חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה על

המחזמר “ג’נטלי”

תמונת המחזמר ג׳נטלי
תמונת המחזמר ג׳נטלי

על הבמה – תפאורת רחוב בדרום תל אביב, עם עמודי חשמל ושלטי חוצות. חבורת מהגרים מאפריקה מאכלסים אותה בשירים וריקודים קצביים, עוטפת סיפור מתפתח ומותח על זוג פליטים מניגריה עם תינוק, גבר ישראלי, ושני שוטרים.

המחזמר מהנה ביותר. הוא עשיר בתכנים, מראות, וקולות. 12 משתתפיו מדגימים קשת רחבה של גוני עור, שפע תסרוקות, ומגוון מבני גוף. כוחות יצירתיים רבים חברו להפקת המחזמר המקורי בתיאטרון חיפה. שירי נדב-נאור כתבה מחזה מקורי, אחרי שנים של עבודה בדרמה-תרפיה עם משפחות מהגרים בדרום תל אביב. משה נאור ביים. השירים נכתבו ע”י שאנן סטריט מ”הדג נחש”, והולחנו ע”י אמיר לקנר. תום אפלבאום אחראי על הכוריאוגרפיה. יובל כספין עיצב את התלבושות המרהיבות.

השחקנים, עם אסתר רדא וגילי יאלו בתפקידים הראשיים, הם רקדנים וזמרים מקצועיים, בעלי ניסיון עשיר. התוכנייה בעריכה של מרב יודילוביץ’ ועדי רונן – יצירת אמנות בפני עצמה: היא מגישה מידע רב על היוצרים ועל השחקנים, תמונות מתוך ההצגה, מילים של השירים, וראיונות עם היוצרים.

קצב אפריקאי, מנעד רחב של סגנונות מוזיקליים, קולות צלולים משתלבים, ריקודים אנרגטיים בסגנון ברודוויי, תלבושות קרנבליות, ודיקציה עברית טהורה, יוצרים אחווה אנושית על במת תיאטרון חיפה.

חגית ממליצה גם על

המחזה “מתאבל ללא קץ” של חנוך לוין

תמונת המחזה מתאבל ללא קץ
תמונת המחזה מתאבל ללא קץ

המחזה עולה בימים אלה בתיאטרון הקאמרי, בבימויו של ארי פולמן.

מלך מאבד את בנו יחידו במחלה. כאב האובדן אינו שוכך עם הזמן, והמלך לא מפסיק להתאבל. הוא אף מציין את מותו של הילד מדי שנה, ועושה זאת ברשעות שלטונית, ע”י טקס המתת ילד בריא לחלוטין, בנו של אחד מנתיניו.

הבימוי, התפאורה, השחקנים, הרקדנים, הוידאו, המוזיקה, השירה – מרהיבים. הכאב, האובדן, האבל – משכנעים ומעידים על אהבת-אב. אבל חייבים/חייבות למחות על הביטויים הרבים של שנאת נשים (מיזוגיניה ארסית) בטקסט של חנוך לוין, שזמין לקריאה.

3 ילדים מתים שנה אחר שנה – הנסיך ופשוטי העם, ולהם אין אימהות. רק אבות אוהבים אותם ומתאבלים עליהם. כאילו לא עומדת לנשים הזכות של הבאת ילדים לעולם.

הדמות הנשית היחידה היא אחות בחלוק לבן. בסצנה 9, לאחר מות אחד הילדים, חנוך לוין שם בפי המלך השמצות וניבולי פה ארסיים, שלא מתחייבים כלל ממהלך העלילה, כלפי האחות האומללה, שעומדת על הבמה במשך דקות ארוכות וסופגת בחוסר אונים את מי השופכין המוטחים על ראשה. וזאת רק ההתחלה של הזוועה: “לא עָרַב לי הבל פיך בהתנשקנו, ולא נעם לי הליקוק בעכוזך…אני הפעם רק על הליחוך בעומק. מריר, מריר מדי הנקב, ואגב, גם שעיר מדי.”

דברי הבלע האלה לא משרתים את נושא המחזה – הם מסיחים את הדעת מהאבל על מות הילד.

זאת ועוד – שלושת הילדים המתים משוחקים על הבמה ע”י נשים. אני לא מוצאת זאת בהוראות הבימוי של טקסט המחזה, אבל הליהוק הנוכחי משחק לידי חנוך לוין – מאפשר לו לרצוח נשים.

ראו גם את הביקורת ב״הארץ״.

 

הפוסט הקודםהפרשה: ביקורת על הסרט “קצין ומרגל” – יואב בר חיים
הפוסט הבאסיפור צלבני מבנימינה
Avatar
בוגרת האוניברסיטה העברית במתמטיקה ומדעי המחשב, ומוסמכת הטכניון במתמטיקה. עובדת בתעשית המחשבים. למדה בסדנאות לשירה בהנחייתם של דליה רביקוביץ, רבקה מרים, ויעקב בסר. פרסמה שלושה ספרי שירה בהוצאת "כרמל": "השקת ספינת צפייה" (2008), "התנסויות" (2012), "בעזרת חברים" (2016). מתרגמת שירים מרוסית ומאנגלית, מפרסמת רשימות ביקורת על ספרי שירה, על סרטים, ועל הצגות תיאטרון. יוזמת ומנחה אירועי שירה.
Avatar
תחומי הענין הספרותיים שלי מאז ילדותי היו מדע בדיוני ופנטזיה, בתחילת המאה ה-21 גיליתי מחדש את הקומיקס, ובפרט את המנגה והאנימה. קיבלתי תואר ד"ר בפיסיקה מאוניברסיטת תל-אביב, בתחום האסטרופיסיקה. אך מאז שנת 2000 אני עוסק בתחום הסביבה, במסגרת בית הספר לסביבה ולמדעי כדור הארץ באוניברסיטת תל-אביב. כמו כן, עבדתי במרכז הבינתחומי לחיזוי טכנולוגי שליד אוניברסיטת תל-אביב המתמחה בעתידנות.

4 תגובות

  1. חנוך לוין היה מחזאי מורליאסטי
    כך הוא. על מנת לבטא את זה הוא השתמש ובצדק בדימויים מזעזעים. בניכור. בטרדת הרגש והשכל
    לכל אורך יצירתו כולל זו בפרוזה בשירה בהומור הוא העמיד מראה מול פנינו וביקש בכך לעורר אותנו דווקא אל הטוב
    מנקודה זו ואילך הרבה נתון לפרשנות.

  2. תודה על הביקורת למחזה ג’נטלי. עוררת בי סקרנות ועניין.
    כל הכבוד על האומץ לבקר את הסמל חנוך לוין בהדגישך שקטעים מסוימים אינם תורמים לעלילה.

  3. לגבי “ג’נטלי” – האם הפרוש “בעדינות”? איני יודע, אך טוב עשה תיאטרון חיפה שהפיק הצגה מוסיקאלית מסחרית, הרי הקהל רוצה גם בידור וזה מזכיר לי… במשך שנים קבות התקיים בארץ פסטיבל השירים העבריים ובו השתתפו מיטב אמני ישראל, יורם גאון למשל זכה נו יותר מדי פעמים (לדעתי). לצדו הוקמו עו שנים שלושה פסטיבלים, המזרחי, החסידי והילדים. פסטיבל הילדים היה גולת הכותרת בארץ.
    והנה קרה משהו מעניין – בהיכל הספורט ברוממה הופק המתחרה של פסטיבל שירי הילדים, וקראו לו “הפסטיגל”, בתחילה שני פסטיבלי הילדים התקיימו במקביל, אך עד מהרה גבר כוחו של הפסטיגל החיפאי ופסטיבל הילדים הישן פסק מלפעול. והנה הפלא ופלא ממש באותו הזמן העבירו את הפקת הפסטיגל מחיפה לתל אביב, אמנם גם כיום מתקיים הפסטיגל בחיפה, אך הוא בגדר יבוא תל אביבי לחיפה. האם יש בעייה עם זה? כן בפסטיגל האורגינלי השתתפו ילדים מחיפה ובהמשך כבר לא.
    מדוע אני כותב זאת – כי פריפריה תמיד תהיה פריפריה ותיאטרון חיפה לעולם לא יוכל להתרומם מעל תקרת הזכוכית שמעליו.
    הימים שהתיאטרון נחשב הטוב בישראל ואף זכה במקום הראשון פסטיבל אדינבורו – חלפו. כמו בביקוע האטום צריכים מאסה קריטית ז.א. כמות גדולה של קהל, כך הדברים הגדולים קורים בערים הגדולות ממש, לונדון, ניו יורק. עוד במקום שהו? איני זוכר…

  4. לגבי מחזהו של חנוך לווין – על כך יש לי שתי תגובות. לגבי הבמאי, הרי הוא היה נביא יותר מאשר איש תיאטרון. הדימוי ברור, אב שמתאבל על אבדן בנו (הנופלים במלחמת תש”ח). אינו נרגע אלא שולח עוד ועוד בנים להרג במלחמות נוספות.
    לגבי ארי פולמן, ראשית הייתי שכן של הוריו בשכונת אחוזה בחיפה ולאחר שנים של ניתוק נודע לי משיחה עם אימו שהייתה רופאה בבית החולים כרמל, שבנה עושה סרטים כדבריה.
    ואמנם ארי פולמן מומחה בבימוי מחזות/ סרטים בהם אירועי רב נפגעים. (ראה ואלס עם באשיר)

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן