מערכת יקום תרבות:

דווקא בימי המגפה האלו, אנו ביקום תרבות חושבים שחשוב מאוד לשמור על מצב הרוח בבידוד. אנחנו מתכננים גם תחרות של סיפור קצר הומוריסטי, ובנתיים אבי גולדברג דואג לבדר אותנו בתרגום סיפור קלאסי של אמן הכתיבה וההומור, מארק טוויין.

The Story Of The Bad Little Boy

(By Mark Twain, in   “Mark Twain’s Sketches, New and Old” (1875)

מארק טוויין
מארק טוויין

הפתיחה לטקסט באנגלית.

היה היה פעם ילד רע ושמו ג’ים, למרות שאם תשימו ליבכם, תגלו כי ילדים קטנים ורעים כמעט תמיד נקראים בשם ג’יימס בסיפורים שאותם קראתם בבית הספר של הכנסייה בשיעורי הדת של יום ראשון. זה היה מוזר, אבל עדיין נכון, כי לילד הזה קראו ג’ים.
שלא כמו באותם ספרים שקוראים בשיעורי יום ראשון, לא הייתה לו אמא חולנית, היא גם לא היתה אדוקה, וגם לא הייתה חולת שחפת על ערש דווי שרצתה לסיים חייה ולבוא אל מנוחת עולמים בקבר אלמלי אהבתה העזה לבנה, וחרדתה מפני העולם שעלול להיות קשה ומנוכר כלפיו ברגע שהיא תסתלק והוא יוותר יתום.
רוב הילדים הרעים בספרי יום ראשון נקראים ג’יימס, ויש להם אימהות חולניות, שמלמדות אותם לומר: “עכשיו, אני עולה על משכבי” וכו’, ושרות להם שירי ערש בקולות מתוקים, ולאחר מכן מנשקות אותם ומאחלות להם ״לילה טוב״, וכורעות ברך לצד המיטה ופורצות בבכי.
אבל זה היה שונה עם הברנש הזה שנקרא ג’ים, לא היה לאמו דבר.. לא היה שום פגם בבריאותה, היא לא היתה שחפנית ולא חולה בשום מחלה אחרת. להיפך היא היתה מוצקה למדי, ובכלל לא שומרת מצוות; יתרה מזאת, היא לא ממש ‘שמה’ על ג’ים. היא אמרה שאם הוא ישבור לעצמו את המפרקת בתעלוליו, לא יהיה בכך אסון גדול. כשרצתה שילך לישון היא פשוט הפליקה לו, והיא מעולם לא נישקה אותו או ברכה אותו בברכת לילה טוב. להיפך, היא הייתה צובטת את אוזניו לפני שיצאה מחדרו.
פעם הילד הרע הקטן הזה גנב את המפתח למזווה, והחליק לשם, ופתח את המיכל בו אכסנה אימו את הריבה, וזלל מהריבה מלוא פיו, ומילא את תחתית המיכל בזפת כדי שאימא שלו לעולם לא תבחין בכך שהוא זלל חלק מהריבה. אלא שמצפונו לא ייסר אותו והוא לא נתקף ברגשי חרטה. הוא גם לא שמע קול של ישות בלתי נראית שלחשה לו “האם זה נכון להמרות כך את פי אמך?”
וגם לא את המילים “האם אין זה חטא להתנהג כך? רק ילדים רעים נוהגים לזלול את הריבה הטובה ביותר של אמם” .
ולאחר מכן הוא לא כרע ברך, ולא נדר נדר, ולא נשבע כי לעולם לא יהיה יותר מרושע, ולא קם בלב קל, שמח, ולא רץ לספר לאימא שלו על כל מעלליו, ולא ביקש את סליחתה, ולא קיבל את ברכתה רווית הדמעות.
הוא אכל את הריבה הזאת, ואמר לעצמו בדרכו הגסה והוולגרית, כשהוא מכניס את הזפת למיכל הריבה, וצוחק כבריון “כשהאישה הזקנה תתעורר, היא תרתח מזעם כשהיא תגלה את זה״; וכאשר היא אכן מצאה את אשר עולל בנה לריבה, והאשימה אותו, הוא הכחיש הכול. הוא פרץ בבכי מעצמו לפני שהיא הצליפה בו בחגורה בחוזקה, אך לא הודה. כל דבר בנוגע לילד הזה היה מוזר, הכל היה שונה מהדרך שבה תוארו הג’יימסים הרעים בספרים.
פעם הוא טיפס על עץ התפוח של האיכר כדי לגנוב תפוחים. הענף עליו טיפס לא נשבר, והוא לא נפל ושבר את זרועו, ולא נקרע לגזרים במלתעות הכלב הגדול של האיכר, ולאחר מכן לא שכב במיטה חולה במשך שבועות, ולא התחרט, ולא הבטיח להיות טוב.
הו לא, הוא גנב כמה תפוחים שהוא רצה, וירד מהעץ ללא פגע. הוא גם היה ערוך להתנפלות של הכלב, והטיח בו לבנה כאשר הכלב איים לשסע אותו. זה היה אירוע מאוד מוזר. שום דבר מסוג זה לא אירע ולא תואר אי פעם בספרים הקטנים האלה של שיעורי יום ראשון, עם הכריכות החלקות המאוירות, משובצות בתמונות גברים במעילים מכונפים, ומגבעות מהודרות, ומכנסיים שמסתיימות מעל הקרסול, ונשים עם מותניות מעל השמלות שלהן אחוזות מתחת לבתי שחיין. לא, לא היה תיאור של אירוע כזה באף אחד מאותם ספרים.
פעם הוא גנב את האולר של המורה, וכאשר חשש שמעללו זה יחשף והוא יענש, הוא הטמין אותו בתוך הכובע של ג’ורג’ בנה של האלמנה המסכנה וילסון. הילד וילסון היה המוסרי והטוב מבין כל ילדי הכפר, שתמיד היה מציית לאמו, ומעולם לא בדה שקר, הוא אהב את השיעורים בבית הספר של יום ראשון.
כאשר ג’ורג’ וילסון חבש את הכובע, נשמט האולר ממנו, וג’ורג’ וילסון המסכן השפיל את ראשו והסמיק, כאילו הודה באשמה. וכאשר המורה המסכן הטיל את אשמת הגניבה עליו, ועמד להעניש אותו ולהצליף בסרגל על כתפיו הרועדות, לא הופיע לפתע שופט צדק לבן שיער, ולא עצר את המורה, ולא אמר: “חוס על הילד האצילי הזה״, ולא הצביע לעבר האשם ולא אמר “שם ניצב הפושע הפחדן! נכנסתי לכיתה בהפסקה, רואה ובלתי נראה, וראיתי את הגנב בפעולה”.
אלא שבפועל ג’ים לא קיבל את עונשו, ולא הוכה, והשופט הנכבד לבן השיער לא יצא וקרא דרשה מרגשת לתלמידי בית הספר, ולא לקח את ידו של ג’ורג’ בידו, ולא קרא לתלמידים “ילד כזה ראוי לשבח“. ולאחר מכן הוא לא הציע לו לבוא ולחלוק עמו את ביתו, ולטאטא את משרדו, ולעשות סידורים עבורו, ולחטוב עצים לאח, ולהבעיר בה אש, וללמוד משפטים, ולעזור לאשתו לנקות את הבית, ולמצוא זמן גם לשחק, ולקבל 40 סנט בחודש, ולהיות שמח בחלקו.
לא, כל זה קורה רק בספרים, אבל זה לא קרה לג’ורג’. ולכן הילד לדוגמא ג’ורג’ הסתבך ונענש, וג’ים היה שמח לאידו. כי, אתה יודע, ג’ים שנא בנים מוסריים. ג’ים היה אומר שהוא “אוהב לרדת על הרכרוכיים“. זו היתה שפה גסה בה השתמש הילד הרע והמוזנח הזה. אבל הדבר המוזר ביותר שקרה לג’ים היה שבזמן שהוא יצא לחתור ביום ראשון, לא טבע. בפעם נוספת הוא נלכד בעין הסערה כשהוא דג ביום ראשון, ולא נפגע ממכת ברק.
אתה יכול לבחון ולקרוא, ולעיין בכל ספרי בית ספר של יום ראשון מעכשיו ועד חג המולד הבא, ואתה לעולם לא תיתקל בדבר כזה. הו לא; היית למד כי בספרים מסופר שכל הבנים הרעים שיוצאים לשייט ביום ראשון, ללא אף יוצא דופן, טובעים, וכל הנערים הרעים שנלכדים בסערות, כאשר הם דגים ביום ראשון, נפגעים ממכת ברק.
איך ג’ים נמלט מגורל כזה, זו תעלומה עבורי. כנראה שהוא חי חיים מכושפים. זה בטח ההסבר לכך. שום דבר לא יכול לפגוע בו. פעם הוא אפילו נתן לפיל להריח מקופסת טבק, והפיל לא כיסח לו את הראש עם החדק שלו. הוא הסתובב סביב ארגז בחיפוש אחר תמצית של מנטה, ולא התבלבל כשמצא בקבוק אקווה פורטיס.
הוא גנב את הרובה של אביו והלך לצוד בשבת, ולמזלו לא נפגעו לא שלוש ולא ארבע מאצבעותיו.
הוא הכה את אחותו הקטנה בכנסייה באגרופו כשהוא כעס, והיא לא התייסרה בכאבים במהלך ימי הקיץ הארוכים, ולא מתה במילים מתוקות של סלחנות על שפתיה, שהכפילו את ייסורי ליבו השבור. והוא לא ברח והפליג למרחקים בים, וכששב מצא את עצמו עצוב ובודד בעולם, והבית הישן המחופה בשריגי גפן של ילדותו נרקב, ואהוביו ישנים בחצר הכנסייה השקטה.
אה! לא, לא, כך זה בספרים. במציאות אחותו התגברה על האגרוף שחטפה, והוא חזר הביתה שיכור כלוט.
הדרך שבה ג’ים נמלט מעונש הייתה ממש כישוף. הוא גדל, והתחתן, והקים משפחה גדולה, והרג את כל משפחתו בגרזן לילה אחד, והתעשר בכל דרך של רמאות ונוכלות. כעת הוא הנבל השפל ביותר שהיה מעולם בכפר הולדתו, ומכובד ומקובל על ידי כולם, וחבר בבית המחוקקים.
אז אתה רואה שמעולם לא הופיע ג’יימס רע שכזה בספרי הלימוד של יום ראשון, אחד שהיה לו כל כך הרבה מזל כמו לג’ים החוטא הזה, שחייו היו קסומים כל כך.

ולמי שרוצה לדעת מהי הפסקה האחרונה במקור :

And he grew up and married, and raised a large family, and brained them all with an ax one night, and got wealthy by all manner of cheating and rascality; and now he is the infernalest wickedest scoundrel in his native village, and is universally respected, and belongs to the legislature.

קראו עוד מסיפורי מרק טויין ב”יקום תרבות

מארק טווין נגד שרלוק הולמס 

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

13 − 7 =