(פורסם לראשונה ב’עיתון 77′)

מישל וולבק: סרוטונין, תרגום: עמית רוטברד, בבל 2019, 314 עמ’

מישל וולבק. ויקיפדיה

מישל וולבק הוא אולי הסופר המעמיק ביותר ביכולתו לתאר את רדידות תקופתנו, לכן הצטערתי לקרוא את הרומן החדש שלו, סרוטונין. הצער כפול, ונובע מכך שלטעמי מדובר ברומן החלש ביותר שלו, וכן מההשערה שמחברו, ככל הנראה ועל פי תיאוריו השונים במדיה (בין השאר בספר שיחותיו עם הפילוסוף ברנאר אנרי-לוי), סובל מדיכאון דומה לזה שממנו סובל גיבור הרומן. מאחר שסופר אהוב הוא כמו חבר, זה מצער, ונראה שמצבו גם השפיע הפעם על יכולת הכתיבה הפנומנלית שלו.

בספר זה מעמיקות המיזנטרופיה והמיזוגניה של וולבק, וכמי שמחבב בסך הכל את שתי התכונות האלה, לא נרתעתי מכך. ישנה מסורת צרפתית מפוארת של שנאה בספרות, מהרוזן דה לוטראמון ושיריו המפחידים בפרוזה, ועד לואי פרדינן סלין. אבל בהעדר אהבה (לא במובן הרומנטי, כלומר אפשרית גם אהבה לספרות, לאינטלקט או מה שלא יהיה) שתיצור מורכבות, האיכות הספרותית נפגעת.

עם זאת הציטוטים שיובאו להלן מראים שגם כאשר וולבק אינו במיטבו, עדיין ניתן לחלץ לא מעט פסקאות מבריקות משברי הנרטיב השגור מדי והסנסציוני-סתמי המתואר בספר.

ייאוש ומין בהקשריהם הפורנוגרפיים מעסיקים את וולבק לאורך כל יצירתו, וכך גם ברומן החדש, וברשימה זו אבקש להתעכב על שתי תמות אלה. מה גם שהפורנוגרפיה מהווה אצל וולבק את המטאפורה הגדולה לבדידות, ייאוש, וניכור בעולם המערבי.

המהדורה הצרפתית של הספר
  1. ייאוש

בסרוטונין הייאוש כה מוחלט, הוויתור כה הרמטי, שהחשכה המנוכרת של הקיום מזכירה את זו שבהזר לקאמי או הבחילה לסארטר. אבל בעוד שבשני ספרים אלה, הייאוש נחקר מתוך תפיסה אקזיסטנציאליסטית רדיקלית מודעת, במעין בחינה קיצונית, אצל וולבק נראה הפעם שהסופר הלך לאיבוד בחשכה שביקש לתאר.

גיבור הרומן, פלורן-קלוד לַבּֽרוּסט, מהנדס אגרונומיה בן ארבעים ושש, קץ בזוגיות העקרה עם בת זוגו היפנית הצעירה ממנו בעשרים שנה, ואחרי קריאה במרשתת על אלפי צרפתים שבוחרים מדי שנה להיעלם מחייהם ולהתחיל מחדש, הוא מחליט לעשות כן. הרומן הינו חשבון נפש שלו, תוך היזכרות במסלול חייו שהחל באידיאולוגיה נאצלת, עבר בכמה רומנים מרגשים עם נשים, והגיע כאמור למבוי סתום. המבוי הסתום מוביל לדיכאון, שמוביל לנטילת נוגדי דיכאון, הגורמים לו לאין-אונות, שהיא עבור וולבק מטאפורה קיומית למצב האהבה בעולם המערבי.

בניסיונו לתאר את מות הארוס בעולם המערבי, טבע הסופר במוות זה, וכך לא נותרה לו העמדה החיצונית הנדרשת כדי לתאר ייאוש זה במילים. לא שספריו הקודמים היו עולצים, ובכל זאת היה בהם מ א ב ק לחיים, לפחות לפרקים.

כלומר, היה בהם ארוס מסוגים שונים: בהחלקיקים האלמנטריים שובצו ניתוחים סוציולוגיים רבי כוח שהקנו לסיפור תנופה אינטלקטואלית מתוך אהבה לאינטלקט, בפלטפורמה היה הומור רב בתיאור עולם תיירות המין, והומור הוא סוג של אהבה, באפשרות של אי היה אמנם ייאוש רב, אבל מהול בדמיון של עולם מדעי בדיוני, ואפילו בכניעה הלפני אחרון, ישנו עדיין הומור וגם תיאור מבריק של קריסת אירופה. בסרוטונין הגיבור חוזר ונזכר באהבתו הגדולה לאישה, קאמי, אבל התיאורים כה קלישאתיים ומביכים, שקשה לראות מה הקשר בינם לאהבה.

ובכל זאת, ישנם כאן גם קטעים מעניינים. ושם הספר מעיד על אחד מנושאיו – כאמור, הדיכאון. סרוטונין הוא מוליך עצבי שפעילותו במוח אחראית בין השאר על מצב הרוח, ונוגדי הדיכאון – אולי המהפכה הכימיקלית הגדולה של תקופתנו – פועלים לעיכוב ספיגתו מחדש.

עבור וולבק הסרוטונין הוא מטאפורה לייאוש של המערב, כי כפי שמציינת אחת מאהובותיו לשעבר של המספר, קלייר, “אף אחד כבר לא יהיה מאושר במערב, היא חשבה עוד, לעולם לא עוד, אנחנו צריכים היום להתייחס לאושר כאל חלום-בהקיץ עתיק יומין, התנאים ההיסטוריים פשוט לא יכולים להתאחד”.

וולבק הוא המתעד הגדול של שקיעת המערב, שקיעת אירופה, שוויתרה על ילודה ואינה מעוניינת עוד לחיות, אבל גם אינה מאפשרת למהגרים רעבים להגיע ליבשת העשירה ולמלא את הריק הדמוגרפי. כל שנותר לגיבור האירופאי של וולבק הוא התשוקה למין, וכאשר גם זה נעלם, לא נותר כלום.

הכלום מורכב מתפקוד, כלומר מעבודה. באירופה המודרנית, העבודה בכל זאת נותרה כמעין אידאל, או לכל הפחות אמצעי להעברת זמן ולהוכחת נחיצות הקיום. כל גיבוריו של וולבק הם בעלי מקצועות חופשיים, והוא גם מרבה לפרט את תנאי עבודתם. בפלטפורמה הגיבור (האנטי גיבור, ליתר דיוק) הוא קומיקאי שזוגתו עוסקת בתחום התיירות, בהמפה והטריטוריה הגיבור הוא אמן מצליח, בכניעה מדובר במרצה לספרות, ובסרוטונין – במהנדס אגרונומיה.  

עולם העבודה שמתאר וולבק הוא צחיח, חסר רגש, קפיטליסטי, וקר, ועדיין כל הדמויות המופיעות בספרים מקדשות אותו מתוך הריק המוחלט של חייהן. העבודה היא כקרש הצלה לטובעים בחוסר המשמעות של הקיום המערבי באירופה של ימינו, וכמובן גם מאפשרת לגיבורים חיים טובים מבחינה חומרית, תוך בילוי במסעדות ובחופשות שאינן ממלאות את הריק הפנימי הגדול.

בסרוטונין, כאמור, הריק גדול. המערב, לדידו של וולבק, הוא כאימפוטנט שהגיע לסוף דרכו הרוחנית והמינית, איבד את התשוקה, וכדורים נגד דיכאון מחזיקים אותו בחיים. בסיום הרומן, אחרי שנואש מחייו, רופא ממליץ ללברוסט לנסות ללכת לזונות כדי להחיות את הדחף המיני שלו. לחליפין, אומר הרופא הציני, במידה ויחיה בבלגיה או הולנד, יוכל לבקש המתת חסד עקב דיכאון. בסיום הרומן מתכנן לברסט לחיות עוד חודשיים ואז, עם אזילת נוגדי הדיכאון שברשותו, להתאבד.

כך אירופה מצטיירת כיבשת שלא זאת בלבד שחדלה להביא ילדים, אלא שאפילו דיכאון מהווה בה סיבה להמתת חסד. אבל ברומן זה גם אירופה כבר לא כל כך מעניינת את וולבק, והנואשוּת מאכלת כל.

  • בין אהבה לפורנוגרפיה

תיאור היחסים בין המינים, מאהבה ועד פנטזיות מין סוער, אף פעם לא היו מיטבו של הסופר. דווקא תיאורים של פורנוגרפיה או אורגיות של חילופי זוגות הצטיינו באמינות גדולה יותר. בסרוטונין מרבה וולבק לעסוק בכל אלה, בין תיאורים בנאליים משהו על אהבות גדולות בעבר, להווה של חיים עם צעירה יפנית חובבת אורגיות.

ככלל, אצל וולבק הנשים מיוצגות כמלאות חיים בצעירותן, עד לשנות הארבעים לחייהן, אז הן הופכות לדידו לסחבות בלות, ואילו “הגברים בדרך כלל אינם יודעים איך לחיות, אין להם שום היכרות קרובה עם החיים, הם אף פעם לא מרגישים בהם נוח, הם רודפים אחרי פרויקטים שונים […] הם כמובן נכשלים ומגיעים למסקנה שעדיף היה, בפשטות, לחיות, אבל בדרך כלל זה מאוחר מדי”.

הגברים של וולבק, בייאושם, תלויים בהנאה המינית שיכולה לספק להם אישה, ועבור וולבק מין הוא חיים, בתפיסה פרוידיאנית משהו המבוססת על ארוס וטנטוס, יצר החיים והמוות. המין הוא חיים, וחיים הם אהבה, אבל אצל וולבק האהבה המינית דמוית פורנוגרפיה, ופורנוגרפיה היא ייאוש. והעולם המערבי מכור לפורנוגרפיה.

הפורנוגרפיה כמטאפורה לריק הרוחני והמוות הרגשי המערבי, חוזרת כמעט בכל ספריו, וגם בסרוטונין. התיאורים הפורנוגרפיים של וולבק מעניינים בדרך כלל כי הוא אינו באמת מתעניין במין, אלא בבדידות של הסובייקט המערבי בעידן הקפיטליסטי המחפצן.

וולבק מרבה לעסוק בניכור הקפיטליסטי, ובעידן שבו אפילו הפורנוגרפיה הופכת להיות וירטואלית – בעוד בעבר התקיימה תעשיית סרטי פורנו שהעסיקה נשים וגברים רבים (מתוך ניצול וכו׳), הרי שכיום הכל ממוחזר בסרטוני מרשתת. הגיבור מהרהר באהובת נעורים שלו, שחקנית תיאטרון שלא התביישה לאונן על הבמה, אבל לא השתלבה במקצוע, ובהמשך הבינה שאין לה סיכוי להצליח גם בעולם הפורנו: “תעשיית הפורנו חגגה את חודשיה האחרונים לפני שנהרסה על ידי פורנו חובבים באינטרנט. Youporn עמד להרוס את תעשיית הפורנו הרבה יותר מהר משהרס Youtube את תעשיית המוזיקה”.

הניכור הפורנוגרפי בא לידי ביטוי בסרטונים קשים שמוצא גיבור הרומן, לברוסט, במחשב של חברתו היפנית הצעירה, המעידים שהיא בוגדת בו. הוא צופה בסרטוני וידיאו שבהם בת זוגו היא חלק מאורגיה עם גברים ואף הכלב אינו חסר שם, אך למעשה יש בכך תיאור מדכדך וכמעט נוגע ללב של זוגיות מתה בין אישה צעירה לגבר מזדקן, שאינו מתרגש כל כך מהבגידה ועלילות המין של חברתו, אלא רק מכך שהם מהווים הוכחה ניצחת למות הזוגיות שלהם, המתניעה את מסעו חסר התכלית ברחבי צרפת.

וולבק עוסק כאן גם בפורנוגרפיה פדופילית, נושא נורא שבו הוא עוסק כבדרך אגב ובקלילות מקוממת, בתיאור סתמי של מפגש עם פדופיל גרמני. בכך ניכר שאכן כוחו של וולבק עזב אותו, והוא דוחף את הנושא רק כדי להישאר נאמן לתדמית ה”ילד הרע” של הספרות.

אבל כשוולבק מנתח את התרבות המערבית ואת מותה הוא בכל זאת מיטיב לתאר: “והנה ככה ציוויליזציות מתות. בלי דאגות, בלי סכנות, וגם בלי דרמות ועם מעט מאוד שפיכות דמים. ציוויליזציה מתה רק בגלל לאות, בגלל תיעוב עצמי…”

זאת באשר למין ולפורנוגרפיה. אבל מה באשר לאהבה?

אצל וולבק האהבה מתקיימת בנקודת המפגש עם הפורנוגרפיה, כאשר האהובות מעוררות התפעלות ואף אהבה (לא צינית) בזכות יכולותיהן המיניות הכמו פורנוגרפיות. תיאורים אלה עוררו סערה והתנגדות רבה של פמיניסטיות, אבל להבנתי אין כאן שנאה של ממש לנשים, אלא יותר פחד של נער שלא הצליח להתבגר, והוא מחפש במין פיצוי על בדידותו.

המין הפראי והאוהב נתפס כנתינה העילאית מצד נשים. כך גם ברומן זה, כאשר הגיבור נזכר באושרו עם אהובת עבר, קאמי, בעזרת תצלומים: “בתצלום הראשון הפנים שלה מוארות בחיוך קורן, היא מתפקעת פשוטו כמשמעו מאושר – ונראה לי מטורף לומר שמקור האושר שלה היה אני. התצלום השני הוא פורנוגרפי, […] היחיד שלה ששמרתי […] רכונה לפני, היא הכניסה את איבר המין שלי לתוך פיה, […] עיניה עצומות, והיא כל כך מרוכזת במציצה הזאת שהפנים שלה ריקות מהבעה, תווי פניה חלקים, מאז לא הזדמן לי לראות ייצוג כזה של נתינה”.

כך התיאורים המיניים של וולבק הם תמיד מעט ילדותיים ופורנוגרפיים, ובכל זאת, המשפט האחרון המצוטט מעיד גם על אהבה – הנאת המין היא הנתינה הגדולה, שגיבוריו של וולבק איבדו ללא שוב עם התבגרותם והזדקנותם.

אהבה היא נושא ותיק בספרות צרפת ובקולנוע הצרפתי. וולבק מנסה להגדיר אותה על אף שהעולם הזה רחוק ממנו כרחוק מזרח ממערב, והגדרתו מעניינת ובלתי תקינה פוליטית לחלוטין. עבורו אהבה היא משימת חיים ספק רוחנית ספק ארצית של הנשים: “אצל נשים האהבה היא כוח, כוח מניע, טקטוני. […] היא אחת מתופעות הטבע המרשימות ביותר שהטבע יכול להראות לנו […]. באמצעות אהבתה בוראת האישה עולם חדש, ישויות קטנות השתכשכו מבודדות בתוך קיום לא ודאי, והנה האישה יוצרת את תנאי הקיום של זוג, של יחידה חברתית, רגשית וחדשה מבחינה גנטית […] האישה בכל  מקרה מקדישה עצמה במלואה למשימה הזאת […] מתמסרת לה בגוף ובנשמה כמו שאומרים, ואגב היא לא מבחינה באמת בין השניים, ההבדל הזה בין גוף ונשמה הוא בעיניה רק פלפול גברי חסר משמעות”.

אם משעים לרגע את השיפוט המגדרי, הרי שניתן למצוא אמת בתיאור זה של וולבק. הטוטליות של הריון ולידה, האפשרית רק לנשים, אולי משליכה על יכולת בריאת הזוגיות כהוויה טוטלית, כיחידת קיום נפרדת (שמובילה לקיום צאצאים).

ומה באשר לגבר? “הגבר, בהתחלה, מסויג יותר, הוא מעריץ ומכבד את הפרץ הרגשי הזה בלי להבינו לעומק, נראה לו מוזר מעט לעשות מזה סיפור כזה גדול. אבל אט אט הוא נשאב למערבולת התשוקה והעונג שיצרה האישה, ליתר דיוק הוא מכיר ברצון של האישה,..”

אין ספק, וולבק מרדד נשים למיניות, ולמעשה משליך במידה רבה את הפנטזיה שלו על תיאוריו את המין הנשי. ובכל זאת, הוא גם מאבחן סוציולוגי מבריק לעתים.

*

בשליש האחרון והחלש של הספר, מוצגים חקלאי צרפת, חבורת רפתנים שנאבקים על פרנסתם, ומעמידים דיוקן של האדם האירופי הלבן בפירוקו. לברוסט מתוודע מחדש לחברו איימריק, רפתן שירד מנכסיו עקב התקנים הנוקשים של השוק האירופי לגבי איכות חלב.

איימריק וכמה מחבריו יוצאים להפגנה אלימה במחאה על מצבם של החקלאים בצרפת, ובמהלך האלימות הרצחנית שמתרחשת בעת החיכוך בין החקלאים לשוטרים, מתאבד החבר. בכך מנסה וולבק לתאר את צרפת ואת הלאומיות האירופית בכללותה כקורבן של האיחוד האירופי ותקנותיו הנוקשות. אבל התיאור כה אגבי, סתמי, ומרפרף, שהוא אינו מותיר את רישומו.

סיום הספר גם הוא חלש: לברוסט, שרקח מזימה רצחנית שנועדה להחזיר לו את אהובתו לשעבר, מוותר עליה ושוקע בחיי טמטום עצמי בעודו מצפה לשעת כושר לסיים את חייו. נראה שבסרוטונין, הייאוש שאותו הצליח הסופר להפך לזהב ספרותי בחלק מיצירותיו, נותר גולמי ולא מעובד. ועם זאת אמתין כמו תמיד בסקרנות גם לספרו הבא.

קראו על עוד ספרים של מישל וולבק ב”יקום תרבות “:

האמת הבורגנית: קובי חוברה על “המפה והטריטוריה” של מישל וולבק

יובל גלעד על “כניעה”: בחירות 2022 ושקיעתה של צרפת על פי מישל וולבק

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן