בימים טרופים אלו יצא לאור הגליון השני במגזין שירה בעל אידיאולוגיה ברורה ביותר וימנית מאוד “יהי:כתב עת פואטי-פוליטי”.

לא קראתי לצערי את הגיליון הראשון, אבל בהחלט קראתי את הגיליון השני, שאפשר לקבוע שהוא אחד מגליונות הספרות היותר עוצמתיים ומרוכזים שקראתי בשנים האחרונות, ומהווה ניגוד אידיאולוגי למגזינים הספרותיים “מעיין” בעריכת רועי ארד ו”הבה להבא” בעריכת עודד כרמלי. המגזינים האלו מייצגים היטב את “הרוח התל אביבית”.

בין השאר מופיעים ב״יהי״ גם כמה יוצרים שהופיעו ב”יקום תרבות”, כמו צור ארליך, אלכסנדר גורדניצקי, המתרגם דוד ויסמן, גלעד מאירי, ואחרים, לצד יוצרים שאינם מוכרים לי.

המבקר, והעורך של “הבה להבא”, עודד כרמלי כתב ב”הארץ” מאמר ביקורת קשה על כתב העת “יהי”, ועל גליון ספציפי זה, שבו הצהיר שאמנם עיניו לא חשכו כאשר נחו על כתב העת, אבל הוא מהווה ניגוד לכל מה שמייצגת הקהילה שלו ב”מדינת תל אביב”. הוא מצא בשירים הבולטים בכתב העת בעיקר “הטלת רפש מצחין על בירת התרבות האמיתית של ישראל, וקנאה. הרבה מאוד קנאה”.

ייתכן שיש גם את זה בכמה מהיצירות (בהחלט לא בכולן), אבל אני חושב שיש כאן גם נקודת פתיחה לדיאלוג. יצירות רבות התחילו בקנאה כלפי מישהו אחר, כשהיוצר רוצה ליצור משהו יותר טוב.

אני מצאתי שבגיליון היו חומרים מרגיזים, שיש בהם אף חומר נפץ, ללא קשר לאיכותם הספרותית, ולכן גם מעניינים ואף מאתגרים.

שלא במקרה המגזין יוצא לאור בידי “בית אורי צבי”, מרכז התרבות על שמו של המשורר הנבואי אורי צבי גרינברג, ויש להחשיב את המגזין כמי שהולך בדרכו הפואטית, הפוליטית, והנבואית של אורי צבי גרינברג.

כתב העת “יהי” מייצג את נקודת ההשקפה הימנית הרדיקלית. נקודת ההשקפה רדיקלית בהרבה מזאת של כתב העת שגם הוא מייצג “זרם” של יוצרים דתיים, “משיב הרוח“, המוגדר “כתב עת לשירה יהודית-ישראלית”. שם קוד המרמז לכך שהוא כתב עת של אנשי הציונות הדתית, של אנשי גוש אמונים, כתב עת שנולד בין ירושלים להתנחלויות הסובבות אותה.

“יהי” הוא “ימני” ומוקצן במוצהר הרבה יותר “מ”משיב הרוח”.

אני מוצא בו מגוון של דברים, שמוצאים חן בעיני, ושלא מוצאים חן בעיני כלל – כפי שצריך להיות בכל גליון של כל כתב עת.

למשל זה:

שיר מעורר סלידה בעיני מבחינה מוסרית כמו “סוכת עורו” של יוחאי שלום חדד. זה נראה כשיר הלל למדיניות האפרטהייד, ההפרדה הגזעית, של הבורים, ונראה לי כמגונה מבחינה מוסרית. מה שלא אומר שאין לו מקום בכתב עת ספרותי, שבו יש מקום לכל, בתנאי שהוא עומד בסטנדרטים הספרותיים של העורך.

המחבר כתב גם את “ועזה תיכבש שנית“, חזיון נבואה עתידני, או פנטזית אימים, או סתם שיר דרמטי, תלוי בהשקפות הפוליטיות של הקורא, על היום שלו מייחל הכותב, שבו עזה תיכבש מחדש בידי הישראלים.

מצד שני, באותו גיליון יש גם את השיר “היפאטיה” של גאולה הודס-פולחן, שהוא שיר זיכרון להוגה פגאנית,עובדת אלילים (!), שנרצחה בידי פנאטים נוצרים.

שיר של קריאה לסובלנות לכל מחשבה באשר היא, גם של עובדת אלילים פמיניסטית.

יש שירים שאכן תוקפים את ה”תל אביביות”, או בכל אופן מייחלים לחלופה טובה יותר במקומה, כמו השיר של אדם צחי “בחוג לקולנוע, אוניברסיטת תל אביב”.

יש גם שירים מעניינים של סיגלית בנאי, המתכתבים עם השיטה הקבלית של אברהם אבולעפיה.

או שיר מטריד במיוחד של אשת התקשורת, אמנית ה”ספוקן וורד”, צביה מרגליות, שהוא קיצוני ברתיעה שלו מהומוסקסואלים (שיש כל סיבה להניח שהיא נפוצה בין אנשי הזרם), ובתפיסה המיליטריסטית המפתיעה, מאחר שהיא באה מאישה.

ואולי היא לא מפתיעה אלא אילו הדעות הקדומות שלנו שמדברות?

יש מאמר הקורא להקמת היצירה הנבואית, מאמרו של סשה נצח ראדרונוב “עשרה עקרונות – סקיצה ליצירה נבואית על פי תורת הרב קוק”. המאמר הזה קורא ליצירה נבואית חדשה, ראשונה מסוגה מאז ימי התנ”ך.

יש הפניה למאמר של ידידיה גזבר “מקדש הסלע”, שעוסק בשאלה החמורה כיצד צריך להיראות בית המקדש השלישי על הר הבית, וכיצד יש לאזכר את מסגד כיפת הסלע שם. למרבית הצער הקורא במגזין אינו יכול לדעת מה מחשבותיו של המחבר בנושא שנוי במחלוקת ונפיץ, שלא לאמר מסוכן, זה, שכן כתב העת מפנה אותו לאתר האינטרנט של המגזין ורק שם יש את המאמר במלואו.

בגליון ישנו גם מבחר צילומים ויצירות אמנות. מהן נראות כמייצגות גישה “מתנחלית” במוצהר, ומהן שיכלו להופיע בכל כתב עת ספרותי תרבותי.

כלומר, בגליון יש חומרים רבים, שאמנם רובם שיגרתיים הרבה יותר מאלו שצויינו.

ציור מ”יהי”

בקצרה, כתב העת מציג גישה בהחלט לא אחידה, וזרם תרבותי שקשה מאוד להגיד שהוא חדש, אבל הוא בהחלט מיוצג לראשונה בעוצמה סיפרותית מרוכזת.

העורך של כתב העת הוא אלחי סלומון (שכותב לי שאין קשר משפחתי בינו לבין משפחת סלומון הידועה, שאני עצמי מקורב אליה), תושב מעלות תרשיחא שבצפון. בעל תואר ראשון ושני מהאוניברסיטה העברית בירושלים בספרות השוואתית. שם התזה: השיר במרחב, בהנחיית פרופ’ עמינדב דיקמן. סלומון כותב כעת את עבודת הדוקטור שלו בנושא פואטיפוגרפיה – מושג שהוא עצמו חידש, המתייחס להיפרשות של השיר על פני הדף, בהנחיית פרופ’ חביבה פדיה.

להלן ראיון עימו:

אלי: למה מצאת לנכון ליצור את כתב העת “יהי״? הרגשת שיש מחסור בכתב עת כזה?

אלחי סלומון

אלחי: בוודאי. הייתי חלק מהגל היהודי החדש בשירה העברית – בישיבה התיכונית בה למדתי ברמת הגולן התקיימה סדנת הכתיבה הראשונה במוסדות הצד”ל (ציונות דתית לאומית), בהנחיית המשורר יונדב קפלון, וכשעברתי ללמוד בישיבת הסדר בדרום הר חברון משכתי אותו אחריי, לסדנת כתיבה ראשונה בעולם הישיבות. במקביל נוסד כתב העת ״משיב הרוח״, אף הוא ע”י תלמידיו של קפלון. לאחר שירותי הצבאי ונישואיי למדתי ספרות השוואתית באוני’ העברית בירושלים, ושם התחושה הייתה הכי לא עברית שיש – תיאוריות של פוסט מודרניזם ותפישות רדיקליות שונות אפפו את מסדרונות הפקולטה למדעי הרוח. באותם ימים התרחשה ההתנתקות, ולאחריה אירועי עמונה, וכתב העת “מטעם” שלט אז בכיפה. חשתי פער גדול בין עולמות המחשבה והרוח שלי, ומה שניסיתי לעשות בשירה, ובין הסובב אותי בתרבות ובשירה העברית. או אז נבט החלום בדבר מרחב, כתב עת, ליצירה פוליטית לאומית/מתנחלית/ימנית. כתב עת שיהא חצוף, גאה, ובוטה, כמו שיודעים לעשות היטב בעולמות השמאל, שיהא “שמרני” אולי בתפישתו, אך פורץ דרך בכל מובן אחר.

פרסמתי סיפור פרי עטי באחד מגליונות “מטעם” (כתב עת בעל אידיאולוגיה “שמאלנית” במוצהר, בעריכת יצחק לאור א.א.), ובהמשך גם במוסף לתרבות ולספרות בעיתון ״הארץ״, ועוד – וכשכל הדרוש היה בנמצא הקמנו את “יהי”, בעזרת בית אורי צבי ירושלים.

אלי: אתה יכול לפרט מה האידיאולוגיה שעומדת מאחורי כתב העת ?

אלחי: אידיאולוגיה ישראלית. ישראל, יעקב, הוא בחינת תפארת על פי הקבלה. ישראל אשר בך אתפאר. הישראליות היא מידה שלמה, המרחב המחבר קודש וחול, חסד ודין, חומר ורוח, פרטיקולריות ואוניברסליות. אנו מבקשים להמשיך את דרכו של אצ”ג בשירה העברית – בצורות ובחזון. יש העוסקים באצ”ג, אך תמיד תוך הרחקה של חזונו, היפעמות מן הצורות, בלי חובת המשמעות. ב”יהי” אנחנו מחפשים שירה ואמנות אשר לא מסתפקות בשימוש בירושלים, ארץ ישראל, ההתנתקות, יהודה ושומרון, הר הבית, כמטפורות גרידא, אלא יצירות העוסקות בחומרים העזים והחיים הללו במלוא משמעותם. פחות יצירה מתדל”שת או מתלבטת, ויותר יצירה חפצה, משתוקקת, יודעת.

אני סבור כי השדה הספרותי והאמנותי היום על סף מיצוי משום המונוליטיות והמונולוגיות שלו. השדה לא יודע להיפתח לקולות אחרים באמת, אלא רק לאלו המורגלים להיתפס כאחרים אולטימטיביים, ובעצם אינם כבר אחרים, בשדה זה. הקול הלאומי, הישראלי המקורי, אינו נוכח במרחבי היצירה העברית, ואנו באים לגוון את השדה. מעבר לכך יש כמובן בשורות וקולות המושמעים מעל דפי הגיליונות, כגון סקיצה של עקרונות לנבואה, פנטזיות על השיבה לבתי העקורים הישראלים בעזה, ועוד.

אלי: האם אתה תהיה מוכן לפרסם כל יצירה שעומדת בקו האידיאולוגי? או שאתה דורש שגם יעמדו בסטנדרטים ספרותיים שלך?

אלחי: בוודאי שלא. אנו רדיקליים (-שורשיים, לא עוקרים מהשורש) בתוכן, וגם בצורה. מרתק לראות כיצד עם התכנים החדשים מגיעות גם צורות חדשות ל”יהי”, עולמות אסתטיים כגון מרחבי השומרון ויהודה, אשר אין להם ייצוג של ממש בעולם הדימויים העברי של האמנות. אני סבור כי ישנה אינפלציה של יצירה עברית, ואין צורך להוסיף לקלחת מה שאיננו חדשני, ייחודי, ומיטבי מאד מכל בחינה שהיא.

אלי: איזה יצירות ואיזה סוגות ספרותיות אתה מעוניין במיוחד שיתפרסמו בכתב העת שלך?

אלחי: אני חולם על אצ”ג החדש שייוולד בין דפינו (ואתרנו הדיגיטלי, הנהדר). אנו חולמים להוות מסד ליצירה עברית חדשה במלוא קומתה, ורואים וזוכרים את כל פאר היצירה הישראלית לדורותיה. ספרי הנביאים – ליבנו פתוח ודעתנו חולמת את כל שניתן לחלום במסגרת נסיונה הפלאי של הישראליות בשדות השירה, היצירה, והחיזיון. מעבר לכך בפועל אנו משתדלים להפתיע, עם קומיקס אנרכיסטי מתנחלי, וידיאו-ארט יהודי, מסות שיש בהן תנופה פואטית וחזונית. אזכיר כאן כי שימשתי חבר בוועדת ביטון להעצמת מורשת יהדות המזרח במערכת החינוך, וכן נטלתי חלק במחאת השטרות, ועוד, ואני רואה את ״יהי״ כמרחב ישראלי במובן זה שהוא בית – חדש ושונה באופיו – לכלל הקולות המודרים בשל מאפיינים שונים של ישראליותם, בהם הקול המזרחי, הקול החרדי, ועוד. בהתאם לכך ניתן לראות מגוון יצירות כאלה הכלולות בגיליונות “יהי”.

אלי: איזה יצירות ספרותיות שפורסמו בעבר, בבמות אחרות, משמשות לך כמודלים לחיקוי ולהצביע עליהם “זה מה שאני רוצה לפרסם”? תן דוגמאות.

אלחי: כפי שהזכרתי יצירות שונות שהופיעו ב”מטעם” השפיעו עליי בהחלט. יצירותיו המופלאות של ס.יזהר, ימי צקלג ועוד, מציירות אופק ועומק של יצירה פוליטית ישראלית. עיון בכתב העת “מצפן” השפיע עליי, יצירותיהם של קבוצת “ערס-פואטיקה”, ושירה מזרחית מוקדמת יותר, כגון זו של ארז ביטון, יחזקאל קדמי. “בעט ברזל: שירת מחאה על מלחמת לבנון השנייה”, ועוד.

אלי: האם אתה חושב שלמשוררים היום צריך להיות תפקיד נבואי, כמו זה שהיה אולי לאורי צבי גרינברג?

אלחי: אני חושב שמשוררים עומדים בראש מחנה המילה, ובעלי המילה והדיבור המוכשרים צריכים לייחל ולפעול למען חידוש הנבואה. אין זו בגדר דרישה אלא בגדר הזמנה.

אלי: חוץ מאורי צבי גרינברג אתה יכול לחשוב על עוד יצירות נבואיות בשירה העברית החדשה?

אלחי: יחזקאל קדמי. משה סרטל. יש אלמנטים של תפילה אקסטטית על סף הנבואית גם אצל חביבה פדיה, חדווה הרכבי. המסתורין בשירתו של אמיר גלבוע.

אלי: מתוכנן כבר גיליון שלישי?

אלחי: בהחלט. כבר בעבודה. כמו קודמיו נראה כי לא יהיה לגיליון זה נושא מרכזי יחיד, אלא מגוון הקשרים סביב התמות המרכזיות שלנו. בהמשך תיבחן אפשרות של קולות קוראים לגליונות נושאיים.

אלי: יש יצירות שהן לא מהקו האידיאולוגי שלך שהן חביבות עליך במיוחד, והיית מוכן לפרסם אותן ב”יהי”?

אלחי: אבקש להדגיש – אנו ב”יהי” מעוניינים לנהל, ומנהלים, דיאלוג עם כלל הקולות ביצירה העברית. יש לנו קטגוריה מעוצבת של VS (VERSUS) בה אנו מציגים יצירה מתורגמת מערבית, למשל שירים של פיירוז, על געגועים לביסאן (בית שאן) של פליטים ערבים, אל מול שירה על חורבן ימית. אבל כדי לנהל עימנו דיאלוג כזה נדרשים אומץ בסיסי ופתיחות תרבותית יסודית, אשר באופן מפתיע ליוצרים או במות שונות מהשמאל אין בנמצא, כולל במות החוששות לראיין אותנו, וחנויות ספרים החוששות להציג את גיליונות “יהי”. נאחל להם ולכולנו בריאות, ופלורליזם אמיתי, מגוון, ומאתגר.

עד כאן אלחי סלומון.

הערה טכנית: תמוהה ביותר בעיני העובדה שכמה סיפורים ומאמרים הובאו בגליון רק בגירסה חלקית, והקורא המעוניין הופנה לאתר כתב העת כדי לקרוא אותם בשלמותם, זה ההפך הגמור ממה שקורה בדרך כלל באתרי כתבי עת שמפנים תמיד לגירסה המודפסת. כמובן שבגירסה המודפסת הכל צריך לבוא בשלמותו, ואין לגרור את הקורא בכוח לאתר האינטרנט, ויש בכך טעם לפגם.

אני מוצא את הפרוייקט של כתב העת, של הניסיון להחזיר למשוררים את המעמד של “נביאים” שממנו נהנו בעבר הלא רחוק בימי ביאליק, אורי צבי גרינברג, ואלתרמן, כמסקרן בהחלט. יש מקום להחזיר למילה את מקום הכבוד שממנו נהנתה פעם. מהי המילה שעליה להיהנות ממעמד כזה של כבוד, על כך יש חילוקי דיעות ביני ובין כמה מהיוצרים בכתב העת. אבל מכך צומחת תרבות, מחילוקי דעות וויכוחים בלתי פוסקים, “קנאת סופרים תרבה חכמה”.

קראו גם :

דף הבית של “יהי”

מניפסט “יהי”

דף הפייסבוק של “יהי”

דף הפייסבוק של אלחי סלומון

יהי”: כתב עת ימני שמנסה להאכיל את הקוראים בכפית אידיאולוגית, עודד אנגלנדר על “יהי”

כתב שנאה לתל אביב: עודד כרמלי תוקף את “יהי”

למה כתב עת לשירה מקיים עלייה להר הבית וקורא לכבוש את עזה? בתאל קולמן על “יהי”

תגובה אחת

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן