותו.

מאיה ויינברג ועטלף
מאיה ויינברג וידיד

חגית: איך בהופעותייך הפומביות את מקדמת את שלומם של עטלפי הארץ לאחר שזכו לפרסום-יתר בעל כורחם?
מאיה: אני פשוט מספרת את האמת עליהם. כמה הם מיוחדים ועילאיים. כמה הם מוכשרים ומיומנים בפיזיולוגיה ובסוציולוגיה שלהם, כיאה ליונק המתקיים כאן חמישים מליון שנה לפחות. מצטטת מהספרות את מה שנדמה שידוע רק למעטים וחבל. ברגע שמקשיבים ומכירים יותר, הלב נפתח מעצמו, בזכות ולא בחסד. הם באמת חיה עדינה ומיוחדת מאד.

חגית: ברכות על הצלחת המאבק למען הכללת עטלפי הפירות תחת כנפי חוק הגנת החיות. מהם תולדות המאבק הזה בארץ? איך הוכרע לאחרונה?
מאיה: בינואר 2020 אושרו בארץ סופית התקנות המכילות את עטלפי הפירות תחת מטריית המינים המוגנים. סוף כל סוף. בזאת יישרנו קו עם טורקיה וקפריסין – שם אותו המין בדיוק מוגן כבר שנים רבות. כבר נחקר וידוע היטב שעטלפי פירות ניזונים בעיקר מפירות נוי, ומעט מאד מתוצרת חקלאית. הם גם נוטים לאכול פרות בשלים, הרבה לאחר ימי הקטיף הנהוגים כיום, כשהפרי עוד בוסרי מעט על מנת להאריך את חיי המדף שלו. משמעות הדבר שאינם מזיקים, ולכן אינם צריכים להמנות ברשימת המינים המזיקים. גלגלי הצדק טוחנים לאט אבל טוחנים לבסוף.

חגית: מהי עמותת ע.ט.ל.ף?

עמותת ע.ט.ל.ף
עמותת ע.ט.ל.ף

מאיה: העמותה מורכבת כולה ממתנדבים מסורים מכל רחבי הארץ, האמונים על חילוץ וטיפול בעטלפי פירות, אבל גם בעטלפים אחרים לפי צורך. לצערי יש מעט מקומות המטפלים בחיות בר וידיהם עמוסות מאד. העמותה הוקמה ביוני 2016 לאחר אסון חדרה – בו נהרס באופן יזום מבנה שהכיל מושבה אדירה של עטלפים שהתקיימה בו שנים ארוכות. אלפי עטלפים מתו ורבים נפצעו. אף ארגון “ירוק” לא קם לעזרת העטלפים, ומתוך החלל הזה הוקמה העמותה. יש לי הכבוד לייעץ לעמותה כווטרינרית.

חגית: ספרי, בבקשה, על “יום העטלף הבינלאומי”, שצוין ביום שישי 17 באפריל. האם זאת הפעם הראשונה של החגיגה? וגם על ליל העטלף השנתי, שמצוין בשבוע אחרון של חודש אוגוסט.
מאיה: שני התאריכים הללו באים לקדם מודעות לחיות הנהדרות הללו, שבמקרה הטוב אינן מוכרות, ובמקרה הרע מושמצות ומושמדות. אגב, אין צורך לחכות למועד רשמי. במרתפי דיזינגוף סנטר בתל אביב, מאז הקמתו, נמצאות מושבות קבועות של אלפי עטלפים. כפי שמספרת דורית חסיד, מנהלת קיימות, נערכים בדיזנגוף סנטר סיורי קיימות עירונית שבתוכם כלולה גם הדרכת עטלפים עם הסברים על ייחודם של עטלפי הפרות. המבקרים צופים בעטלפים, מבינים את מסלולם אל מזונם – פירות הפיקוסים הגדלים מחוץ לסנטר, וחזרה אל מקום המסתור במרתף. הסיור הבא מתוכנן ליום שישי 12.6.2020 בשעה 09:30.
לחצו כאן להרשמה.

חגית: הייתה תקופה קצרה בעיצומו של ההסגר בתחילת חודש אפריל, בה האנשים פינו את הרחובות לטובת חיות הבר. החזירים כבשו את רחובות חיפה, והתמקדו בפחי הזבל, הנה למשל:

חזירים בחיפה צילום אוהד צויגנברג
חזירים בחיפה צילום אוהד צויגנברג

האם ראית חיות מעניינות, מלהיבות?
מאיה: במרכז העיר לא ראיתי משהו מיוחד לצערי. פעם אחת בפארק הירקון ראיתי תן רעב, הרגיל להיזון מפחי האשפה המלאים, מנסה לצוד קורמורן. זה היה רגע פראי לפתע, בלב הקונצנזוס העירוני. הוא לא הצליח.

תנים בפארק הירקון
תנים בפארק הירקון. צילום מוטי קמחי

חגית: ברכות על “פליטי אור” – ספר עיוני-פיוטי משותף שלך ושל ד”ר דרור בורשטיין. האם תוכלי לספר על כתיבתו בשניים?

כריכת הספר פליטי אור
כריכת הספר פליטי אור

מאיה: “פליטי אור” מנסה לעשות חסד תרבותי לעטלפים ולהאיר אותם מזוויות שונות. חשוב היה לנו גם להראות צילומי עטלפים, שתהיה לקורא האפשרות לעצור לרגע אחד ולהביט בחיה הביישנית הזו. קשה לשנוא מישהו שהבטת לו בעיניים הגדולות. עבודת הכתיבה בפועל, של דרור ושלי, היתה בהתכתבות ממושכת בעניני עטלפים. האחד שולח שיר שמצא, השני שולח תמונה. יש משפטים בספר שהאחד התחיל והשני סיים. זה היה עונג גדול מאד. הספר זכה לתגובות אוהדות וזה המעט שמגיע לעטלפים, ההכרה הזו.

חגית: הקורונה הניבה שירים, אנתולוגיות. תספרי, בבקשה, על הגיליון החדש של כתב העת “אקולוגיה וסביבה”?
מאיה: השתתפתי בשיר אחד באנתולוגיה היפה הזו, שערכה עורכת מדור השירה של כתב העת, ד”ר עדנה גורני. השיר נקרא ערבות הדדית, ומדבר באופן הכי קונקרטי על שרשרת המזון שמקיימת תחנת ההאכלה של החתולים. ראשית חתולים, אח”כ קיפודים, אח”כ תנים, אח”כ חשופיות וחלזונות. היו לי בימי הקורונה הזדמנויות רבות לצפות בזה קורה שוב ושוב. באופן מטאפורי כולנו צריכים לאכול קצת ולהשאיר משהו לבאים אחרינו. לדאוג לא לחסל הכל. 

שירה של מאיה ויינברג ״ערבות הדדית״
שירה של מאיה ויינברג ״ערבות הדדית״

חגית: קצת קדימה – באיזה אופן, תקופת הקורונה הנוכחית, לכשתיגמר, תעצב את עתידנו?
מאיה: מי יודע לומר? כולנו מתנסים בפעם הראשונה במשהו גדול, עולמי, וטוטאלי מאד. מיטלטלים על אי ידיעה ולא מנחשים מה ילד יום, על אף כל התחזיות. ברמת החברה הישראלית, לפחות לעת עתה, נוצר לנו מרווח בין אישי ברור וגם תורים מסודרים יחסית. דברים שלא האמנתי שיכולים להתקיים כאן, והם נעימים מאד, והלוואי ויישארו איתנו הלאה.

חגית: מאיה, תודה לך מקרב לב.
מאיה: חגית, תודה לך על ההקשבה והרצון ללמוד.

2 תגובות

  1. תודה, מאיה וחגית. הראיון מעניין מאד, התמונות מרגשות. נוגעת ללב האהבה לעטלפים. והשיר נהדר. הגיע הזמן ל”ערבות הדדית”… תודה גם ליקום תרבות.

  2. סוף סוף כמה מלים חיוביות על החיה האניגמטית העטלף. יש הרבה סיפורי זוועות על אותם יצורים עיוורים ומסתוריים ולהודי שלא כצעקתה…
    אם עטלף טורף שוקל גרמים ספורים.. איך הוא אוכל צפרדע השוקלת 100 גרם?
    נאמר לי כי אישה שהולכת בלילה יבוא עליה עטלף ויסתבך בשערות ראשה – איזו מסכנה…
    פעם הלכתי בלילה שחור בכרמל וראיתי המון ציפורים שחורות עפות מעל עצי האורן, חשבתי מה הציפורים עושות שם בלילה, שכן שלי שעבר ברחוב הסביר, אלה עטלפים גדולים, קצת פחדתי כי הייתי רק בן 10
    בהזדמנות אחרת (גם בלילה שחור משחור) כאשר הייתי לבד בבית ובן 11, שמעתי בכי נהי תמרורים המוני, שוב בהלה – הסתבר שהייתה זאת להקה של תנים רעבים במיוחד.
    כמעט כל בעלי החיים המוזכרים בשיר היפה של מאיה ויינברג פגשתי לפני שנים רבות.
    מאמר זה מעלה זיכרונות נעימים מהחיים בשכונת אחוזה שבכרמל בבית בודד אל מול הוואדי היורד אל הים. תודה למאיה על כתיבתה ועל מלחמתה לשמירת בעלי החיים שלצדנו ולחגית שיודעת לראיין ולהביא בכל שבוע את המיטב.

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן