מתוך המחזה ״המלט״ של הקאמרי משנת 2005
מתוך המחזה ״המלט״ של הקאמרי משנת 2005

ימי הקורונה. זה לא נעים לראות תיאטרון סגור, אבל תיאטרון הקאמרי העלה ל- You Tube משהו נפלא, שכבר אי אפשר לראות בין כתליו – “המלט” בבימויו של עומרי ניצן משנת 2005, שזכתה בתואר הצגת השנה, ואף מגיע לה לזכות בפרס הצגת השנים. ראו בקישורים להלן:

חלק ראשון

חלק שני

איתי טיראן ונטע גרטי, בתפקידים של המלט ואופליה, כל כך צעירים, עוד לא בני 25 בינואר 2005. הם התגלמות הנעורים היפים בתחילת ההצגה, ונטרפים מול עיני הצופים. האולם קאמרי 3 מאפשר להצגה להתרחש על במות שונות מסביב לקהל ובתוכו, כשהקהל יושב בכיסאות מסתובבים על ציר. כנאמר, כל האולם – במה. העברית של המשורר ט. כרמי בעריכתו הלשונית של דן אלמגור – שמימית וארצית כאחד, רצינית וליצנית, הגיונית ומוטרפת, שזכתה בפרס התיאטרון. איתי טיראן הנערי, עם התלתלים הישראליים, הוא נסיך דני משכיל ועממי כאחד, אהוב על חבריו, הניחן בחשיבה צלולה, אישיות דומיננטית, נמצא במערכת יחסים רומנטית עם נערה פורחת. במהלך המחזה הוא מאבד את כל נכסיו. בנוגע לשאלת שפיותו של המלט, עומרי ניצן ואיתי טיראן נותנים תשובה חד משמעית נחרצת: המלט שפוי לגמרי, ומפוכח עד כדי כך, שהוא מצליח לשחק את המשוגע. לאחר המפגש עם רוח אביו, המלט מספר לחברו הורציו, שהוא מתכוון להעמיד פני משוגע, ומבקש מחברו שלא יופתע מכך. רוח אביו שביקשה נקם בדוד הרצחני, ציוותה על המלט לא לפגוע ברוחו, כלומר, בשפיותו, והוא עומד בכך. התווית של “משוגע” עוזרת להמלט לבצע את תכניתו.

בימוי החלטי והמשחק המדויק משכנעים מעל כל צל של ספק: המלט אינו מתלבט לגבי עצם מעשה הנקם בקלאודיוס. המונולוג המפורסם שמתחיל ב”להיות או לא להיות” הוא הרהור פילוסופי בשאלות רטוריות לגבי ערך חיי סבל, פחד ממוות, והיחס להתאבדות. אין מדובר בו על משימת הנקם שהמלט לקח על עצמו מיד כשיצאה מפיו של אביו המלך בתור פקודה.
המלט, כאיש תיאטרון, שמנחה את שחקני ה”הצגה בתוך הצגה”, מביים את הרצח, בוחן חלופות. לא מהסס, לא מתלבט, אלא מפעיל שיקול דעת במיטב צלילותו: אינו רוצח את קלאודיוס בזמן התפילה, כי מחליט לארוב להזדמנות אחרת, בה ישיג יותר, ושוטח את השיקולים בפני שומעיו.

אהבת אב עיוורת מודגמת על ידי האבל הכבד של אופליה על מות אביה פולוניוס. אולי אביו של המלט אכן היה איש ללא רבב, כי הרי מת ולא נתפס בקלקלתו, אך פולוניוס היה איש חצר קטן, תככן, ששירת את המלך החדש באותה להיטות בה שירת את המלך המת. שייקספיר מביע ביקורת כלפי אהבת האב ההרסנית הזאת ומציע שתי דרכי התמודדות: איבוד הדעת של אופליה, לעומת פעולה מודעת ונחושה של המלט.

אופליה – כל כך תלותית, בובתית, אף שמנסה להיות נערת רוק קופצנית. היא מתופעלת ע”י האב התככן, שמשחק ביחסיה עם המלט, על מנת לרצות את המלך. היא כל כך תלויה במוצא פיו של אביה, ובהוראות ההפעלה שלו, שהיא נפגעת ממותו אף יותר מאשר מהאלימות הפיזית שנחתה עליה לפתע מזרועו של המלט.

גם האישה השנייה במחזה – המלכה גרטרוד – עוברת התעללות מצידו של המלט, המוסרי והנאור לכאורה, אך שיפוטי ורכושני כלפי אימו. באיזו זכות הוא מגנה אותה על נישואיה לקלאודיוס? יש לו, כנראה, תשוקה נסתרת לאימו, והוא מנסה להסוות אותה בגסות רוח. ביחס לאימו, המלט יהיר ועובר על הדיבר החמישי של כבוד האם, ועל כך הוא נענש – לא במותו, אלא בחייו: הוא מכליל את תיעובו ממעשה האם על כל הנשים כולן, תוקף את אופליה על לא עוול בכפה, מתבזה, ומאבד יכולת להנות ממערכת יחסים בריאה ומתגמלת עם נשים.

מהמשחק הפיזי העוצמתי של שרה פון שוורצה ואיתי טיראן בסצנה הקשה בה האם סופגת השפלה וביזוי, ולא מתגוננת ולא מעמידה את בנה במקומו, אפשר להסיק מתוך כניעותה של האם שלא מרצונה החופשי היא התחתנה עם המלך החדש, אלא מתוך כורח, על מנת לא לעורר את חמתו של הרודן, ואף במחשבה להגן על המלט.

היחס של גברים לנשים כאן, ב”המלט”, הוא בשפל המדרגה, וממחיש את המצב של “אלימות במשפחה”. גם בעניין הזה שייקספיר מציב מראה מול החברה. לעימותים בין גברים יש טקסים: סייף, פיוסים, ואילו כלפי הנשים יוצא הילד הרע, האלים, השפל, אפילו מהפרוטגוניסט הנאור, שנוהג כ”חזק על חלשות”.

בתוך המתח של רצח בשוגג ורצח בכוונה, אלימות וגסות רוח כלפי נשים, המלט זוכה ברגעי הקלה: הליווי של תחילת “ההצגה בתוך הצגה” בנגינת פסנתר, והשיחה הנינוחה והמבודחת שלו עם הקברן. וזאת ההפתעה הגדולה עבורי: את הקברן משחק בחן ובהומור עילאיים לא אחר מאשר יצחק חזקיה, ששיחק לפני כן את פולוניוס המחויט, הממוסד, הרשמי. חזקיה כקברן עובר מהפך מכל בחינה אפשרית – בסגנון הדיבור, בגוון הקול, החזקת הגוף, הבעות פנים, וכל אלה נתמכים ע”י לבוש מתאים.

כשנהניתי מהליהוק הכפול המוצלח של יצחק חזקיה לקראת סוף ההצגה, נזכרתי, בתחושת אי נחת, ואף מחאה, כשבסמוך לתחילת ההצגה, אחרי שהכרתי את קלאודיוס הדוד, בגילומו של גיל פרנק, השליט החדש הערמומי, ולמדתי לתעב אותו, קיבלתי את אותו גיל פרנק, אומנם עם שער מאפיר, אך עם אותם הפנים ובאותו הקול, בתור רוחו של המלך המת – הדמות הנערצת, החיובית ללא רבב, אביו האהוב של המלט. הכפילות הזאת לא מאפשרת לפתח אהדה למלך המת, מונעת הזדהות עם המלט, ובכך היא נתפסת ממש כחבלה, כתרמית. הליהוק הזה אף עומד בסתירה לקביעתו של המלט דק הגזרה על מראה דודו: “דומה הוא לאבי, כפי שאני דומה להרקולס”, שנשמעת אחרי שראינו את הדוד ובטרם נגלתה רוחו של האב.

אהבתי את הפן הפוליטי של ההצגה. הוא מראה בצורה חותכת כמה מיותרים השליטים, אשר במקרה הטוב עסוקים בעצמם ובדחפים החייתיים שלהם, ובמקרה הגרוע – מקריבים את בני עמם במשחקי הכיבושים הבינלאומיים שלהם.

שליט, המגיח ממדמנת חייו האישיים, עטוי חליפה מחויטת, מצויד בקול סמכותי, על הפודיום לפני מיקרופון, ומכריז על מספר המתים העולה, ועל השבחים שהוא כביכול משיג בזירה הבינלאומית – הפך להיות מחזה שכיח על מרקע הטלוויזיה בימי הקורונה.

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן