גבורות, צבעונים, 2020, 286 עמ’

יעקב ברזילי

הרושם שהשאיר עליי ספר השירים העוצמתי הזה של יעקב ברזילי הוא שאני פוגש מוטיבים מ”הקומדיה האלוהית” של דנטה אליגיירי: כמו דנטה שמבקר באינפרנו בהנחייתו ובחסותו של המשורר הרומי ורגיליוס, כן משוררנו שהובל לגיהינום של ברגן בלזן, ושם הוא עד לזוועות – ומי שחסה עליו ומוציאה אותו משם היא אימו, שמקבלת בשיריו מעמד אלוהי ממש, אנטיתיזה לאל עצמו, שמתואר בספר במקרה הטוב כחסר אונים גמור, ובמקרה הפחות טוב כמשתף פעולה עם מכונת הרצח הנאצית.

גם מדור גן-עדן מצוי בספר, והוא בא לידי ביטוי בשירי האהבה והארוטיקה מרניני הלב, ובשירי התקומה מהאפר – שירים המתארים כיצד הקים משפחה מפוארת שבה ילדים ונכדים. אצל דנטה המנחה והמעניקה השראה היא ביאטריצ’ה, ואילו בקובץ שלנו ההשראה מגיעה מאהובה חסרת שם.

ומה באשר למדור הטיהור המופיע אצל דנטה? ובכן לכאן הייתי משייך את שירי האהבה של ברזילי לשפה העברית, לאותיות העבריות, למאבק הבלתי מתפשר שלו לטוהר השפה.

כל אזכור של אלוהים באסופה שלפנינו הוא אזכור סרקסטי:

“בַּחֹשֶׁךְ הוּא לֹא רוֹאֶה,” / אָמְרוּ הַמַּלְאָכִים. / וּבֶאֱמֶת, כְּשֶׁפָּתְחוּ / הַבְּרָזִים, אֱלֹהִים / לֹא רָאָה שֶׁאֵין / בָּהֶם מַיִם / וְהַיְּלָדִים / לֹא שָׁאֲלוּ עוֹד / לָמָּה. (“אין כוכבים ברקיע”, עמ’ 150)

סַבָּא נִגֵּב אֶת הַדְּמָעוֹת / וְהִסְבִּיר לְנֶכְדּוֹ הַקָּטָן / שֶׁהַצִּיּוּר עַל הַיָּד / הוּא מִסְפָּר טֵלֵפוֹן סוֹדִי / שֶׁל אֱלֹהִים.

הוּא רַק לֹא יָדַע שֶׁזֶּה טֵלֵפוֹן יָשָׁן / מֵהַמֵּאָה הַקּוֹדֶמֶת. / סַבָּא יָכוֹל לְדַבֵּר מִבֹּקֶר עַד עֶרֶב / וֵאלֹהִים לֹא יִשְׁמַע אַף מִלָּה. (“שח רחוק”, עמ’ 154)

בשיר “חייל אמיץ” (עמ’ 237) מתואר איך חייל גרמני מעיף תינוק באוויר, ואלוהים, כביכול, רצה ללכוד אותו באוויר, אך החטיא במילימטר, והוא נחת על כידונו של הקלגס. בשיר “זכאי מחמת הספק” (עמ’ 269) שואל הדובר, כשבני משפחתו טיפסו זה על זה בתא הגזים וקראו “שמע ישראל”, הייתכן שמכשיר השמיעה שלו היה מקולקל? בשיר אחר מתואר איך נעלמו עקבותיו של אלוהים ברכבות המוות (“מעשה שטן”, עמ’ 175), וכן, איך זה שלא הטיל וטו על החלטות ועידת ואנזה? (“גבורות”, עמ’ 221, שם השיר כשם כותרת הספר).

מסתבר שהאל לא היה רק חסר אונים או אפתי, הוא שיתף פעולה עם הרוצחים. האבסורד הגדול הוא שבכל הלוויה קוראים את תפילת “אל מלא רחמים”:

אֵל חֲסַר רַחֲמִים / לֹא שׁוֹכֵן בַּמְּרוֹמִים / נָע וָנָד / בֵּין אוֹשְׁוִיץ לְבִּירְקֵנָאוֹ / בֵּין בּוּכֶנְוַלְד לְדַכָאוֹ / לְהַמְצִיא מְנוּחַת עוֹלָמִים / לְמִילְיוֹנֵי נִבְחָרִים / שֶׁקִּדְּשׁוּ אֶת שְׁמוֹ בַּכִּבְשָׁנִים (“חסר רחמים”, עמ’ 62).

בעצם האל הוא המניע את הרוע המוחלט:

אֱלֹהִים יָקָר, אַתָּה זוֹכֵר? / כְּשֶׁאֲנִי הָיִיתִי יֶלֶד קָטָן / אַתָּה הָיִיתָ נַהַג קַטָּר. / הָיִיתָ נוֹסֵעַ לִמְקוֹמוֹת אֶקְזוֹטִיִּים: /אוֹשְׁוִיץ, בִּירְקֵנָאוֹ, מַיְדָנֶק, בֶּרְגֶּן-בֶּלְזְן (“נוסע סמוי”, עמ’ 196).

האל הוא לא רק משתף פעולה עם הרוע – הוא המוביל, הגורם! (ראו גם “תמונות מאוספו הפרטי של אלוהים”, עמ’ 78; ” להקה נודדת”, עמ’ 199; “בשוק המציאות של אלוהים”, עמ’ 209-208; “אלוהים יקר”, עמ’ 264; “באחוזתו של אלוהים”, עמ’ 265).

את מקומו של האל המציל, המושיע, מילאה אימו של המשורר:

בְּאֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת אַרְבָּעִים וְאַרְבַּע / לָקַח אוֹתָנוּ אֱלֹהִים לְבֶּרְגֶּן-בֶּלְזֶן. / וְאִמָּא הוֹצִיאָה אוֹתָנוּ מִבֶּרְגֶּן-בֶּלְזֶן. / תּוֹדָה לָאֵל (“מי כמוה באלים”, עמ’ 201).

המשורר המעריץ את אימו מכה על חטא שלא הביע אהבתו והערצתו לאם בחייה כמו שהייתה ראויה (“לא אמרתי שלום”, עמ’ 17; ראו גם “אהבותיה של אימי”, עמ’ 119-118; “משקה אותך באהבתי”, עמ’ 281).

אביו של המשורר, וכן סבו, נספו בברגן בלזן, והוא, ילד בן עשר, רואה כיצד מעלים את גופתו של אביו על עגלת מתים, ומערימים עליו עוד גוויות, ומפניו של המת לא מש החיוך שקפא. את הסצינה המצמררת הזאת תיאר המשורר בשיר “החיוך” (עמ’ 135-134). והוא, ילד בן עשר, אומר קדיש על אביו שלעולם לא תהיה מצבה לבכות עליה (“לזכור עד כלות”, עמ’ 127-126). המשורר הקדיש שירים נוספים לאביו שדישן את אדמת גרמניה באפרו (” גם האפר הזורם בנהר היה פעם אבא”, עמ’ 91; “אבי לא יברך על הלחם”, עמ’ 35-34; “מחכה לאבי”, עמ’ 66; “כשנפגשו ארבעה דורות”, עמ’ 101-100; “ספר חדש”, עמ’ 173; “מצבה”, עמ’ 240).

המשורר מתאר תופעה סיוטית לפיה צאצאי גתה ושילר בחרו בקריירה של רצח מזריחת החמה עד החשיכה (“צאצאי גתה ושילר”, עמ’ 225); שאנשים רגילים הפכו למפלצות (“אנשים רגילים”, עמ’ 180); שמי שנחשב לעם תרבותי – שורף ספרים ורוקד כמו קניבלים ליד מדורה (“אש בכיכר”, עמ’ 24), שארכי רוצחים כמו היינריך הימלר ראויים לפרסים (“מפעל חיים”, עמ’ 214; ראו גם “אדולף”, עמ’ 179-178 ו”הירושה”, עמ’ 227); שכנים למחנה הזוועות ברגן בלזן רקדו בקרנבל כאשר במחנה תלו ילד כי גנב סלק בהמות להשתיק את הרעב הנורא (“השכן מברגן בלזן”, עמ’ 46). וכן, על פי דרך החשיבה של הנאצים הם צריכים לקבל פיצויים מהיהודים ששרדו, על כך שלא הספיקו להשמיד את כולם (“פיצויים”, עמ’ 246).

בקובץ שלפנינו נמצא הבלחות אל עולם הזוועות שהוכן לעמנו על ידי הנאצים. הזכרתי לעיל את הילד שנתלה בעוון גניבת סלק בהמות (“חטא ועונשו”, עמ’ 190). בשיר אחר מתוארת הדרך לכבשנים כשאימא מבועתת רוצה להעניק לאל את בתה הפעוטה (“בדרך לכבשנים,”, עמ’ 268; וראו גם “נעליים”, עמ’ 140; “בגד פסים”, עמ’ 163; “ולס וינאי” (עמ 164); “על הרמפה”, עמ’ 235).

השיר שמבטא הן את התמימות של ההולכים למות, וכן, עד כמה לא מתקבל על הדעת שזוועות כאלו נעשות בידי בני אדם, הוא “אימא רעה”:

עָמַדְנוּ בְּמִגְרַשׁ הַמִּסְדָּרִים בְּבֶּרְגֶּן-בֶּלְזֶן / וְצָפִינוּ בַּנְּעָרִים הַמִּתְנַדְנְדִים / עַל עַמּוּדֵי הַתְּלִיָּה. / אֲחוֹתִי חָשְׁבָה שֶׁהִיא נִמְצֵאת בְּגַן / שַׁעֲשׁוּעִים / וְרָמְזָה לְאִמָּא שֶׁגַּם הִיא רוֹצָה לְהִתְנַדְנֵד. / וּכְשֶׁאִמָּא סֵרְבָה לָקַחַת אוֹתָהּ לַנַּדְנֵדוֹת / הִיא לָחֲשָׁה לָהּ בָּאֹזֶן:/ “הֲרֵי אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁאַתְּ לֹא אוֹהֶבֶת אוֹתִי.”  (עמ’ 231)

לא רק הילדה הקטנה לא יכלה להבין את מה שראו עיניה – אף אדם בעל צלם אנוש לא יכול לתאר לעצמו שזוועות מן המין הזה הן בבחינת סדר יום קבוע במחנות המוות. על גורלם של ילדים במחנות המוות ראו את “דין שווה לכולם”, ילדה קטנה לא ידעה שאסור לבכות במסדר, ולכן הוצאה להורג (עמ’ 188), וגם “טומי” (עמ’ 116), ו”ריח גללים” (עמ’ 132).

המשורר איננו שוכח להזכיר את העובדה שעמי אירופה ניצלו את ההזדמנות שהנאצים ראו בעצם לידתו של יהודי פשע שדינו מוות בעינויים קשים (“יש שופטים בברלין”, עמ’ 207), והם השתתפו בהתלהבות בטבח היהודים: השיר “ידוובנה” (עמ’ 206) מבכה את שריפתם בחיים של 1600 יהודים על ידי שכניהם הפולנים בקיץ 1941.

והאיש שחווה את מוראות השואה כותב בסרקזם על מכחישי השואה בשיר “השואה אגדה מארץ האגדות” (עמ’ 144; וראו גם “מכחיש שואה”, עמ’ 233).

המשורר איננו שוכח את הגיבורים האמיתיים, שלא איבדו צלם אנוש בתופת, כאשר פני האל היו מוסתרים, והוא מזכיר שניים מהנפשות האדירות האלו: יאנוש קורצ’אק (“במלוא שיעור קומתו”, עמ’ 84); ורוזי גרינצויג-נוימן בעלת הנשמה הגדולה (“צלם אנוש בגיא צלמוות”, עמ’ 103).

מדהימה העובדה כי המשורר שתיאר בצורה כל כך מרטיטה את התופת – מסוגל לתאר ביד אמן גם את מדור גן-העדן: האהבה, הארוטיקה, והטבע המלבב. הרי טעימה:

יֵשׁ שֶׁאֲנִי מְצוֹתֵת /צ לְרַחַשׁ עָלִים שִׁכּוֹרִים / בָּרוּחַ. / יֵשׁ שֶׁאֲנִי קוֹלֵט נְקִישׁוֹת / בְּדֶלֶת לֹא נִפְתַּחַת / וְיֵשׁ שֶׁאֲנִי מַאֲזִין בְּסֵתֶר / לְהֶמְיַת לִבִּי הַמִּשְׁתּוֹקֵק / אַהֲבָה (“מאזין בסתר”, עמ’ 22).

כשאני קורא את השיר הזה, מתנגנת בראשי זמרתה הנפלאה של חני דינור, שגם הייתה אחת המלחינות של השיר הזה, וזאת לדעת כי 130 משיריו של יעקב ברזילי הולחנו ובוצעו על ידי זמרות וזמרים, מקהלות ותזמורות, בארץ ובעולם.

ועוד טעימה:

מָצָאתִי עַצְמִי מְכֻתָּר בְּיָפְיֵךְ / בְּאֹפֶן טִבְעִי זָקַפְתִּי אֶת שְׁתֵּי יָדַי / לְאוֹת כְּנִיעָה. / עוֹד בְּאוֹתוֹ עֶרֶב גָמַאְנוּ אֶת אֲרִיחֵי הַטַּיֶּלֶת / עָרַכְנוּ סְפִירַת מְלַאי שֶׁל הַכּוֹכָבִים / וְהִצְטַלַּמְנוּ עִם הַיָּרֵחַ לְמַזְכֶּרֶת. / “לְאָן עַכְשָׁו?” שָׁאַלְתְּ. / “לְמָקוֹם שֶׁהָאַהֲבָה תִּקַּח אוֹתָנוּ,” עָנִיתִי. / וְהִמְרֵאנוּ  (“סיפור אהבה תל-אביב”, עמ’ 132).

ראו גם “צונמי של אהבה”, עמ’ 49, “חיזור גורלי”, עמ’ 226.

וטעימה מהשירים הארוטיים שבקובץ:

גּוּפֵךְ מִקְדָּשׁ מְעַט / לְרַצּוֹת גּוּפִי לְהִתְמָרֵחַ דְּבַשׁ / לְשׁוֹטֵט בְּמַעֲלוֹת חֲסָדִים / לְשַׁנֵּן בְּעַל פֶּה חַמּוּקַיִךְ / לְכַרְכֵּר סְבִיב בִּטְנֵךְ הַהוֹמָה / כְּשִׁכּוֹר מִתְנַדְנֵד מֵאַהֲבָה / לְהִסְתַּבֵּךְ בְּמוֹרְדוֹת הַסְּבַךְ / בְּלִי לְהוֹדוֹת בָּאַשְׁמָה / כַּמָּה טוֹב שֶׁלֹּא חָמַקְתִּי / בְּחָסוּת הָאֲפֵלָה / כָּל הַלַּיְלָה מִפִּיתִי אֶת גּוּפֵךְ / כְּמִי שֶׁמְּמַפֶּה קַרְקַע בְּתוּלָה (“מקדש מעט”, עמ’ 32).

עם הקטגוריה הארוטית נמנים גם השירים “אשת פונדקי ובתו” (עמ’ 44), “דואט לקול אחד” (עמ’ 58), “ארמון תלת קומתי” (עמ’ 64),  “מסורב אהבה” (עמ’ 75), “רומיאו ויוליה”, עמ’ 87-86), “מתגנדרת” (עמ’ 139), “חף מכל רבב” (עמ’ 230), “בטנך כיכר הומה” (עמ’ 275). שיר ארוטי שובב במיוחד:

הַשְּׁמוּעָה עָבְרָה / מִפֶּה לְאֹזֶן / וְכֻלָּן יָצְאוּ לַדֶּרֶךְ. / בְּזוֹ אַחַר זוֹ / הִגִּיעוּ נְשׁוֹת חַיַּי בְּשָׁחֹר וְהִקִּיפוּ אֶת הַתֵּל הָרַעֲנָן / שֶׁתַּחְתָּיו שָׁכַבְתִּי / וְהֵצַצְתִּי לָהֶן / מִתַּחַת לַשְּׂמָלוֹת / וְרָאִיתִי שֶׁלֹּא כֻּלָּן / לוֹבְשׁוֹת תַּחְתּוֹנִים (“מזווית אחרת”, עמ’ 272).

לכאורה, ערבוב של תנטוס וארוס, אבל באמת שולטת בשיר הזה השובבות המלבבת.

ליעקב ברזילי יש שירי טבע נפלאים, שבוודאי ראויים להיכלל במדור גן עדן שלו. להלן טעימה:

כִּמְעַט בֹּקֶר / עוֹד מְעַט יִרְחַץ פָּנָיו הָעֶפְרוֹנִי / בְּקַעֲרַת טְלָלִים / וִיצַיֵּץ שִׁיר אַהֲבָה בְּאָזְנֵי זוּגָתוֹ. / אִילָנוֹת יֵעוֹרוּ מִשְּׁנָתָם / וִיצַחְצְחוּ בִּקְפִידָה יַרְקוּתָם. / שׁוֹמֵר הָיַּעַר מִתְפַּלֵּל שַׁחֲרִית / מְבַקֵּשׁ מֵעֲנָנָה לִבְכּוֹת טַל וּמָטָר / בְּעוֹד נְמָלָה עֲמוּסַת גִּבְעוֹל / מְשַׁפֶּצֶת בֵּיתָהּ. / לַהֲקַת צִפּוֹרִים נוֹסֶקֶת שָׁמַיִם / לְהִתְעַמְּלוּת בֹּקֶר. / וּכְשֶׁיִּמָּאֵס לַשֶּׁמֶשׁ / לְהַבְעִיר אֶת תַּנּוּר הָאָרֶץ / שׁוּב יִתְכַּסֶּה הַיַּעַר בְּרָזֵי הַלַּיְלָה (“מחזוריות”, עמ’ 60).

עם התשוקה הגדולה הזאת לרוות את מכמני היופי של החיים והטבע לא פלא שהמשורר הנפלא הזה זכה להקים משפחה לתפארת, בה ילדים ונכדים  – כולם יהודים! (“קמתי מהאפר”, עמ’ 262).

ל”מדור הטיהור” שייכים שירי האהבה של יעקב ברזילי לשפה העברית הטהורה, החפה מעגה ומלעז:

לֹא נוֹלַדְתִּי בָּאָרֶץ / הִתְאַהַבְתִּי בַּשָּׂפָה הָעִבְרִית מִצְּלִיל פַּעֲמוֹנֶיהָ הָרִאשׁוֹן / בְּתֹם תְּקוּפַת חִזּוּרִים קְצָרָה / הִשְׁחַלְתִּי טַבַּעַת עַל אוֹת מֵאוֹתִיּוֹתֶיהָ / לֹא בָּגַדְתִּי וְלוּ פַּעַם / קִנְאָה עַזָּה מִתְחוֹלֶלֶת בְּקִרְבִּי / חוֹשֵׁשׁ מִמְּאַהֲבִים מִזְדַּמְּנִים, מִסַּרְסוּרֵי לָשׁוֹן / יַחְמְסוּ יָפְיָהּ / יְעַוְּתוּ צְלִילָהּ / יַפְקִירוּ אוֹתָהּ לְלַעַז וּלְהֶרֶס / יְשַׁדְּלוּהָ לִזְנוֹת בְּרֹאשׁ חוּצוֹת / וְהִיא תְּנַעֵר מֵעָלֶיהָ מְבַקְּשֵׁי רָעָתָהּ / מִכְמַנֶּיהָ אוֹצָר בָּלוּם / וַאֲנִי אֶלְמַד מִשְׁפָּטִים / לִהְיוֹת לָהּ סָנֵגוֹר (“מאוהב”, עמ’ 55).

ראו גם “לרקוד עם אותיות” (עמ’ 18), “הרמון” (עמ’ 28), “פעם הייתה מחוזרת” (עמ’ 73) – ארבעת השירים האלה נכללו באסופה “עורי שפת עבר – אלפיים שנות שירה על השפה העברית” בעריכת ד”ר לאה צבעוני. כאן המקום לציין כי בהערות תחתית מוזכרים כתבי העת בהם פורסמו השירים, שמות מלחיני השירים, מקום הביצוע, פרסים וכד’.

אשר לפרוסודיה של יעקב ברזילי – בולט במיוחד בשירתו הוא האימאז’, והרי דוגמאות אחדות מתוך רבות: “כשעננה בוכה / הרוח מנגבת דמעותיה” (עמ’ 15), “אחכה לאור הבוקר / כחכות שיבולים / ליין שמיים (עמ’ 36), “אין כמו בוקר לכבס מחשבות” (עמ’ 51). מאפיין נוסף הוא האוקסימורון, והרי דוגמאות: “מה מתוקות היו / פטמות שדייך המלוחות” (עמ’ 29), “שתיקותיו (של אבא) נפרשות על פני תשעים ושישה עמודים / כולל סימני פיסוק” (עמ’ 77), ” הייתי שותק לו / בחרוזים” (עמ’ 168), “את שתקת בקול רם” (עמ’ 247), (הנשיקה היא) סתימת פיות במשטר דמוקרטי (עמ’ 254). קטגוריה קרובה היא הנימה הסוריאליסטית – בשיר “בדידות”  (עמ’ 31) מתואר כיצד לאחר שזקן נפטר, הולך מקלו לבדו. כמעט בכל השירים מופיעה אנאפורה (חזרה על מילים בתחילת השורות), ובחלק גדול מהם מופיע גם הפזמון.

בקובץ הזה נמצא, כמתבקש, גם שירים ארספואטיים: “לכתוב על אהבה – משמעו להסניף לריאות טעם החיים” (“משמעות הכתיבה”, עמ’ 19; ראו גם “למה משורר”, עמ’ 23, “שירה”, עמ’ 68, “פרגון”, עמ’ 202, “קפה של בוקר”, עמ’ 232).

“עוד מעט” הוא שיר חמוד שיש בו גם הומור טוב:

 נֶכְדָּתִי הַקְּטָנָּה סִפְּרָה לִי בְּהִתְלַהֲבוּת / שֶׁהָיָה לָהּ יוֹם הֻלֶּדֶת. / שָׁאַלְתִּי: “מָתַי?” / “עוֹד מְעַט,” הִיא עָנְתָה. / “וּמָתַי זֶה עוֹד מְעַט?” הִתְעַקַּשְׁתִּי. / “אֶתְמוֹל,” אָמְרָה. / כְּשֶׁנִּפְרַדְנוּ הִיא שָׁאֲלָה: / “סַבָּא, מָתַי תָּבוֹא אֵלַי עוֹד פַּעַם?” / “אֲנִי אָבוֹא,” הִבְטַחְתִּי. / “אֲבָל מָתַי, סַבָּא?” / “בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר.” / “יֵשׁ!” שָׁאֲגָה בִּמְלוֹא גְּרוֹנָהּ / וְהֵחֵלָה קוֹפֶצֶת גָּבוֹהַּ גָּבוֹהַּ / כְּמִי שֶׁמְּקַפֵּץ בִּטְרַמְפּוֹלִינָה (עמ’ 110).

אומרים שהכותב שירים בגיל עשרים – זה רק סימן שהוא בן עשרים, אבל מי שמתמיד לכתוב שירים גם בגיל ארבעים – ייתכן שהוא משורר. יעקב ברזילי נכנס להיכל השירה רק בגיל 54, בגיל מאוחר זה פרסם את ספרו הראשון “שירי לא תם” (1987), ומייד ניתן היה לחוש בכישרון הוודאי, ועם כל פרסום של קובץ שירים חדש הלכה שירתו והשביחה, והיא ראויה לעמוד בכותל המזרח של הספרות החדשה. אני קראתי את כל ספריו של יעקב ברזילי, ועל חלקם אף כתבתי ביקורת, והנה, המבחר המעולה שהוא מגיש בספר “גבורות” מרגש אותי מחדש ויוצר בי תובנות מאלפות חדשות.

קראו גם :

יעקב ברזילי בויקיפדיה

יעקב ברזילי בלקסיקון הספרות העברית החדשה

יעקב ברזילי באתר ג’וקופוסט

תגובה אחת

  1. סקירה מרתקת של גרנות על שירתו של ברזילי.
    מצאתי שכה אמר פעם ברזילי לגרנות (באחד מן הראיונות):
    על ההומור אומר ברזילי לגרנות: “ההומור היה נשק כבד בקרב ההישרדות”;
    ועל הארוטיקה הוא אומר: “אני מאמין שמדובר בנושא זך וטהור”… אני חושב ששירה צריכה להיות אמינה… משורר שכותב על הטבע ומתחמק מנושא זה לוקה בחסר פוגע באמינות וגם מפגין חוסר אומץ”.

    סקירתו המצויינת של גרנות מלמדת שברזילי היה מוכן גם לאמר ההפך: המין הוא נשק כבד בהישרדות; ההומור הוא נושא זך ורגיש.
    תענוג ספרותי – מהשירים ומהסקירה.

    צדוק

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן