הדרקונים בעלי הבטן הזהֻבָּה

הנה סיפור שנכתב לבטא את אבלה של המחברת על המשוררת-סופרת-פסלת אסתר איזן ובעלה רומק, ועל המשוררת-סופרת-ציירת מלכה נתנזון, זיכרונן לברכה, שהשואה חקוקה ביצירתן.

פסל של יוליאן טובים

בסוף המסע מצאתי את המשורר היהודי יוליאן טובים במדרחוב הנאה של לודז’. מצב רוחי השתנה. התיישבתי על הספסל המתכתי, ליד דמותו המפוסלת כבתוך אי ברונזה צף במקום ובזמן. באותה עת מצאו אותי הדרקונים.

הייתה זו הרגשה מוזרה, מוגנת, ומסויטת, חסרת ממשות, ומעוגנת בחושים ובמציאות. הנה דרקונים עם בטן זהובה מעופפים מעל ראשי. באותו רגע היה עלי למהר בעקבות הקבוצה לבל אלך לאיבוד. לא היה בידי כסף, לא תעודות, או כתובת לחזור אליה. הייתי שקועה בחוויה שאינה מהעולם הזה. ניסיתי לדבוק במהירות הליכתם של חבריי, שסלקה אותם מטווח ראייתי. הכנפיים הענקיות סככו מעליי. לפתע ראיתי על אחד הבתים דרקוני מתכת כסופים עם בטן זהב דמוית כדור. עצרתי לצלם ואז איבדתי את חוש הכיוון.

כשראיתי את אותם פסלים מתכתיים של דרקונים כסופים ובטנם ככדור זהב, על חזית בנין הדור, כמעט ופרחה נשמתי. האם הונצחו הדרקונים במדרחוב פְּיוֹטֶרְקוֹבְסְקָה על ידי פסל אמן לאחר המלחמה? או אולי קדמו לה, משום שידוע בלודז’ על קיום דרקונים בעלי בטן זהובה?

בנסיעה אל גטאות, דימויי מוזלמנים, מחנות השמדה, וקברי אחים, איבדתי את הקשר להווה. היינו במקומות בהם מליוני אנשים נקברו בחיים, נורו, נשחטו, נשרפו, עלו בעשן, ומתו במיתות משונות. בין התמונות שצילמנו יש רבות המעוררות פלצות ומדירות שינה. חשבתי שכאשר יהיה בי די כוח נפשי אחזור אל הצילומים. אחפש ואראה אם תמונת הדרקונים שצילמתי על קיר הבית קיימת במאגר תמונותיי. אנסה לברר בין חבריי למסע אם ראו את אותו בנין ואת אותם הפסלים.

אתמול מצאתי את תמונות הדרקונים הללו שלא הרפו ממני.

את סוד הדרקונים בעלי הבטן הזהֻבָּה, גילתה חברתי אסתר לי בלבד. קודם לכן חשבתי שלעולם לא אשתתף במסע לפולין ולא אלך ב’מצעד החיים’. ידעתי על השואה מעדויות בלבד. חיי עברו במשפחות של ותיקים בישוב בארץ ישראל. שורשיי נטועים כאן מימי עליית החסידים לטבריה, לפני יותר ממאתיים שנים, ועליית הבילויים לראשון לציון לפני יותר ממאה. החלטַתי להתגבר על הרתיעה מהמפגש עם הגטאות ומחנות ההשמדה, באה לאחר שתוך תקופה קצרה הלכו לעולמם אסתר, שתעדה את השואה בפסליה ויצירתה הספרותית, ורומק בעלה שתיעד את זיכרונותיו משם. מיד לאחריהם הלכה מאתנו חברתנו מלכה, המשוררת שהשואה הפכה את חייה לגיהינום. פחדיי שמא לא אוכל לחזור ולישון שינה טובה בלילות, אם לא אכבד את כאביהם, התגברו על רתיעתי. הגעתי למסע לאחור במנהרת הזמן. בתקופת האבל עליהם ארגנה חוקרת הפעילה ב’יד ושם’ קבוצת ידידים למסע בעקבות השואה. עבור כל אחד מחברי הקבוצה הייתה זו גם עליה לרגל בעקבות זכרונות שהותירו יקיריו שהושמדו. קשה היה לי להכיל את סיפוריהם.

אסתר ובעלה היו מאלה ש’הפתרון הסופי’ טבע בהם חותמו. ילדותם עברה עליהם בגטו לודז’. בין השאר חזרה אסתר וסיפרה לי שבין הילדים והנוער בגטו סבב הסיפור שישנם דרקונים מופלאים, בעלי בטן כדורית זהֻבָּה, שעוזרים לילדים. הם מביאים חבילות עם תפוחי אדמה ולחם שחור לפתחן של דירות, בהן יש ילדים עם בטן נפוחה מרעב. לפעמים מוצאים הילדים מיכל עם מים לפני הדלת ולעיתים נעליים או מלבוש חם. איש לא ראה את הדרקונים משום שהם מגיעים בלילה כאשר כולם ישנים. הם מהפנטים את השומרים הגרמנים, ואף אחד לא יכול לראות אותם, כשהדבר היחיד שנראה אצלם בחושך זו הבטן הזהובה, הנוצצת כמו זהב, כמו כוכבים. ובאמת היו ילדים שמצאו בגטו חיזוק ותקוה בזכות סיפור הדרקונים. בעוני הקודר, כשהם עטופים בלויי סחבות, רעבים וצמאים, ורואים את אחיהם והוריהם, סבותיהם ודודיהם, כשהם הולכים ונכפפים, מצטמקים, מתייבשים, ומאבדים רצון לחיות, הייתה זו אשליה מתוקה. מדי פעם הם ראו באפלה, בקור המקפיא, צוהב מסתורי. היו שמצאו שקית עם מטבעות בהן יכלו לקנות לחם. היו שמצאו חפצים בעלי ערך שיכלו לסחור בהם בעבור כפפות או גרביים. הגטו היה שחור לא רק בלילה. גם ביום היו הבתים והמדרכות אפורים שחורים. בחורף, בשלג, הלובן המקפיא לא היה משמח, והשלג השחיר ממדרך רגליים. אז לא היו צמאים אבל קפאו מקור. יש ושכבת קרח חלקה כזכוכית כסתה את משטחי ההליכה בין הבתים. שלג, רוח, וכפור יבש פצעו את האנשים שגופם הצנום היה מכוסה אריגים דקים, חסרי צורה ומעלי צחנה. רגליהם היו נתונות בקבקבי עץ מגושמים בדרכם ל’רסורט’ לימי עבודה ארוכים, המצדיקים את קיומם. בזכות אותה עבודה הרי נותר גטו לודז’ הגטו האחרון.

אסתר זכרה שחבריה בגטו חלמו בלילות על הדרקונים, וספרו לאימהות ולסבתות. עם הנשים והנערות רכנה מעל מכונות התפירה, בעוד המחטים דוקרות את אצבעותיהן, הרעב מכרסם, והעבודה מותירה רק שעות מעטות לשינה. הן שוחחו בלחש בעודן רוקמות את הסמלים על מדיהם של הגרמנים, וסיפרו אחת לשנייה שיש ניסים.

הסיפור שסבב בגטו, היה בדבר חרדת הדרקונים בעלי הבטן הזהובה מהמעשים הנפשעים של הנאצים. משריפת בית הכנסת הגדול בעיר, ומהגרוש לגטו. הם נמלאו אימה מהגזרות הנוראות שניחתו על היהודים, שהותירו להם את עורם בלבד ובלי צל של תקווה. הדרקונים הטובים, שבדרך כלל אוהבים את ההתבודדות, התכנסו יחדיו. הם התעופפו להרי הטַטְרֶה, בסמוך לזַאקוֹפָּנֶה אל חבריהם בפסגות הנישאות. שם כינסו וועידה לצורך הגנה על ילדים שבסכנת מוות. לאחריה התפזרו שוב למקומותיהם. בלילות נשאו בזהירות תינוקות וילדים למחבואים נסתרים והצניחו מזון לגטו.

האמהות והסבתות בגטו סיפרו אחת לשנייה שאולי באמת יש מלאכים. שאולי המלאכים מתחפשים לדרקונים. אשה אחת שחה לרעותה שהבן שלה מצא שקית עם תפוחי אדמה בגומחה בחומה. אחרת גילתה שהבת שלה מצאה דווקא לחמניות, שאפשר להשרות אותן בשלג ולאכול כשתתרככנה. השלישית אמרה שהילדים רואים אותות בחושך. נצנוצים צהובים מעל בתי הגטו, לא ברום השמים, במקום בו שוכנים הכוכבים, אלא יותר קרוב.

הסיפור על הדרקונים התפשט בבתי היתומים, שהיו בטוחים שהם יישארו בחיים כי הדרקונים שומרים עליהם. גם כשהסיעו את עשרים אלף הילדים מגטו לודז’ אל מותם, סיפרו הילדים זה לזה על דרקונים חזקים שאוהבים ילדים. כשנעלמו ילדים אחדים פה ושם בדרך, הם היו בטוחים שהדרקונים נשאו אותם למנוחה בכפר, אל איכרים שיטפלו בהם. הם היו בטוחים שלוקחים אותם למקומות טובים יותר מהמקום אליו מיועדות פניהם.

כשחיסלו את הגטו היו ידידַיי אסתר ורומק בין הילדים שנותרו בו ושהתחבאו בבתים המתפוררים. הם חיפשו מזון ובגדים חמים. לעיתים מצאו כרוב נשכח וסלק, פת לחם יבשה, ואפילו תפוח אדמה. בחושך, בלכלוך, וברטיבות, היו זוחלים מבית לבית ושומרים על שלהבת חייהם הדלה. לבסוף פינו גם אותם. אסתר שפונתה מהגטו, ראתה את הארובה במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו ליד אושבנצ’ים. למזלה הועברה למחנה ריכוז אחר שהיה בצמוד למפעל בו עבדה. כך נותרה בחיים ועלתה לארץ ישראל. הם מצאו זה את זה והגשימו את חלומם.

רגילה לספרי הפנטזיה שקוראים נכדיי, טמנתי את סיפור הגטו והדרקונים עמוק בהווייתי. סיפורי המוראות הנוראים שעברו חבריי ניצולי השואה, היו מתישים מדי, גם למי שלא חייתה אותם. בין הילדים שניצלו מהתופת יש המספרים עד היום לנכדיהם את מוראות אותם ימים. יש בהם הפוקדים את אתר ההנצחה של לודז’ והמוזאון שבצדו ואת המדרחוב הנעים של העיר. בתה של חברתי אסתר סיפרה לי, ערב נסיעתי, שהייתה בלודז’ עם הוריה. דווקא משום כך היה המפגש שלי עם מחנות הריכוז כל כך מטלטל. בלודז’ נזכרתי בבקשתה לשלוח לה תמונות. בתה של אסתר ובתי למדו באותה כתה והיו חברות בנפש. חשבתי בכאב על ההבדל האכזרי בין ילדוּת כבת לניצולי שואה, ללא קרובי משפחה, לעומת ילדות בקרב משפחה וותיקה ומסועפת בארץ ישראל.

מלחמה ארורה. בטקסי הזיכרון שקיימנו במסענו בכינו. ליד הקיר בקז’ימייז’ דולני שתקנו. בוורשה, בטרבלינקה, מיידנק, ואושוויץ-בירקנאו נכנסנו למציאות מסויטת. בעיירות שלוות הטובלות בפרחים, ובערים יפות, מצאנו את החיים היהודיים שנמחקו. קשה היה לנו לקבל שהיו אלה בני אדם שתכננו ובצעו את הפשעים הנוראים. החשיפה למקומות הרצח ההמוניים נכנסה לחלומותינו והדירה שינה. המיטות הנוחות בבתי המלון, והמצעים הריחניים, הבליטו את זיכרון תמונות דרגשי העץ במחנות ואת ריחות המוות. המקלחות היו מפחידות. הארוחות הזכירו לנו את הרעב. התביישתי שיש לי אוכל ומיטה. כשלא יכולתי להירדם בשל המראות הנוראים, הצלחתי לראות את הדרקונים הטובים וכך עטפה אותי השינה.

לאחר שלאורך עשרות שנים הקשבתי לסיפורי ידידתי, הכרתי את פסליה וקראתי בכתביה, חשבתי בלבי שהדמיון הוא שעזר לה בגטו. שהשירים של יוליאן טובים לקחו אותה ואת חבריה למקומות טובים, ועזרו להם להשכיח את הרעב והקור. שלמרות הכול היו אנשים נדיבים שחיו מחוץ לגטו, שזרקו לתוכו מידי פעם מזון. ובתוך הגטו, החזקים מצאו דרך לחיזוק הנזקקים ביותר.

ידידתי סיפרה לי אודות הדברים שהצילו אותה ממות בגטו, עוד בטרם נשלחה למחנות. באותן שנים מעוותות, שמחקו צלם אנוש, הייתה זו עקשנותה לשרוד ולהקים גלעד לנספים, שהצילה אותה. דבר נוסף, שעזר לה יותר מכול לדבוק בחיים, היה ספר של יוליאן טובים, בו קראה לפני שנרדמה במיטתה העלובה בגטו. היא התקשרה לסֵפר, מוקפת במיטות בני משפחה שצעקו מתוך שינה, נחלשים וגוססים. ידעתי שאנסה למצוא את יוליאן טובים של אסתר, ושאשתדל להכיר את עירה האהובה עליה. אך בוודאי שלא יכולתי לתאר לעצמי את המצפה לי.

קיוויתי למצוא בלודז’ את הדרקונים עם הכתם הצהוב על בטנם. חשבתי שאז אדע אל נכון שהסיפורים של ילדי גטו לודז’ אמיתיים. עובדה היא שאסתר נשארה בחיים. באתר ההנצחה ובמוזאון מצאתי עובדות יבשות וקודרות. אין שם תקוה וגם לא תמונות דרקונים. לא יכולתי לתאר לעצמי שהדרקונים הטובים בעלי בטן הזהב ימצאו אותי ויסוככו עלי בכנפיהם. תוך הבנה שלא אוכל למצוא בעצמי את הקבוצה שאיבדתי כשנותרתי מאחור, הבטתי לכל צד. מבעד למסך הדמעות, ראיתי גבר עם שיער כסוף וחליפה אפורה הצועד לידי. “את הרי יודעת שדרקונים כסופים יכולים להֵראות גם כבני אדם. בטחי בי ועצמי עיניך. אל תחששי. אני אשים סביבך את ידיי, וכשאומר לך לפקוח אותן תהיי על הקרקע ותראי את קבוצתך”. כשסיים ראיתי לפני את הנֵס ביד המדריכה.

האם יש מי שאינו מאמין במעוף הדרקונים של לודז’? בהתכנסותם בהרי הטטרה עם חבריהם מהחבל ההררי? האם יש מי שאינו מקבל שהם סייעו בהצלת ילדים מהגטו האחרון בפולין?

בית הכנסת בלודז׳
בית הכנסת בלודז׳ צילום:אורה עשהאל
הפוסט הקודםאבי גולדברג: מצבה לבאצ’י – שני סיפורים על שתי מצבות מוזרות
הפוסט הבאההצגה ״המלט״ של הקאמרי ביוטיוב
אורה עשהאל
אורה עשהאל (נולדה בתרצ"ח, 1938) הוא שם העט של ד״ר אורה נחמה זילברשטיין עשהאל. משוררת, סופרת, חוקרת, עורכת, ואשת חינוך. בעבר רכזת המדעים בטלוויזיה החינוכית. תחומי מחקרה הם מדעים, תקשורת, ומגדר. הקימה ועמדה בראש איגוד נשים יוצרות בישראל: אנ"י. מילאה תפקידי מפתח באגודת הסופרים העבריים. מתגוררת בהרצליה. נשואה לעמי זילברשטיין. ספר שיריה הראשון פורסם בשם העט שלה אורה עשהאל, בשנת 1996. היא פרסמה עוד ששה ספרי שירה, את ספר הסיפורת "פיסות אישה", ואת אסופת כתביה האקדמיים במתכונת דו-לשונית, בעברית ובאנגלית. עשהאל מפרסמת שירים, סיפורים, מאמרים, וביקורות, בכתבי העת "מאזנים", "עיתון 77", "אפיריון", "פסיפס", "ביטאון שירה", ואחרים. היא מטפלת בעריכה והוצאה לאור של כתבי בני משפחתה: את "במדרון" מאת נחמה פוחצ'בסקי (2004), ו"גחלת" מאת עשהאל פוחצ'בסקי (2012) ערכה והפיקה יחד עם בן דודה עצמון יניב. כמו כן ערכה והוציאה לאור את "הזכות", זיכרונותיו האישיים וקורות משפחתו של אביה אברהם שור (2005).

תגובה אחת

  1. סיפור מקסים ומעודד על רוח האדם שאינה נכנעת ועל כוחם של אמונה ושל זיכרון. תודה לאורה וליקום תרבות.

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן