חלק שלישי מתוך סדרת מאמרים. דניאל עוז סוקר את מיטב השירה העברית של העשור השני של המאה ה-21 ובוחר את השירים האהובים עליו ביותר.

השירה העברית קיימת מזה 3000 שנה לפי המקרא, מאז ימי הנדודים במדבר, כאשר משה ומרים, שניהם, חיברו שירים.

מירים הנביאה והמשוררת עם חברותיה תמונה מהגדת סרייבו המאה ה-14 לספירה.

גדול מלכי ישראל, דוד בן ישי, היה נגן ומשורר ידוע, וספר תהילים מיוחס לו במסורת.

מאז נמשכת השירה העברית עד היום, 3000 שנה ויותר של יצירה, וכיום יש יותר שירה עברית מאי פעם.

לרגל סיום העשור השני של המאה ה-21 הגיע הזמן לבדוק מה היו מיטב השירים של העשור.

לבקשת העורך הראשי אלי אשד עברו חגית בת-אליעזר, עורכת השירה הנוכחית של “יקום תרבות”, יואב איתמר ודניאל עוז, עורכי השירה הקודמים של יקום תרבות, גבריאל מוקד, המבקר והעורך הוותיק ועורך כתב העת “עכשיו”, המוזיקאית ושדרנית התרבות דורין מרגלית, וגם אלי אשד עצמו, על כתבי עת ספרותיים, ידועים ופחות ידועים, שפירסמו שירה בעברית בעשור האחרון (רשימה מובאת בסוף), על ספרי שירה שפורסמו בעברית בהוצאות ידועות, וגם אלו שהן פחות ידועות, סקרו את המספר הגדול של אתרי שירה במרשתת, מהם וותיקים מאוד, מהם חדשים מאוד, וכמובן קראו שירים שנשלחו ל”יקום תרבות”. מדובר, אם כן, באלפי שירים ויצירות פואטיות שפורסמו במהלך העשור.

בסופו של דבר, עקב רוחב היריעה, הוחלט לצמצם את הרשימה הסופית בעיקר לשירים שיצאו לאור בספרים, מתוך הנחה שהם עברו עריכה קפדנית במיוחד. עם זאת, אם היו שירים שהופיעו בספרים, וקודם לכן הופיעו בכתבי עת מודפסים או במרשתת (באתרים שעברו עריכה ולא בדפי פייסבוק אישיים), זאת בהחלט הייתה נקודה לטובתם.

וכך, לאחר שקולים ושקלולים שונים, ועם נימוקים המפורטים ברשימה, נוצר המבחר הסופי של “יקום תרבות”, מאת חבורת העורכים

חגית בת-אליעזר,

יואב איתמר,

דניאל עוז,

ודורין מרגלית,

של מיטב השירים שפורסמו בשפה העברית בעשור השני של המאה ה-21.

בגלל רוחב היריעה אנחנו מביאים את המבחר כסדרה של כמה מאמרים.

החלקים הקודמים כללו את בחירותיהם של:

חגית בת אליעזר עורכת השירה של יקום תרבות

יואב איתמר עורך שירה קודם של יקום תרבות

בהמשך נביא את הבחירות של פרופסור גבריאל מוקד, של דורין מרגלית, ושל אלי אשד.

וכעת הנה בחירותיו של עורך השירה לשעבר של “יקום תרבות” דניאל עוז.

המערכת

השירים האהובים עלי ביותר מהעשור 2010-2019.

דניאל עוז

שירה היא תחום שבו קשה לי מאד לדרג דירוגים. לבחור את “שירי העשור” זו משימה בלתי אפשרית מבחינתי, בעיקר כי רובצת עלי ההכרה שיש כל כך הרבה שירה מהעשור החולף שטרם הספיקותי לקרוא, אבל גם כי קשה ההשוואה בין סגנונות שירה שונים, וכמובן בשל קוצר היריעה.

בכל זאת, אספתי כאן שמונה מהשירים שהטביעו בי את חותמם, ומוסיפים ללוות אותי. אין כאן סיכום ומיצוי. השמטתי את שותפַי וערוכַי, שמוטב כי זר יהללם ולא פי. החסרתי שירים ארוכים. ביקשתי לאזן בין חדשים וותיקים. שכחתי כמה מהמשוררות והמשוררים האהובים עלי.

בכל זאת, רציתי לתת טעימה משובחת מחוויית הקריאה שלי בעשר השנים האחרונות, והנה היא לפניכן.

בישול איטי” של שולמית אפפל מתוך:

פחות מאמת אין טעם לכתוב” (ספרא, 2012, עמ’ 30).

שולמית אפפל, לקסיקון הספרות העברית החדשה

שולמית אפפל היא משוררת של אנקדוטות פרוזאיות לכאורה, שתמיד מוצאת את הלירי כאילו מבלי לחפשו. השיר נפתח בדבריה של ליאונה, ורק היא מזוהה בשמה, אף כי במהרה היא הופכת לדמות המשנית. רוב השיר מדבר על בעלה, שלא ניתן לו שם. וכי מה יועיל שם לאדם המנוכר לחלוטין מסביבתו, אחד שאין פונים אליו והוא איננו מזהה איש, אפילו לא את עצמו?

אלי אליהו

קשה מאד לבחור שיר משל אלי אליהו, אבל “ירושה” מתוך עיר ובהלות (עם עובד, 2011, עמ’ 31) מייצג היטב את המשורר הפלאי הזה, שיר מלא אמת, דווקא מתוך ההכרה שלו באי-הידיעה.

עיר ובהלות

ישראל בר כוכב. לקסיקון הספרות העברית החדשה.

הספר שמכיל את “שיר הצודקים” אבד לי בנסיעות, ובי נדרתי שאמצא לי עותק חדש. בינתיים, מצאתי גירסה זו של השיר מאת ישראל בר-כוכב בפרסום ynet מיולי 2010.

אי אפשר שלא לכלול כאן את אחד השירים העוצמתיים ביותר שנכתבו על המציאות הפוליטית בה אנו חיים, שיר בהיר וברור מאין כמוהו, שאין מה להוסיף עליו ולו במילה אחת ויחידה.

שיר ללא שם מתוך קריאות בערפל של שלמה זמיר (כרמל, 2014, עמ’ 82).

שלמה זמיר. לקסיקון הספרות העברית החדשה

שלמה זמיר (1929-2017), בעיני מגדולי המשוררים העבריים בכל הזמנים, פרסם את חלק הארי משירתו באחרית ימיו. שירתו המאוחרת מוותרת על הקומפקטיות של זו המוקדמת. היא שירת אבסורד נפתלת ומפורטת. הפיתול מטיב עם סגנונו ויוצר הומור, אבל כאן אנחנו עדים גם לקלות המפעימה שבה זמיר יודע להכמיר את הלב, ולחדות הראיה הפילוסופית והקיומית שלו.

“המילדות” של יונתן לוי מתוך “מלכיטוס” (דחק, 2015, עמ’ 56)

יונתן לוי

יונתן לוי הוא יוצר קולוסאלי בתחומים המתפרשים מאמנות המיצג, עבור בנראטיב המחזאי והאופראי, וכלה בפרוזה נסיונית, אבל השירה שלו תובעת מקום מכובד מאד באמצע. פואמת-האימים הריטואליסטית, המכושפת, שלו “מלכיטוס” מהווה ציון דרך פואטי בפני עצמו. אבל “המילדות”, מתוך המחזור “כובע הר”, מיטיב לאצור מאגיה משכנעת ב-11 שורות בלבד. השיר נראה כמו רשימה של אמונות טפלות, והשורה האחרונה מציפה אותו באור מוזר. בעולם האוקולטי של לוי, הרך הנולד נדרש לעבור סדרה של חוויות מתחום הנסתר, לפני שיגע בו אביו מולידו, ויצא אל דרכו בעולם. משהו אחר צריך להטרים את המשפחה, להטרים את מסלול החיים הארצי.


שיר ללא שם הפותח את ספר ביכוריה של לי ממן, למה הדבר דומה (ידיעות אחרונות, 2017).

לי ממן

השיר כתוב בלשון המעשיה החסידית. רבות דובר ופורש בשיר הזה, ולא בכדי. על גיבור המעשיה מוטל לפרום אריג – שאז יתגלה לו “העיקר” – ולאחר שההתגלות נבצרה ממנו, לשוב ולאורגו מן החוטים הפרומים. בעיני, השיר מרהיב להצביע על אזלת ידה של השפה לפשוט מעליה את הדימוי. אנו מאמינים במדומה, אבל אין לאל ידנו להשיגו שלא בדרך הדימוי. בלי הדימוי הדעת נטרפת. עד כדי כך.

“אנחנו מבקשות שקט (אונומטופיאה)” של נעה שחם, מתוך כֻּלָּנָה (מקום לשירה, 2018, עמ’ 45)

השיר פורסם לראשונה במוסף “הארץ” בדצמבר 2015, ראיתיו אז בזכות שיתוף של אגי משעול, ונדהמתי מפראותו ומתמהוניותו. את גוף ראשון-נקבה-רבים הנדיר הפכה נעה שחם לדגלה, והפמיניזם הגלום בצו לשוני זה מגבה בשיר שלפנינו עקיצה מוכרת כלפי פאנלים גבריים. אבל שחם משקשקת מהשיר הזה כל אפשרות לכובד-ראש סוציולוגי על ידי חגיגה פרועה ובלתי-פוסקת של הלשון, והלשון מושכת בכח את השיר פנימה, אל החדוות הקטנות והאישיות. היא מחזירה את לשון הרבות אל קוראותיה כשהיא לא עוד מערכתית וכוללנית, אלא צבועה בגוניה החד-פעמיים של נעה שחם.

“למשל ציפור” של אורין רוזנר פורסם בגליון 7 של כתב העת “הבה להבא” (2017), ולאחר מכן בספר ביכוריה גורי רוח (הקיבוץ המאוחד, 2019, עמ’ 33).

אורין רוזנר צילום: אביתר טוליפמן

אורין רוזנר היא אשפית הצביטה. קשה לבחור שיר אחד שלה. רבים מהם צובטים את הלב. אבל לצד המטאפורות המפתיעות והעילאיות שלה והנוסח המדוד כל כך, “למשל ציפור” הוא גם שיר בעתו ונועז. זה שיר שהעתידנות שלו מילניאלית, עתידנות שלא נכתבה בדורות הקודמים. הוא מציע אתיקה חדשה וגם רומנטיקה חדשה.

קראו את החלקים האחרים בסדרה של מיטב השירה העברית בעשור השני של המאה ה-21:

המיטב של השירה העברית לפי חגית בת אליעזר עורכת השירה של יקום תרבות

המיטב של השירה העברית לפי יואב איתמר עורך השירה הקודם של יקום תרבות

מרים הנביאה מכה בתוף, כנסיית דורמיציוןירושלים. ויקיפדיה

2 תגובות

  1. שירים מאד יפים ומיוחדים. אהבתי את כולם. שיר הצודקים של ישראל בר כוכב ממש ננעץ בראש שלי. תודה לדניאל וליקום תרבות.

  2. דניאל עוז כותב :
    Some time ago, Eli Eshed asked me to write about some of my favorite Hebrew poems of the last decade for יְקוּם תַּרְבּוּת. Now, Lisa H Katz and Marcela Sulak have translated three of my selections into English, and I think they’ve kept them quite beautiful in translation. I humbly recommend you take a look at these three great works of poetry, by Shulamit Apfel, Eli Eliahu and Israel Bar-Kohav…

    Poetitorial: 2010-2020
    a decade’s best

    Tuesday 19 May 2020
    Though he admits just how difficult it is to rank poems, writer Daniel Oz was asked in March by the Israeli web site Culture Planet to choose the best of those published in Hebrew between 2010-2020. “It’s a mission impossible”, he writes, “mainly because I’m conscious of the fact that I’ve yet to read so much of this poetry, and also because it’s hard to compare different styles, and of course there’s no way to cover it all…Nonetheless, I’ve collected poems which made an impression on me, and which continue to accompany me.”

    Here are the first three of Oz’s choices, by veteran Israeli poets whose work may be found on Poetry International Archives. They feature a forlorn widower, a father’s admission of his limits, and the state of the nation:

    “Shulamit Apfel,” Oz says, “is a poet of seemingly prosaic anecdotes, whose lyricism appears effortless. The poem opens with remarks by Leona, the only speaker to be named, although she quickly turns into a secondary player. Most of the poem is voiced by her husband, who remains unnamed. And what good is a name to someone so alienated from his surroundings, someone who is never consulted and who never recognizes anyone, not even himself?”

    SLOW COOKING
    I killed myself with slow cooking said Leona
    green looks nice on you said her husband donned his hat and went out
    why are you walking about naked
    people asked. But I, said the man who went out
    my wife killed herself with slow cooking
    all evening I sat among customers in the cafe
    the waiter didn’t speak to me
    I don’t recognize anyone on the street
    at the square I ran into a demonstration
    lost my way among the sign bearers
    I’ve never succeeded with women aside from my wife
    I’m not even sure what kind of man I am
    I’ve turned into a story that I’ve told to myself [Tr. LK]

    “It’s hard to choose just one of Eli Eliahu’s poems, but ‘Inheritance’ by this wondrous poet is truth-filled, exactly because of its acknowledgement of the unknown.”

    INHERITANCE
    I can’t teach you anything. What can I know
    about this life we live only once, and cannot
    retrace our steps. I don’t know where the soul comes from
    and how flesh was created. I don’t know if there is punishment
    or reward. I can’t reject even the most superstitious
    of beliefs. I don’t know if a person chooses
    his destiny or if he is reincarnated into another body.
    I can’t know if the other is anything but a second
    look at myself. I don’t know if it is I who
    move in time or if it is time which moves in me. I can’t teach
    you anything about the world, my daughter. This is your inheritance.
    [Translated by Marcela Sulak]

    “It’s impossible to exclude here one of the most powerful poems ever written about our political reality, a poem so bright and clear that not a word need be added to those of Israel Bar Kohav.”

    SONG OF THE RIGHTEOUS
    The sea is right, the burnt olive branches are right, right the cinders of Europe, right
    the wandering tribes searching for a home, the coffee houses and tea shops are right, the modest fountains
    in places where there is no water, right are the fish the donkeys and all those sacrificed
    right is Abraham and right is Isaac, right is Ishmael right
    the prophets of all types and kinds,
    right the shining image that covers the nakedness of the poor land like a blanket,
    right are the barefoot children of the Old City, the peddlers, right are the charitable right the muezzins, cantors, rabbis, religious sages right are the divine sayings,
    right is the jealous god, right is god full of mercy
    right are the mothers and fathers
    right the lean landscape that lacks the strength to contain all this righteousness,
    and so we have gathered here in the Assembly Hall of the United Nations
    to declare that right is on all sides
    and until the world ends for some other reason
    you will forever live by the sword
    and the sword will not depart from the home of the righteous. [Tr. LK]

    Original Hebrew article with five more ‘best’ poems in LINK
    Best of a decade

    © Daniel Oz
    (Translated by Lisa Katz)
    Source: Yakum Tarbut/Culture Planet 12 March 2020

    related items

    poets
    Daniel Oz
    Eli Eliahu
    Shulamit Apfel
    Israel Bar Kohav

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן