נשמות” מאת רועי חן – ביקורת ספר

כריכת הספר ״נשמות״ של רועי חן

איך יכול אדם לדעת שהוא מגולגל עם נשמתו המוקדמת לגופו של אדם חדש? עליו לדגדג את עצמו. ככה פשוט: לשים ידיו מתחת לבית שחיו, ולהתחיל בדגדוג עצמי. אם הוא צוחק, משמע שנפשו עצמאית ומנותקת מספיק מגופו כדי שהדבר יהווה אינדיקציה לכך שמדובר בגלגול נשמות.

מבחן פשוט זה, מעבר לסממני התגלגלות נפש נוספים (דמיון בשם, צלקות, ומיחושים שעוברים מגלגול לגלגול בהתאם לפצעי הגוף בעבר), הינם חלק מההברקות השוטפות עליהם בנוי ספרו של רועי חן – “נשמות” (הוצאת כתר מקור, 2020, 325 עמודים).

ברומן רחב היריעה – ארבע מאות שנות חיים – הוא מתאר כיצד שתי נפשות תאומות, שחיו יחד כאחים בפועל בעיירה חורביצה, ממשיכות ומתגלגלות בארבעה גלגולים שונים, בוונציה, במרוקו, בגרמניה, ובישראל, עם הפרש של כמאה שנה בין גלגול לגלגול. בכל מחזור חיים כל אחד מהם מחליף מינים ותפקידים, ובכולם שתי הנשמות התאומות הללו מנסות להתיר ולתקן עוול קדום שעשו יחד בחורביצה הרחוקה. אז נטל אחד מהם אבן, זרקה, במסגרת חגיגות הפורים והרג בשגגה את אחד הגויים. בכל אחד מהגלגולים הם אמורים לשלם את מחיר פשעם, להתיר אחד את נפשו של השני, ולתקנה. הגלגול האחרון מתרחש ממש במקום מגוריי, ברחוב שדרות ירושלים ביפו, באפריל 2020, ואולי גם על כן הקריאה בספר היתה עבורי סוחפת, מסקרנת, ואישית במיוחד.

הקושי הראשון שמעלות הדמויות – נשמות תאומות – בינן לבין עצמן הינו לשכנע בכל חיים עכשווים האחת את השניה כי זה התסריט בו מדובר, כי אחת מהן תאומה לשניה, וכי הקשר בינהן ומציאות חייהן כוללת את כל הגלגולים הקודמים. ברור מאליו שאין מדובר בשכנוע קל. דמו בנפשכם כי אחד מחבריכם יזדהה בפניכם כאחיכם התאום, יספר על מאורעות שחוויתם יחד לפני מאות שנים, ואף ידרוש את מידת התיקון הנדרשת. ואין מדובר בתיקון קל – הדרישה היא דרישה טוטאלית, של ריפוי משותף, בדמות בריחה משותפת, או הימנעות ממעשה.

האתגר השני בחיים תאומיים וממושכים כאלו הינו להבין מהו בכלל התיקון אותו יש לעשות. השאלה מי מהנפשות התאומות היא שאחראית להציל את השניה, אינה ברורה כלל ועיקר. האם ההורג בסיבוב הראשון הוא הקורבן שאותו יש להציל בגלגול הנוכחי? האם ההורג הראשוני הוא בכלל המציל או המוצל? אם במילא מתגלגלים, אז מה החטא בעצם מעשה ההרג, והאם להרג יש משמעות כלשהי? ואם בכל זאת יש מקום לתיקון – האם כל מעשה כשיר לשם תיקון, גם הרג ורצח בגלגול הנוכחי? האם השיפוט המוסרי שלנו הוא מוחלט, או שהוא תלוי תקופה או בין-תקופות? והאם הקשר בין שכר לבין עונש הוא בכלל קשר קיים? משלא ברור מיהו המציל בכל סיטואציה, ומיהו המוצל, כלל לא ברור אם לא נגזרנו מראש לסיזיפיות של אין-ספור גילגולים, “הגלגול הניצחי”, ואז במילא אין כל משמעות אמיתית למושג “תיקון”. “הפסקתי להבין את התיקון כי הפסקתי להבין את החטא”, מתוודה המספר (עמ’ 269).

מעבר לרעיון הגלגול, נקודה שלישית קשורה לעצם מצב התאומות. מיהן “נפשות תאומות”? מה היחסים שלהן בכל אחת מתקופות החיים? אין מדובר בחברות מבחירה; לעיתים מדובר ביחסים שאינם רצויים, בזויים, כפויים. ילד אינו בוחר למי להיוולד, למשל. המחבר מעמיד דרישה לבחינה מחודשת של מושג הקירבה, או אפילו הקירבה הכפויה – האם נפשות תאומות יכולות לשכב? לעבר אחד את השניה? או שנגזר עליהן להיות נפשות אחיות תאומות אפלטוניות? ואם הן אפלטוניות, אז אין מקום לכל עלבון, למרות שמדובר בשידוך דתי למשל. המושגים גילוי עריות או – להבדיל – הומואיות, או בכלל קירבה, עשויים לקבל תוכן חדש, ולסגת בפני תאומות הנפש למשל.

הכותב, רועי חן, הוא מחזאי הבית של תיאטרון גשר. אחת האפיזודות מתרחשת למרגלות התיאטרון היפואי. לא בכדי קטע הספר המתרחש במרוקו כתוב כתסריט תיאטרלי, עם דמויות ניצבות ועם הוראות בימוי. המקצב השונה והמעבר בין צורות הסיפור השונות – פרוזה, גוף ראשון (של מי?), ותסריט תורמות לתחושה כי כל אחד ממקטעי הסיפור מתאר מציאות חדשה, בגלגולים נפרדים. כשבגלגולו הנוכחי הולך הגיבור להצגה, הוא מתחיל להשתעמם, להתפרע, וצועק על השחקנים שהמשחק שלהם לא שווה, כי במילא הכל הצגה.

לעומת הדובר במציאות החיים של 2020 (גרישה), החי בהכרה את גלגוליו הקודמים, מצטיירת אמו כסופר-אגו הגופני. היא משתלטת לכותב על הספר, קוראת את שכתב, מתערבת בדבריו, וטוענת ש”אין גלגולים, הכל רק מטאפורות”. שניהם מחפשים משמעות – הבן את המשמעות ההיסטורית לקיומו, והיא, מנגד, את המשמעות העכשווית, המעשית. אם הוא הנשמה, היא הגוף. אם הוא העבר, היא ההווה. למנתחי הספרות בעיניים מחקריות ואקדמיות מהווה גרישה הכותב “מספר כל יודע” קלאסי מושלם: הוא גם המספר עצמו, והוא באמת הכל-יודע אודות גלגוליו. במובן הזה מתכתב רועי חן עם יסודות הספרות והמחזות הקלאסיים.

בין לבין כולל הספר הברקות רבות אודות מהות החיים ומהות המוות: “אני לא יודע איך לחיות. אני יודע איך למות”, אומר הגיבור; וגם על מהות עצם מעשה הכתיבה – המחבר, בשם גיבורו, מעיד שהוא כותב את הספר לא למען קוראיו היום, אלא לכשיתעורר בעתיד בגלגול כלשהו, ואז יוכל למצוא את הספר ולקרוא את מעלליו. 

לא פעם איכותם של ספרים נמדדת בעיניי ביכולתם להפתיע עד הרגע האחרון. כזה הוא הספר הזה. אף בעמוד האחרון משתנה, בפועל, ההסתכלות על הסיפור כולו. מהבחינה הזו חסר הספר כל ‘רגעים מתים’; הקורא יכול להחזיק באותה רמת עניין נצברת ממש עד משפטיו האחרונים. האם תהיה התרה? האם נשתחרר מהמעגל הנצחי של הגלגולים? הכיצד עוולות שנעשות בדרך, שבלא ביחס לנפשנו התאומה, באמת רלוונטיות למעגל חיינו? לא רק שוני בין סגנונות הכתיבה, אלא אף שוני בין התקופות המתוארות, מעמידות את הסופר בפני אתגר שהוא יכול לו. אעיר, כי הנקודה שפחות אהבתי בסיפור העלילה הארוך הינה הנקודה היהודית-לאומית – מהגולה התגלגלו הנפשות תמיד ביהודים, עד לשואה ועד לתקומה בארץ ישראל. בנקודה זו הפסיד לדעתי הכותב את כל יפי היריעה של העולם והבריאה בכללותה, לטובת הכוונה מעט אתנוצנטרית. היה מקום לטעמי לוותר על “שורשיו היהודיים” של הסיפור (כמוגדר בכריכת הספר) לטובת החלה רחבה יותר של רעיון הגלגולים והאנושיות הנגזרת ממנה.

רעיון גלגול הנשמות אופייני לכל התרבויות, בכל הדתות, ובכל התקופות. ככל שאכן אין כל ממצא מדעי מחקרי מובהק התומך ברעיון הגלגול, אין גם כל ממצא מחקרי מובהק התומך בשלילתו. בהקשר זה, העולם ממשיך להיחלק בין אוהדי האינדוקציות, לבין אוהדי הדדוקציות, היינו סביב השאלה האם כל אמיתה ניתנת להפרכה, או האם כל נתון מופרך דרוש אימות. הספר אינו מגלה את הסוד הנעלם מכולם, סוד הבריאה, החיים, המוות, והתגלגלות. הוא מסתיים במשפט: “אולי ככה נחזור לקרוא ספרים”, ביחס לשאלה האם כדאי בכלל להמשיך ולחיות. כלומר מכיר בכוחה המוגבל של ההבנה האנושית להתעלות לגובה הבריאה ולהבין את שאלת הקיום, והוא מגביל אותה, בענווה ובהומור עצמי, לתחום הספרות, בדיוק המדיום היחידי האפשרי לדון בשאלה קיומית (על-קיומית?) זו.

תגובה אחת

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן