לפניכם סיפור מפורסם עם סיום בלתי נשכח מאת פרנק סטוקטון, הסיפור פורסם לראשונה ב-1882.

למרות פרסומו העולמי הסיפור הופיע עד כה בעברית רק בתרגום של קובץ סיפורים בשם “סיפורי תופת”, שנערך בידי אלפרד היצ’קוק ב-1963.

והנה הוא שוב בתרגום עדכני של אבי גולדברג.

לפני שנים רבות, חי מלך רב כוח. הוא החזיק בדעות שחלקן היו מתקדמות, אך דעות אחרות שלו גרמו לנתיניו סבל. אחד הרעיונות של המלך היה לראות בזירה הציבורית מקום מתאים בו יוצא לאור צדק פואטי. הזירה תהיה האתר בו יישפט האדם שהואשם בפשע. בזירה ולא בבית משפט יוכרע אם הוא אכן הפושע, ואז ייענש, או שאם חף מפשע הינו ויצא זכאי בדין.

כיצד נחרץ הדין? על כל הנתינים היה להתאסף ביציעי הזירה, המלך ישב גבוה מורם על כס מלכות, וכאשר המלך נתן את האות לתחילת המשפט, נפתח פשפש מתחת ליציע בו ניצב כיסא מלכותו וממנו יצא הנאשם אל מרחב הזירה. אל מול המקום בו ניצב הנאשם לבדו בזירה היו שתי דלתות. הדלתות מוקמו זו לצד זו, והיו זהות לחלוטין. על הנאשם היה ללכת ישירות אל עבר הדלתות האלה, ולפתוח אחת מהן. רשאי היה לפתוח כל אחת משתי הדלתות על פי החלטתו. אם פתח הנאשם דלת מסוימת, הגיח מבעדה נמר מורעב, מהאכזריים ביותר שנודעו בארץ. הנמר הסתער עליו מיד ושיסע את הנאשם לגזרים. כך הוכחה אשמתו של הנאשם, וכך גם נחרץ ונגזר דינו למוות כעונש על אשמתו.

פעמוני הברזל דנדנו בעצב, צעקות אבל רמות עלו מפיהן של המקוננות המקצועיות, והקהל התפזר בראשים שפופים וצער עמוק בלבבות. שפופים ועצובים, עשו את דרכם הביתה באיטיות, בליבם התאבלו מאוד על כך שפלוני איש כה צעיר והגון, או אדם זקן ומכובד, היו צריכים למות כך.

אבל, אם הנאשם פתח את הדלת השנייה, הגיחה מבעדה אישה, שנבחרה במיוחד עבורו מבעוד יום. לאישה זו הוא היה נישא מיד, כאות תודה והוקרה על הוכחת חפותו ועל זיכויו. בעיני המלך לא הייתה כלל חשיבות לעובדה שאולי לאיש שיצא זכאי בדין יש כבר אישה ואפילו משפחה, או לעובדה שהזכאי בדין היה רוצה לבחור להינשא לאישה אחרת. המלך כלל לא הרשה למשהו להתערב בשיטת השיפוט, הענישה, והגמול, המיוחדת שלו. דלת נוספת נפתחה מתחת לכס המלכות של מלך, ודרכה יצאו איש כמורה, זמרים, רקדנים, ומוזיקאים, שהצטרפו אל הגבר והאישה, לקיים ולחגוג עימם את טקס הנישואין, שהושלם במהירות. אז הפעמונים דנדנו בצהלה, והאנשים הריעו בשמחה. והאיש החף מפשע, שזוכה בדין ותוגמל, הוביל את אשתו החדשה לביתו, כשלפניהם רצים ילדים ומפזרים פרחים בדרכם.

זו הייתה שיטת המשפט והצדק שהמלך הנהיג. בעיניו היא הייתה מושלמת להוצאת הצדק בהגינות המרבית. שהרי הנאשם לא יכול היה לדעת מאחורי איזו דלת מסתתרת הגברת. הוא פתח את אחת הדלתות כרצונו, מבלי שידע אם, ברגע  הבא, הוא ייטרף, או יתחתן. לפעמים יצאה החיה מדלת זו או מהאחרת. השיטה זכתה להסכמה ואהדה רבה. כשהתאסף הקהל לצפות לאחד מימי המשפט הגדולים הללו, הוא לא יכול לדעת אם ינכח במחזה של רצח רווי דם, או יחזה בסוף טוב. כתוצאה מכך גבר העניין במשפט, והקהל היה מרותק. גם החלק הנכבד והמשכיל  שבקהילה לא מצא פגם או חוסר הגינות בשיטת משפט זו, שהרי, הם גרסו, “האם אין הברירה ניתנת לנאשם לבחור את גורלו? האם אין בשיטה צדק בכך שהיא מפקידה את עשיית הצדק בידיו של הנאשם עצמו?”.

למלך הייתה בת יפהפייה, שאופייה דמה לזה של המלך במובנים רבים. המלך אהב את בתו הנסיכה יותר מכל אדם על פני האדמה. ואילו הנסיכה אהבה בסתר גבר צעיר, שהיה היפה ביותר והאמיץ ביותר באותה ארץ. אלא שאותו גבר אהוב השתייך למשפחה מבני פשוטי העם ולא היה בן למשפחת אצולה. יום אחד גילה המלך על דבר היחסים בין בתו הנסיכה לבין הבחור הצעיר בן העם הפשוט. מייד נאסר הצעיר ונזרק לבור הכלא, ומשפטו נקבע להידון  בזירה הציבורית של המלך. זה היה כמובן אירוע רב חשיבות. מעולם לא העז צעיר מפשוטי העם לגלות די אומץ כדי לאהוב את בתו של המלך. המלך ידע שהאדם הצעיר יבוא על עונשו גם אם יפתח את הדלת הנכונה, וציפה להנאה שיפיק ממהלך האירועים, אשר יקבעו אם מעשהו של הצעיר היה בו גרימת  עוול. האם  אהבתו את הנסיכה הייתה פשע. יום המשפט הגיע, ומרחוק ומקרוב נהרו האנשים והתאספו בזירה ומחוץ לחומותיה. המלך ויועציו תפסו את מקומותיהם אל מול שתי הדלתות.

הכל היה ערוך ומוכן. האות ניתן על ידי המלך, הדלת מתחת למושבו הנישא של המלך נפתחה, ואהובה של הנסיכה נכנס לזירה. גבוה, יפה מראה, התקבל ברחש של התפעלות מתוח מהקהל. מחצית מהאנשים כלל לא ידעו כי אדם צעיר כה מושלם חי ביניהם!

לא פלא אם כך שהנסיכה אהבה אותו! איזה דבר נורא היה זה בשבילו להיות שם עכשיו. כשהאיש הצעיר נכנס לזירה הציבורית, הוא פנה אל עבר כס המלך וקד קידה  כלפיו…אך בעצם לא הייתה נתונה דעתו אל השליט הגדול. עיניו של האיש הצעיר ננעצו בנסיכה, שישבה לימינו של אביה.

מיום שהוחלט כי משפטו של אהובה מן הדין שיהיה נדון בזירה, היא לא נתנה את דעתה על דבר אחר, אלא רק לאמור להתרחש בזירה ביום הדין. לנסיכה היה יותר כוח השפעה ואופי נחוש מאשר לכל מי שאי פעם בעבר התעניין בהליכי המשפט שהתקיימו בזירה. היא עשתה מה שאף אדם אחר לא עשה לפניה, היא החזיקה בסוד הדלתות הזהות. היא ידעה מאחורי איזו דלת אורב הנמר, ומאחורי איזו דלת חיכתה גבירה. זהב ונחישותה של אישה הסגירו את הסוד לנסיכה. היא גם ידעה מי הגבירה שתיחבא מאחורי הדלת. הייתה זו אחת הנשים היפות ביותר בממלכה. פעם ראתה אותה הנסיכה משוחחת עם אהובה הצעיר.

הנסיכה שנאה את האישה שמאחורי הדלת הדוממת הזו. היא שנאה אותה בכל מאודה ובכל מורשת הדם שזרם בעורקיה, שהועבר אליה מאבותיה הקדמונים, דמם הלוהט של שורה ארוכה של אבות קדמונים אכזריים. אהובה פנה להביט בפני הנסיכה. מבטו פגש את מבטה, כשהיא ישבה שם על כס מימין לאביה השליט, חיוורת ולבנה יותר מכל אחד באוקיינוס האדם הגדול של פרצופים מתוחים מסביבה. הוא ראה שהיא יודעת מאחורי איזו דלת חיכה הנמר, ומאחורי איזו דלת ניצבה הגבירה. הוא ציפה שהיא תדע זאת. סיכויו היחיד של האיש הצעיר התבסס על הצלחת הנסיכה לגלות את סוד הדלתות. כאשר הביט בה, ראה שהיא הצליחה לפענח אותו, כפי שציפה מלכתחילה שהיא אכן תצליח.

ואז המבט המהיר והמתוח שלו שאל את השאלה: “איזו מהדלתות?”. המבט היה כה ברור כאילו הוא קרא בקול אליה מהמקום שבו עמד. לא נותר זמן לאבד, הנסיכה הרימה את ידה, והחוותה בתנועה קצרה ומהירה לכיוון ימין. אף אחד חוץ מאהובה לא הבחין בתנועה החטופה, באשר כל עיני הקהל היו נעוצות בו. הוא הסתובב, ובצעד מהיר חצה את המשטח הריק אל עבר הדלתות. כל לב בזירה החסיר פעימה, כל נשימה נעתקה. כל עין התמקדה על האיש. הוא ניגש לדלת מימין ופתח אותה.

עכשיו, העניין בכל הסיפור הוא זה: האם הנמר הסתער עליו מעבר לדלת הזאת, או שהאישה היפה פסעה החוצה לקראתו?

ככל שאנו הוגים בשאלה זאת, כך אנו מתקשים יותר לענות. באשר התשובה דורשת בחינת לב האנושי. אל תשים עצמך כאילו ההחלטה בשאלה תלויה בך, אלא ראה אותה כתלויה בנסיכה סוערת בעלת מזג חם, שנשמתה נצלית בחום לבן, באש של עצבות וקנאה. היא הרי איבדה אותו, אבל מי יזכה בו. כה תכופות, בשעות העירות, ובחלומותיה, האם לא נתקפה באימה פראית, והאם לא כיסתה את פניה בידיה?

היא דמיינה את אהובה פותח את הדלת, ומצדה השני ממתינות לו מלתעותיו החדות של הנמר המסתער! ולעיתים קרובות יותר דמיינה אותו פותח את הדלת השנייה. כיצד הייתה חורקת שיניה, ומורטת את שערה, כאשר ראתה את פניו המאושרים כאשר נפתחה הדלת לגבירה! כיצד נצרבה נשמתה בכאבים כאשר ראתה אותו רץ אל עבר האישה הזאת, כשמבט הניצחון בעיניה. כשהיא ראתה בדמיונה את שניהם מתחתנים, וכאשר ראתה אותם הולכים חבוקים על הדרך המרופדת בפרחים, וצהלות שמחה של הקהל הרב רודפות אחריהם, ורק היא האחת והיחידה, זעקת העצב שלה נבלעת בתוך העליצות מסביב.

האם לא היה עדיף לו היה מת מוות מהיר, ועולה לשמים לחכות לה למעלה, במקום המבורך של העתיד?

ובכל זאת, ליפול טרף לשיני הנמר הזה! הזעקות קורעות הלב, הכאב, הדם הנשפך.

החלטתה אומנם הועברה לאהובה במהירות. אבל זה נעשה רק אחרי ימים ולילות של היסוסים ומחשבות. היא ידעה שהיא תתבקש לתת לו רמז, ולכן היא החליטה מראש מה תשיב.

ולכן כששאל בעיניו, היא הזיחה את ידה לימין.

וכעת נשאלת השאלה הגדולה: מה הייתה החלטתה?

את התשובה לשאלה מה הייתה החלטתה לא נוכל להשיב בקלות.

לצערי לאחר מחשבה רבה איני רואה עצמי כאדם היכול להשיב עליה.

אז אני מותיר את השאלה לכולכם, הקוראים:

מה יצא מהדלת הפתוחה – הגברת, או הנמר?

קראו את הסיפור באנגלית

האזינו להקראה של הסיפור באנגלית

צפו בגירסה מוסרטת של הסיפור מ-1970 שאולי תשפוך אור על התעלומה (או שלא)

קראו ניסיון לפתור את התעלומה.

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן