להלן פתיחת הנובלה החדשה של הסופר יגאל גודקוב, “המשוטט”, שנדפסה באופן עצמאי (הוצאת ‘חבצלת החוף’, 2020, עורך: יובל גלעד). היא מספרת את סיפורו של קומיקאי מצליח לשעבר, ומשוטט חסר מעש בהווה, ההוגה בתקופתנו בעודו מהלך ברחובות תל אביב.

יגאל גודקוב הוא סופר ישראלי יליד סנט פטרבורג, 1970. זהו ספרו הרביעי. קדמו לו הרומן המיותרים והנובלות ישראל הרפד ופעימות הים התיכון.

יואל שביט לא רצה דבר, לא עבד מימיו באותה עבודה יותר מחודש, מעולם לא התחתן, ולא הביא ילדים לעולם, והוא בן חמישים ושש שנה.

הוא התעורר בחדרו הקטן, קם אך בקושי להדליק את הרדיו שבטלפון נייד ישן, ושב למיטה, בוהה בתקרה המתקלפת. הקריין הודיע על עזיבתה של בריטניה את האיחוד האירופי.

“אלוהים איזה פטפוט הקיום הזה” לחש לעצמו יואל.

ככל הבקרים, גם בוקר זה הכביד עליו, כאילו היה מדינה שלמה שיש להקיץ אותה. השעה הייתה תשע. על שולחנו הקטן הייתה מונחת שארית ביצה מג’חנון שהובא לו אמש על ידי דורית, שכנתו הקשישה שהשכירה לו את התפארת באלפיים וחמש מאות שקלים לחודש.

יואל אוהב את המינימליזם של הביצה, הפשטות בהכנתה. לא היה דבר אהוב עליו מאוכל מצומצם, מהיר הכנה. כך היה גם באשר ללבושו. היו בבעלותו שלושה זוגות ג’ינס, זוג נעליים אחד, מכנס קצר לים, וחמש חולצות טישרט – יותר מזה לא היה דרוש לו.

חדרו של יואל הכיל כלום מפואר: חיבור wifi על שם “יוסי” שכנו, שולחן מאולתר שהובא מרחוב כלשהו באישון הליל, קומקום עם אבנית, ומקרר קטן שהונח רק לפני חצי שנה כאקט של עצמאות. ובתוך מקרר מינורי זה אוכסנו עגבנייה דלה, פטרוזיליה נגד כאבי בטן, שלוש ביצים, טחינה, ושתי פיתות.

אילו הייתה לו אידיאולוגיה כלשהי היה טוען ברגע של להט שהוא צמחוני. קירות החדר היו ערומים מתמונות. וגם לא היה אף צמח. מזרחית למקרר השתרע חלון יחיד שמעולם לא נוקה כי לא היה במה להביט.     

הטלפון הנייד של יואל, שמתוכו בקע הרדיו, היה עוד מלפני עידן נתניהו, וגם הוא היה ברשותו רק בשל לחציה של ידידה. אפילו מעט השיער הבהיר שנשאר על ראשו שיקף מינימליזם זה. שום אובייקט צרכני לא הונח מעולם בחדר זה. לפחות לא מתוך רצון. מעולם לא נראו על פניו סימני חוסר שינה, כל אדם שפגש יוכל להעיד על כך, כי במקרה של חוסר היה ממהר להשלים בצהרי היום, או ישן עד הבוקר המאוחר. אז זכה הייתה שנתו.

יואל בורך בכושר המצאה: בכל בוקר עת התעורר, נאלץ היה להמציא לעצמו סיבה לחיות. זה אכן היה מעייף, ולפעמים מלאכה מייגעת זו ארכה יום שלם. מול החלון נתחב שולחן ועליו מחשב, ששימש אותו כדי לסחור בבורסה, לכתוב תגובות באתרי חדשות, ולצפות בפייסבוק מדי פעם בקנאה.

יואל  נהג לשכב על ספתו בתנוחה כה ייחודית, צנועה, לקונית, שאם מתקין הוט תשוש היה נכנס בטעות פנימה, היה בהחלט מרגיש בנוח להתיישב עליה גם מבלי לשים לב שהיא מאוכלסת.

גודלו של החדר לא הפריע ליואל, והספיק כדי להכיל עבר, הווה, ועתיד. אבל מה שכן הפריע לו זה המחיר שנאלץ לשלם עליו. הוא רבץ שעות ארוכות על הספה ללא מעש, מביט בחפצים שבחדרו, כפי שעשה בעשרים השנים האחרונות: הוא חי בפריפריה של הקיום האנושי. בכך הסתכם הנזק שגרם לעולם.

הוא נתן למחשבותיו להתגלגל כמו סופת אובך. כמעט נרדם שוב, אבל לבסוף ניער עצמו, ונכנס לחדר רחצה דופלקס שכלל שירותים ומקלחת, והחל להתגלח בתנועות מדודות ועדינות עם סכין שני שלבים. אחרי זה מדד את גופו והיה גאה בו. עור גופו היה חסכני, כמעט ללא שיער, וללא סימני שמש. גוון עורו היה כשל דיונת חול. אף שהיה רזה עורו היה מדולדל ורפוי, אף שריר לא יצא לאוויר העולם. למעשה הדבר הכי כבד שהרים אי פעם הייתה נפשו בלבד.

בעודו מתגלח חשב על גברים בני גילו כצלליות חסרות צורה. אז למה להם יש אישה וילדים ולי לא? גנח לעצמו. הנה כך נהג יואל בעצמו: הוא נהג להסכים עם עצמו אך לא למחול לעצמו. לאחר שקץ בשלטון מחשבותיו החליט להיפלט החוצה, אל הגאולה באשר היא. וכך הכניס את עצמו לג’ינס הריק מארנק, כי את כספו נהג לשים בכיס. ולפני שכיבה את מסך המחשב, הספיק לקרוא בכלכליסט שחצי מהנמלים מובטלות. והנה בגושפנקא זו נפלט לרחוב הרצל, אל האוויר הזנוני של חודש אפריל, בדרכו לאכול מנת פלאפל.

שרב אפף את תל אביב. אנשים ריחפו להם, חלומות בתוך חלום, כמו היו אבקנים. הרקיע נמהל בצהבהב ארגמן כמו לפני התלקחות. מדי פעם מצמצו מטוסים שהעבירו חולמים תשושים לעבר חלומות נמרצים. המנופים ניצבו כאידיאה מומחשת, ענקי אולימפוס שהשקיפו מטה לעבר בני האנוש. ארצו של יואל הייתה אחוזת תזזית, קדחת אפשרויות שהבטיחו המנופים. הכול סביב היה מלט, החומר שממנו נוצק ההווה ומאכלס את האזרחים.

מלחמה לא פרצה, מהפכה לא הייתה, בני ישראל גלגלו את מזוודותיהם על מדרכות העיר כמו כדורי ביליארד מפוזרים ומורעדים אל עבר בית המקדש נתב”ג. רוכבי אופניים חשמליים וקורקינטים זמזמו בין אחרוני ההולכים כמו היו צרעות מאוכזבות שגילו קן נטוש. 

רחוב הרצל היה מאחרוני הרחובות שעוד התהלך בהם המון. סדרות של חנויות ותחנות אוטובוס עוד שמרו על פרפורי הגסיסה של המסחר הישן. בזה אחר זה נעלמו חנויות לטובת אתרי הקניות הסיניים, ועימם נעלמו הצרכנים מרחובות העיר. המסחר הישן התנהל בקושי, על בסיס פליטת אנשים אשר זרמו מהאוטובוסים לעבודה או בחזרה ממנה. בדוקומנטריה זו של המציאות, אשר נוצרה כתוצאה מחיכוכי סחורות, החלו השקיות להיעלם אט אט, מוחלפות על ידי חבילות שנקנו באינטרנט. המטבוליזם הפיננסי כילה גם את הנייר, ששינה צורה לכדי אפליקציה בודדה. במקביל הסתיימו ימי העלייה לרגל אל הבנקים.    

בזיעת מחשבותיך תאכל לחם. לא קלות שעות הבוקר הראשונות לבטלן. שעות פונקציונליות אלו, בין 6:30 ל–8:00, נועדו לאתחל את כלכלת המדינה. ולמרות ששעה וחצי פעוטה זו התקשתה במשימת התעבורה, את יואל זה לא כל כך עניין. המהפכה התעשייתית הייתה אחראית לרעיון סלילת המדרכות, ויואל היה מאחרוני ההולכים עליהן.

ליואל הייתה ידידה, אישה מקריית אונו שנהגה בג’יפ, ועבדה בעיריית תל אביב. היא לא הייתה מסוג האנשים שיואל התרועע עימם, וגם האישה מקריית אונו לא הכירה מעולם אדם לא פרקטי כמו יואל.

בערים כמו קריית אונו, מודיעין, וראשון לציון, נוהל גידול ילדים אִפשר להסתיר את חטאי ההורים, ובהן גם נוצקה הבורגנות הישראלית החדשה. אלו היו ערים שבהן המדינה דרשה מההורים שלושה דברים בלבד: לצרוך, לשלם מיסים, ולהביא ילדים. הם שילמו משכנתא, גידלו שלושה ילדים, רכשו אובייקטים בעלי אקספרס, וביום שבת רכבו על אופניים. משביצעו כל זאת הגיעו ל”הספק”. וההספק הנ”ל הגשים את המטרה והתכלית. החיים כתפוקה.

אלא שליואל שביט לא היה שום הספק: הוא לא גידל שלושה ילדים, לא שילם משכנתא, ולא קנה מימיו דבר באינטרנט. ועם זאת ההיכרות עם האישה מקריית אונו שנהגה בג’יפ חיממה את נפשו, כמו פח קדמי של רכב חם עבור חתול רחוב בחורף. וכשהתקשר אליה אפילו מענה ההמתנה של הטלפון שלה, שהשמיע פרסומת של עיריית תל אביב, גרם לו לתחושת ביטחון. היא הייתה “נורמלית”, הייתה לה עבודה רצינית, והיא לא בזה לארצה. ויואל העריץ נורמליות, וכיבד אנשים קרובים לו שעבדו בעבודה רצינית, כי אחרי הכול העבודה היא האלוהות השולטת זה מאות שנים. מנגד, כל אלו שלא הכיר ועבדו בעבודות “רציניות” היו בעיניו עבדים.

תקציבו היומי עמד על עשרים ושניים שקלים. הוא הרשה לעצמו קפה הפוך אחד, שעלה שבעה שקלים, בתנאי שהיה כרוך בשתייה עם מכר או חבר. ועוד בורקס או פלאפל בהמשך היום. הוא שמר באדיקות על תקציב יומי זה לאורך יותר מעשרים שנה, למורת הרוח של יוקר המחייה. והיה גם את התקציב החגיגי שכלל ארוחת ערב במסעדה איכותית עם אישה שהצליח להכיר, שיכול היה להגיע למאתיים וחמישים שקלים.

השרב לא הפריע לו בשיטוטיו. בוהקו של היום הארוך הקנה לו ביטחון בחשיפת מעללי האנשים הנאנחים על במת האספלט. הרי כולם היו לו לקהל. הרחוב זימן לו פגישות אקראיות עם אנשים שהכירו אותו בעבר, מעט מעריצים שנשארו לו מהתקופה בה כיכב כאמן סטנד אפ. שאריות מעריצים אלה, אנשים שנפלטו מהשיטה הכלכלית, גרמו לו להפוך בן רגע לטרובדור המדרכות. כל רחוב במסלולו שימש לו מערכה חדשה לקהל שונה.

יגאל גודקוב

קראו גם

יגאל גודקוב בויקיפדיה

דף הפייסבוק של יגאל גודקוב

זורבה הישראלי: על יגאל גודקוב

הסיפורת המחתרתית של יגאל גודקוב

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן