היה ערב סוער וגשום של חודש פברואר. רוחות עזות הטיחו את טיפות הגשם בחוזקה על שִׁׁמשת הרכב הקדמית. גם במרצדס המיושנת והכבדה הורגש השיוט על הכביש הרטוב, כשפרצי הרוח המערבית מסיטים אותה ממסלולה.
אלומות אור הפנסים שנשלחו אל האספלט המחורץ של כביש החוף, נמזגו בסילוני המים, והבליחו מבעד למגבים שפעלו במהירות, אך לא הצליחו לשפר את הראוּת הגרועה.
היינו בדרכנו מתל אביב לבנימינה, והסערה החורפית האריכה את הנסיעה. מפזר האדים הפיץ חום נעים, וכורסאות העור הרחבות הקנו לנסיעה איכות של מסע אירופי הרחק בזמן עבר, כשארץ ישראל אירחה את הפולשים מאירופה שחצו את שפלת החוף באותו מסלול ממש בו ניתבנו דרכנו, שיירות אבירים צלבנים שהגיעו מאחוזותיהם הקרות בבלגיה או מחופי נורמנדי סחופי הרוחות.
על דרך החוף העולה צפונה בעידן הטרום-אספלטי, שכנו ערי המבצר הצלבניות, ורובן התרכז בשפלת החוף בין הרצליה לחיפה של היום, בעתלית, בארסוף, בשוני קאקון, ובקיסריה, וצפונה משם – באכזיב, בעכו ובמונפור.
כשהגענו לבנימינה ניתבנו אל מקור אור שהפיץ שלט ניאון, והמכונית עצרה ליד מסעדת גאיה אליה הוזמנו. המסעדה היתה מלאה מפה לפה. שיחות האורחים והתרוצצות מלצרים מסביב לשולחן ארוך שהשתרע לאורך המסעדה נשמעו בבליל רועש. השולחן היה ערוך בכלי אוכל, ובמרכזו פמוטי נרות כבדים ורשמיים. בקבוקי יין ומגשי לחם ובשרים קרים נחו על המפה הצחורה. לנגד כל השפע החינני הזה האורחים, כארבעים במספר, לא נתנו דעתם על כניסתנו.
ניערנו את המעילים הרטובים, תלינו אותם על קולב, התיישבנו לצִדו של דלפק הבר הרחב, והמתנו להמשך הערב, שתוכנן בקפידה, על פי מסורת הנמשכת במקום, כך נאמר לנו, מזה חמש-עשרה שנה.
לגמנו לאטנו את כוס היין החם שמקל צף בו וניחוח קינמון עלה ממנו, וחיממנו עצמנו, תוך ציפייה לאירוע המיוחד שרק הקבוצה הנבחרת שהסבה לשולחן רשאית להשתתף בו, ורק מעטים רשאים לצפות בו. הודינו לשף על שהסכים לארח אותנו בערב הסגור, וצבטנו בהנאה רבה מהפוקצ’ה שהונחה לפנינו.
דקות ספורות לאחר מכן כבו האורות במסעדה והודלקו הנרות שבפמוטים הכבדים, ואור צהבהב התפשט במסעדה כשהוא מרצד על הקירות. שקט השתרר כשגברת ארוכת שיער, לבושה בחולצה לבנה בעלת צווארון סיני וחליפה מנדרינית שחורה, התייצבה בראש השולחן, הרימה ידיה לברכה מסורתית, וקדה קידה לעבר הנוכחים.
“זוהי מספרת סיפורים מקצועית,” לחש גדי באוזני.
“היא מספרת כל שנה באותו מועד בלוח השנה הכללי, בפני אותם חברי מסדר, אותו הסיפור שלכבודו נאספו.”
“אבירים,” פתחה הגברת בקול נעים, מסתורי קמעה, ובמליצה.
“אנו שוב מתכנסים כאן בפעם החמש-עשרה, אולי בפעם האחרונה ואולי… לא.”
וכאן החלה לגולל את הסיפור המופלא ששמעתי לראשונה אותו ערב ועד כה לא סוּפר, עד כמה שידוע לי, אלא לחברי המסדר בבנימינה, ובכל אופן הוא כה ריתק אותי עד שאביא אותו כלשונו, במידת יכולתי וללא תוספת משל עצמי.
“ארץ הקודש,” כך פתחה המספרת, “נכבשה בשנת 1099 על ידי שרידי צבאות הצלבנים, שיצאו מרחבי אירופה במה שנקרא לימים מסע הצלב הראשון. אותם אבירים ופשוטי עם בעיקר, הרפתקנים, פושעים, אסירים נמלטים, אצילים מרוששים, ובני אצולה רודפי כבוד, שקיבלו את ברכת האפיפיור לצאת ולשחרר את הקבר הקדוש בירושלים, השלימו את משימתם. לאחר מסע ארוך על פני אירופה ואסיה הקטנה, שבו סבלו מקור, ממחלות, ומתגרות, ולאחר ששחטו בדרכם קהילות יהודים, קהילות מוסלמים, ונוצרים ביזנטים, כפרים שלווים, וטירות מבודדות נבזזו ונרמסו על ידם, הגיעו שרידי היוצאים שלא מתו במגפה, במחסור, בקור, ובחרב לארץ הקודש. הם עלו על ירושלים, כבשו אותה, ושחטו את כל תושביה – יהודים, מוסלמים, נשים וגברים, צעירים וזקנים – כמצוות מנהיגיהם הברוטליים. לאחר שמינו מעצמם ועל דעתם מלך נוצרי לירושלים, התפזרו מרביתם בארץ, בעיקר נהרו אל שפלת החוף, והתיישבו בערי מצודה קטנות ששימשו להגנתם וכמרכז לחייהם החדשים.”
“הצלבנים לא הביאו עִמם נשים לארץ וגם לא כסף רב, וקיוו כי על חופי ארץ המזרח ימצאו את עתידם. היו ביניהם בני נסיכויות גרמנים, צרפתים, אנגלים, ונציאנים, בני גנואה, בני אקוויטניה, ובני בורגונדי. מבויון שבארדנים עד סיציליה שלחופי הים התיכון, התקבצו גברים קשוחים, שהמשותף להם היה היותם נוצרים שחיפשו את עתידם בהרפתקה בארץ הקדושה. הם עסקו בקרבות ובביזה של תושבי הארץ, אך גם במסחר ובנקאות, בחקלאות ובליווי שיירות צליינים נוצרים שהגיעו לחזות בעיניהם בקבר הקדוש בירושלים.”
“במקום שבו אנו יושבים היום, בבנימינה, אזור פורה שבעבר, עוד לפני התקופה הצלבנית, שימש לגידול גפנים ליין, החלו הצלבנים בנטיעת כרמים על פי מסורות גידול שהביאו עִִמם מאזורי היין של אקוויטניה, שכבר באותה עת היו מרכז גידול וייצור יינות הגדול בעולם.”
“ספינות שיצאו מנמלי טולוז ולה רוֹשל, השיטו חביות יין לרחבי הים התיכון, לאנגליה, ולארצות הוויקינגים בצפון. אחת מהן חצתה את הים התיכון, ולאחר שעגנה בנמלי סיציליה כרתים וקפריסין, ואנשיה סחרו בחביות היין כנגד שׂקי תבואות ותבלינים, אריגים ובשׂמים, הפליגה אל יעדה הדרומי, נמל יפו העתיק. עגנה לה בנמל העתיק דו-התורנית ‘אלינור מאקוויטניה’, חבלים עבותים קשרו אותה אל רציף, ועל כבש העץ שתנודות הגלים הניעו אותו עלו וירדו נוסעי הספינה – סוחרים, מלחים, וסבלים – ובאין משׂים ירד מהסיפון האביר ללא אחוזה מלנגדוק שארל בנטואה, שׂק עור על כתפו ובו כדי חרס ובהם שתילי הגפנים של הפֶּטיט וֶרדוֹ ושל הקַבָּרנֶה, אותם זנים של גפן שטרם ניטעו עד אז בכרמי הגפנים בארץ.”
“ירד שארל בנטואה מהספינה הקטנה, חילץ איבריו, ויצא במסע רגלי על חופי הים התיכון צפונה. בערוב היום חצה את נחל הירקון על אסדת קני סוף שהושטה על ידי ערבי המתגורר על גדות הנחל. הוא נטה ללון על חוף הים, והמשיך בדרכו לצד שיירת גמלים עד הגיעוֹ אל מבצר קאקון, השוכן לא הרחק מכאן, צפון-מזרח לנתניה.”
“נכנס שארל בנטואה לעיר המצודה הצלבנית וניצב ברחובה של עיר שוקקת. לאחר שסעד לבו בפונדק ושלח שליח אל ראש המסדר של קאקון, נקרא אל לב המצודה וניצב בפני ראש המסדר.”
“לאחר שהחליפו דברי נימוסים וכיבודים, הסביר שארל בנטואה לראש המסדר מה טיב המטען אותו הוא נושא. המשא ומתן היה קצר וענייני, הוא פרק את המטען היקר, וקיבל בתמורה מראש המסדר פאול שׂתום העין שק עור ובו תכשיטי זהב, שנשדדו מסוחר מוסלמי בטרם שנשרף ביתו וראשו נערף.”
“שתילי הגפנים יקרי המציאות ניטעו בשכנוּת למצודה וגודלו בזהירות וחשאיות. בתוך שנים ספורות הניבו הכרמים של מסדר הצלבנים בקאקון ענבים גדולים ובשרניים, שנבצרו עם שחר בימים של סוף הקיץ, והועברו לדריכה והפקת יין, שיהיה למשׂושׂ חייהם של הגברים הקשוחים שהגיעו מהמערב. אותו יין משובח ישמח אותם בארץ החמה בה חיו, נלחמו, ומתו במחלות, מותשים מהחום ומפגיעתם של כנופיות שודדים שארבו להם בדרכים בכל עת שיצאו מפתח מצודותיהם.”
“עשר שנים לאחר שהוברחו שתילי הגפנים מבורדו לשפלת החוף הצלבנית, על ידי שארל בנטואה הזכור לטוב, בצרוּ הכורמים בציר שהיה ראוי, וחגגו חגיגות יין לפי מיטב המסורת של יושבי אזורי הכרמים של בורדו ושל עמק הריין שעדיין לא נכחדה מזיכרונם.”
“כדי שלא לחטוא לאמת ההיסטורית, גם בני המסדר ההוספיטלארי הבריחו מעמק הריין גפנים, ואף פיתחו למרגלות הכרמל כרמים על טהרת הגוורצהיימר, אך ההתלהבות מהיין הלבן לא היתה גדולה.”
“בשנת 1123 החלה במקום זה, בנימינה של היום, מסורת של האבירים הצלבנים. מדי שנה הוזמנו האבירים בעלי התואר ממסדרי הטמפלרים, מהמסדר הטֶבטוני באכזיב, בעלי אוניות ונציאנים ששהו ביפו, ונכבדי הכנסייה מירושלים, לחגיגה של שלושה ימים, שבה הוגשו להם מיטב היינות מתנובת האזור, מלווים בבשר ציד של חזירי בר ששוטטו ביערות צפונה מכאן בכרמל. מיטב מדגת הים התיכון הכחול שהובאו מנמל הסירות בטנטורה, וציד צלופחי נחלים ששרצו בנחל התנינים הזורם לים.”
“מסורת חגיגות היין נמשכה 15 שנה, עד לשנת 1135. בשנה זו הזמינו האבירים ממבצר עתלית את האבירים מהמצודות האחרות, את עילית הכנסייה, ואת סוחרי יפו וצידון לחגיגות היין. נשים ארמניות ערכו את השולחנות בצל עצי אלון גדולים שהצלו על המסובים. כיכרות הלחם הבשרניות נאפו בטבוּנים יוקדים על ידי אופות מוסלמיות מהכפרים הסמוכים, והיין הובא בכדֵי חרס ענקיים מהיקבים שבמבצרי שוני, קאקון, ועתלית, ונמזג לכוסות האבירים.
“על פי המסורת פתח את האירוע האורח החשוב שהוזמן לראש השולחן. באותה שנה היה זה ראש המסדר, הבישוף מתיו הקירח, שהגיע ממצודת הבופור הצפונית. בן משפחתו של מלך ירושלים, שאר בשרו של בולדווין מבויון. הוא פתח את הערב בטעימה מבציר 1130 שנמזג לגביע בדולח שהובא מפנוניה. ראשו נטה לאחר כשגמע את היין וקרחתו הבהיקה באור השמש, ולאחר שלשונו האדומה עברה על שפתיו ומצמוץ של שביעות רצון שאין לטעות בה עלה מפיו, שיבח וקילס את היין ואת ענבי הפֶּטיט וֶרדו מהם הופק.”
“לפתע כוסה מצחו בזיעה, פניו האדימו, וידו האוחזת בגביע נשמטה אל השולחן. הגביע התרסק לרסיסים והיין ניתז על האורחים. מתיו הקירח נטה לפתע על צדו, נשען על השולחן הכבד, וקרס מטה באִטיות כשעיניו מתגלגלות מעלה ושפתיו פולטות קצף לבן. הנוכחים לא היו זקוקים לאבחנה רפואית. די היה בניסיון החיים שלהם וברור היה מיד כי מדובר בהרעלה, אמצעי חיסול מקובל באותם ימים, שהשתכלל לאחר שהצלבנים עברו במסעותיהם בביזנטיון, בדרכם לגאול את ארץ הקודש.”
“כדי למנוע מעשי איבה בין האבירים מהבופור, שהבישוף הקירח היה להם כאַב, לבין האבירים המארחים מעתלית, היה צורך לעשות צדק מיידי.”
“אל השולחן נקרא האביר פיליפ משרלרוּאָה, היינן האחראי על היקב מאבירי מסדר קאסל סנטה מריה שבמצודת שוני. בירור קצר בין היושבים שאביהם הרוחני הורעל הביא את כולם להפנות אגודל כלפי מטה, סימן לכך שגזרו מוות על היינן המסכן. שני אבירים גדולי מידה אחזו ביינן, דחקו את ראשו אל השולחן בעוד ראשו נערף באִבחת חרב חדה של ראש המסדר המארח.”
“הדם שניתז על פני האבירים הישובים לשולחן השכין שוב שלום בין הנוכחים. הם נשבעו על נאמנותם איש כלפי רעהו ובעיקר לצלב הקדוש ולזכר המשיח בן האלוהים ואִִמו הבתולה, ואף המשיכו את האירוע עד תום, כדי להוכיח שלא יפרצו מעשי נקם ותגמול ביניהם גם לאחר שישובו למצודותיהם.”
“אולם בלילה השלישי והאחרון למשתה שבראשיתו הורעל הבישוף מתיו הקירח, ולאחר שנערף ראשו של היינן משוני, פיליפ משרלרוּאה, כדי להשכין שלום בין האבירים, וללא שהוכחה כלל אשמתו, וכשרמת האלכוהול בדמם של הקרואים היתה בשׂיאה והם התגוללו באבק החצר מתחת לשולחנות המרוּקנים ממזון ויין, עם פרוצות שהובאו למקום על ידי סוחר העבדים עבדאללה, בדואי שהיה רוכש את השפחות מידי שודדי ים בנמל עזה, התחוללה סופה, מין טייפון נוראי, שערבל את רוחות השמים, הרים כמויות חול מהדיונות שבמערב, ונע מזרחה לכיוון המקום בו נערך משתה האבירים שעמד בפני סיומו.”
“האבירים התכנסו בגלימותיהם, קשרו בפחד את הסוסים לעצי האלון החסונים, והתגוננו מהסוּפה. לפתע עצר גלגל הסופה במרחק מאות מטרים מהמקום, וממרכזה, כמו בפטה מורגנה, במקסם שווא, צף ראשו של פיליפ משרלואה, היינן שראשו נכרת יומיים לפני כן. הוא הביט במכונסים מלמעלה ואמר בקול גדול שהתגבר על רעש הסופה:
‘ראשי ישוב לגופי ביום שיין טוב כמו שהפקתי ומזגתי לכם אבירי במשך חמש-עשרה שנה יעלה על שולחן האבירים שוב. לא נסכתי רעל ביין ולעולם לא הייתי מקלקל יין שייצרתי על ידי מזיגת רעל לתוכו.'”
“הוא נעלם והסופה חלפה, השמים התבהרו, והסיפור נשכח. כשנפרדה משלחת המוזמנים מהבופור מהמארחים, והאבירים עלו על סוסיהם, נרתמה גם עגלת עץ לשני פרדים, נושאת את ארונו של ראש המסדר הבישוף מתיו הקירח שהורעל, ומתנות רבות שנועדו לפצותם על האובדן נערמו על העגלה.”
“חגיגות היין שהתקיימו בהצלחה ובשמחה במשך חמש-עשרה שנה, פסקו ולא נחוגו יותר, לאחר אותה שנה בה הורעל מתיו הקירח מהבופור. מחלת הפילוקסרה השמידה את הכרמים שבשפלת החוף. היקב בשוני נשדד על ידי כנופיות סלג’וקים, שחדרו לתוככי אזורי השליטה של הצלבנים, שנאלצו להסתגר במצודותיהם מאימת המוסלמים. כרמי היין נרמסו על ידי הכופרים שרצו להסב נזקים לצלבנים כובשי הארץ, וברבות השנים נכבשה הארץ על ידי צבאותיו של סלאח א-דין, ואחריו על ידי כובשים נוספים, כולם מוסלמים שעניינם ביין וגידולו היה אפסי.”
המספרת הפסיקה את רצף הסיפור לרגע, העבירה ידה על שערה והמשיכה:
“לימים, כשישבתי באולם הספרייה הגדולה של מנזר סנט גלן בשוויץ והכנתי את עבודת המאסטר שלי, שנושאה היה ‘האבירים הצלבניים ממבצר ארסור’, היום ארסוף או אפולוניה, נחו עיני על תכריך של קלף ועליו סיפור המעשה, שנכתב על ידי אחד האבירים שנכח באירוע, ולאחר מכן שב לאירופה. אותו אביר פרוע הפך את לבו והיה לנזיר במנזר הבֶּנדיקטיני הידוע בסנט גאלן. מצאתי לנכון להביא את השתלשלות המעשה בפניכם, מגדלי היין בבנימינה וסביבתה, לראשונה לפני חמש-עשרה שנה, ומאז אני שבה ומספרת אותו ואתם מנסים לגאול את הקולגה הקדום מייסוריו, על פי מצוותו מדי שנה.”
“ומה?” שאלתי את גדי בלחש, “מה הקשר לאירוע היום?”
“הם מקיימים כל שנה אירוע לזכר האירוע משנת 1135, ומביאים אליו יין שאותו הם מטפחים באהבה באזור, בתקווה שאם אכן יגיעו לרמת היין שמזג אז פיליפ שרלרואה לפני מאות שנים, יארע הנס וראשו של היינן הצלבני, המשוטט מאז בסופות טייפון, יתאחד עם גופו ותבוא אליו המנוחה. ממש כמו גאולתו של ההולנדי המעופף” הוסיף ושתק.
הערב היה נהדר. מיטב היין נמזג והשעה התאחרה, הנרות דעכו והראשים כבדו.
מספרת הסיפורים ישבה לידינו ולגמה אף היא מהיינות והמתינה לסיום האירוע. לפתע הבהיק ברק כחול והאיר את חלל המסעדה בגוון כחלחל חולני, והיא הזדעזעה מיד אחר כך מהתפוצצות הרעם, שכמותו לא שמעתי מאז ישבתי ליד סוללת תותחי 155 מ”מ. כנפי החלון הרחב נפתחו ורוח סערה העיפה את הווילונות ונשאה אל תוך החדר גשם זלעפות. בחוץ השתוללה סופה ופנסי הרחוב האירו ראש בגודל של כדור פורח שצף בין העננים הנמוכים.
“Merci, C’est fait!” שאג הראש עטור הזקן בעל העיניים הבורקות, והתרומם מעלה, כשאליו מתחבר צוואר ארוך, כתפיים, גפיים, וחזה מעוטר שריון. סוס ערפילי גח מתוך הענן, והאביר פיליפ משרלרואה זינק עליו. ביד אחת אחז חרב, ובידו השנייה בקבוק יין שחטף משולחן המסעדה, נפנף אלינו, ונעלם בדהירה אל תוך העננים השחורים.
באותו רגע שככה הסערה. שקט גדול נפל על בנימינה, העננים התפזרו ביעף, ירח ענק נגה על גגות הרעפים, ודודי השמש הבהיקו. האורחים ישבו נדהמים ודמומים על מקומם.
“זהו” פלטה מספרת הסיפורים.
“בשנה הבאה אצטרך למצוא פרנסה אחרת.”
השקט הגדול שהשתרר על בנימינה, הוּפר מצפירת מכונית שחלפה באקראי, והאורחים שישבו נדהמים על מקומם עד אז התעשתו והתפזרו איש לביתו, איש לכרמו.

צלבנים בקרב.ויקיפדיה

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

4 × 5 =