צפו במקדימון לסרט “קצין ומרגל”בבימויו של רומן פולנסקי

הסרט “קצין ומרגל” בבימויו של רומן פולנסקי זכה בימים אלו לפרס סזאר הצרפתי למרות ביקורות רבות על הבמאי השנוי מאוד במחלוקת רומן פולנסקי.

לרגל זה הנה ביקורת על הסרט של יואב בר חיים

המערכת

עטיפת מגזין צרפתי המתאר את טקס הסרת הדרגות של הקצין היהודי החשוד בריגול דרייפוס

הסרט “קצין ומרגל” של רומן פולנסקי, המציג עתה בארץ, זכה לביקורות משבחות רבות וכעת לפרס סזאר הצרפתי.

הסרט מבוסס על ספרו של רוברט האריס באותו שם (תורגם מאנגלית בידי גיל שמר, הוצאת זמורה ביתן, 2015), שבעצם התבסס על תסריט מקורי שכתב האריס. הדמות הראשית בסרט הוא הקצין הצרפתי קולונל ז’וֹרז’ פִּיקָאר, ראש מחלקה במודיעין הצבאי, שמונה לתפקיד זה לאחר הרשעתו והגלייתו של דרייפוס. לידיו של פיקאר הגיעה הוכחה שלא דרייפוס, אלא קצין אחר, אסטרהאזי, היה זה שהעביר סודות צבאיים לגרמנים, ושדרייפוס הואשם לשווא. מתוך רצונו לחשוף את עיוות הצדק, פיקאר היה מוכן לעמוד נגד הממונים עליו, אפילו במחיר כבד לחייו הפרטיים והמקצועיים.

ז’ורז’ פיקאר האיש שחשף את העובדה שדרייפוס היה חף מפשע. ויקיפדיה

אין זה סרט תיעודי בפרשת דרייפוס, אלא סרט עלילתי, שבמרכזו בעיקר סיפורו של האיש ז’ורז’ פיקאר עצמו ופרטי חייו, כולל גם פרשיית-אהבים שניהל עם אשה נשואה (שאם אכן התקיימה, לא היה לה כל קשר לפרשת דרייפוס). הסרט משחזר בנאמנות את הווי-החיים באותה תקופה: הלבוש, הריהוט, השימוש בעששיות-נפט למאור (פרט אשר תהיה לו חשיבות מאוחר יותר, אשר לא מופיעה בסרט, בחשיפתו של הקצין קינייה את הזיוף של הקצין אנרי לאור), רחובות פריז באותם ימים ועוד.

בהתמקד הסרט באיש פיקאר, עיקר עיסוקו בטרגדיה הפרטית של האיש, על כן אינו רואה צורך להרחיב מעבר לכך ולהיכנס לעומקם של ההיבטים הציבוריים של אותה פרשה, אשר חשפה פילוג בסיסי בחיי התרבות והפוליטיקה של צרפת. פרשה זו לא היוותה רק מאבקו של איש יחיד למען הצדק, אלא של קבוצה של אישים נוספים בציבור הצרפתי. פילוג זה והשערוריה שעמו ערער את יציבותה של הממשלה וגרם לזעזועים פוליטיים רבים.

השתדלות הצבא לחפות על אשמתו האמיתית של קצין שסרח, ולהסתיר את כישלונו בגילוי אשמתו של אסטרהאזי, ובמקום זאת להמשיך ולטפול אותה על היהודי דרייפוס, גרמה לתסיסה גדולה בחברה הצרפתית. העיתונות ודעת הציבור, שהתמידו לדון ולדוש במעשה ובמשמעותו, היתה להם השפעה גדולה בפרשה. תוך כדי כך, נחשפה אז חלוקה של צרפת לשני צדדים: הצד בעד דרייפוס והצד שכנגד. דרייפוס האיש כבר לא עמד בעיקר במרכז הפולמוס, ואף לא עיקרה של שאלת האנטישמיות – שהיה לה תפקיד מכריע בוויכוח – אלא העיקרון: הגנה על ערכי המסורת והמולדת בכל מחיר כנגד השאיפה לצדק ולמשפט הוגן.

קריקטורה מהתקופה על משפחה שמחליטה לא לדון בארוחה המשפחתית בפרשת דרייפוס אך לא עומדת בהתחייבות. כנראה מייצגת מצבים אמיתיים. ויקיפדיה

בעד התמיכה בהמשך האשמתו של דרייפוס עמדו הכוחות השמרנים, הלאומניים, והדתיים. עבורם היו המולדת, הכנסיה, תורת האבות, והצבא, ערכים מקודשים, ואין לפגוע בהם. הם הינם צרפת האמיתית, המסורתית, השורשית, הנכונה. כל ניסיון להעמיד בספק את אמינותם ייחשב לבגידה. הצבא הוערץ כמגן המולדת נגד זרים (ויהודים, בפרט אלה ממוצא אלזסי כמו דרייפוס, נמנו עם הזרים), ואין לערער או לבקר את סמכותו.

לעומתם, עמדו אלה הדוגלים מעל ללאומניות בזכויות הפרט, בדבקות באמת, ובחשיפתה. היו אלה בעיקר סוציאליסטים כמו ז’אן ז’וֹרֶס וברנאר לזאר, אנשי-הרוח ומשכילים –  “אינטלקטואלים”, מונח שטבע אז העיתונאי ז’ורז’ קלמנסו (לימים ראש-ממשלת צרפת). אחד מראשי אנשי-הרוח, הסופר אמיל זולא, במאמרו המהולל “אני מאשים” שהתפרסם בעיתון בינואר 1898, תקף את הניסיון לסלף ולהסתיר את האמת, אפילו בנימוק של הגנת הערכים המקודשים ללאום.

הפרשה, כפי שהיא ידועה עדיין בצרפת בהא-הידיעה, חשפה את מחלוקת הציבור בין שמאל וימין (מונחים שלראשונה נקבעו בצרפת לאחר המהפכה), זו הבליטה את ההבדל בין השמרנים והדתיים לליברלים. הדיה מצאו את ביטוייה גם בעיתונות הפרובינציאלית (הכרתי בקנדה מרצה שכתב דוקטוראט על השפעת העיתונות בפריפריה – לרוב בצד האנטי-דרייפוסי). אפילו ביצירה כבירה כמו “בעקבות הזמן האבוד” של פרוסט, עדיין מוצאים שרידים לחלוקה חברתית-תרבותית זו, שאולי עוד לא שככה (גם אם מעט שינתה צורתה) עד היום.  שסע רעיוני זה קיים היה לא רק לפני 120 שנה, ולא רק בצרפת, והמבין יבין.

קראו על פרשת דרייפוס בוקיפדיה

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן