דיוקן של הסופר הרמן מלויל במגזין Putnam’s Monthly Magazine​ משנת 1855 שבו הופיע “מגדל הפעמון”, אחד מסיפורי הרובוטים הראשונים בספרות העולמית.

הקדמה

לפניכם סיפור מפורסם של הסופר האמריקני הגדול הרמן מלוויל, מחבר יצירת המופת “מובי דיק”, שהופיע בעברית לראשונה בקובץ “בניטו סרנו ושני סיפורים” בתרגום לאה פרייליך-ילינק, בהוצאת כתב 2019.

שלושה סיפורים של מלוויל מופיעים בקובץ זה: הנובלה המופתית ‘בניטו סרנו’, והסיפורים ‘גן העדן של הרווקים והטרטרוס של העלמות’ ו’מגדל הפעמון’ (The Bell Tower), שאותו אנו מביאים כאן. סיפור שהוא כיום אחד מסיפוריו הקצרים הידועים של הרמן מלוויל.

באמצע שנות החמישים של המאה ה- 19 פנה מלוויל לז’אנר הסיפור הקצר, כמוצא מהמבוי הסתום שאליו הגיעה הקריירה הספרותית שלו. לאחר ההצלחה הראשונית, והפופולאריות שידע בשנות הארבעים של המאה, עם הרומאן שלו “טייפי: סיפור מאיי הדרום” (1846), ואחרים כמו “מארדי והמסע לשם” (1849), שתיארו מסעות באיי הדרום, דבק בסופר בן ה-33 חותם הכישלון: הרומן ‘מובי דיק’ (1851), שכיום מוכר כאחד מגדולי הרומאנים של הספרות האמריקנית, התקבל בהסתייגות צוננת, והרומן ‘פייר’ (1852) – ברתיעה בוטה.

בשנים הבאות הוא פרסם קובץ סיפורים בשם ‘סיפורי הפיאצה’, ששלושה מתוכו מובאים בקובץ ‘בניטו סרנו ושני סיפורים’, רומן פיקארסקי בשם ‘ישראל פוטר’ (1855), ולבסוף – את הרומן ‘איש האמון’ (1857), שגם הוא נדחה הן על ידי הביקורת והן על ידי קהל הקוראים. הייתה זו יצירת הפרוזה האחרונה שראתה אור בחייו. אחר כך פרצה מלחמת האזרחים (1861), ובמקביל, עד יום מותו שלושים שנה מאוחר יותר, הפך מלוויל לסופר נשכח.

למרות ש”מגדל הפעמון” הוא לכאורה סיפור היסטורי, יש בו ממד קיומי על-זמני, המפגיש את האדם עם כוחות של הוויה זרה ובלתי נתפסת. הוויה זו, המבשרת התפוררות וכליה לקהילת האדם, אורבת בסיפורי הקובץ לכל חוג חברתי המבקש למצוא מסתור מפניה – ובסיפור שלפנינו המדובר בעיר איטלקית בימי הרנסנס.

בחשבון הסופי, ההתמודדות האנושית עם אתגרי הקיום ועם הכוח הזר והמפורר החבוי בו, מסתיימת תמיד בתבוסה. אבל לתבוסה זו יש פן של גדולה טרגית. הוא נעוץ  בעוצמה היצירתית של האדם, אשר אינה חדלה לקרוא תיגר על הבלתי נמנע. היא מתגלה ב”מגדל הפעמון” בדמותו של אדריכל רנסנסי, המבקש לרתום את הטבע לגאונות אומנותו, ויוצר ומשחרר אגב כך כוחות לא ידועים ומסוכנים.

המתח הדיאלקטי בין גדולת רוחו ויצירתו של האדם, לבין כוחות ההרס החושפים במערומיהם אותו ואפילו את יצירת האמנות שלו, נמצא במוקד של “מגדל הפעמון”. זהו אחד הביטויים החשובים בספרות העולמית של מוטיב “הגולם הקם על יוצרו“. הסיפור בקצרה מתאר כיצד בתקופת הרנסאנס נוצר באיטליה אדם מיכני שמתפקידו הוא להכות על פעמון כשחולפת שעה. אבל האדם המיכני מתגלה כמסוכן יותר ממה ששיער יוצרו.

זהו אחד מסיפורי הרובוטים הראשונים בספרות האמריקנית והעולמית. לפני הרמן מלוויל עסקו בנושא זה רק סופרים בודדים מאוד כמו הגרמני תיאודור ארנסט הופמן, והאמריקני אדגר אלן פו, ומעט מאוד אחרים.

למען הדיוק כדאי לציין שהמילה “רובוט” עוד לא הייתה קיימת כשהסיפור נכתב. היא הומצאה שנים רבות מאוחר יותר, ב-1919 בידי קרל צ’אפק. האדם המכני בסיפור כונה בעת כתיבת הסיפור “אוטומאטה”, או “אוטומאטון”, או “אנדרואיד” – מילה שהומצאה לתיאור אנשים מלאכותיים עוד במאה ה-18.

ראוי לציין שהסיפור הפנטסטי התבסס על טכנולוגיה אמיתית, שאכן הייתה קיימת ברנסאנס: בניין מגדל השעון של כיכר סנט מרקו בונציה, שהוקם בשנת 1499. שם על הגג יש, עד עצם היום הזה, שתי דמויות ענק יצוקות נחושת, עטויות עורות כבשים, המכונות “המורים” (אפריקאים, שהיו מובאים לוונציה בתור שבויים) המכים בפעמון המצוי שם בכל שעה עגולה ומסמנים בכך את חלוף הזמן.

שני אוטומאטים החובטים בשעון מידי שעה במגדל השעון בכיכר סנט מרקו בונציה, ויקיפדיה. מקור השראה להרמן מלויל בסיפור “מגדל הפעמון”.

הרמן מלוויל, כפי שתראו, המשיך בסיפורו זה ופיתח את הטכנולוגיה הזאת צעד אחד קדימה או אם תרצו אחורה…

“מגדל הפעמון” פורסם לראשונה בגיליון אוגוסט 1855 ,מספר 32, של המגזין​Putnam’s Monthly Magazine​, וב-1856 בספר : סיפורי הפיאצה The Piazza Tales.

סיפור זה על האוטומאט שקם על יוצרו הפך לאופרה בידי המלחין Ernst Krenek בשנת 1955, מאה שנה לאחר פרסומו המקורי.

זהו תרגומו הראשון לעברית.

אלי אשד

מגדל הפעמון / הרמן מלוויל

בדרומה של אירופה, בקרבתה של עיר־בירה שפרסקאות עיטרוה לפנים, והיום משחית את יופייה ריקבון לחלוחי, ניצב כשהוא בולט במישור, עצם הנראֶה ממרחק כְּגֶדֶם משחיר מטחב של אורן עצום־ממדים, שנפל בזמנים הרחוקים עִם ענק וטיטן.

ככלל, במקום שבו נופל עץ־אורן מותירה התפוררותו תל מעלה טחב – הרי זו הטלת הצל האחרונה של הגוף שכלה; לעולם לא יארך, לעולם לא יחסר; אין הוא תלוי בתעתועיה המתחלפים של השמש; צל שאינו משתנה ומדד מדויק שנוצר בעת הקריסה – כה הרחק מערבה ממה שנראֶה כגדם העץ, רומח איתן של חורבן אכול־חזזית השולח עורקים אל המישור.

כיצד צלצלו אז מצמרת העץ הלז ציפורי פעמונים שגרונותיהן מכסף. אורן מאבן, כלוב ציפורי מתכת בעטרתו: מגדל הפעמון שנבנה בידי האֻמָּן הדגול – האסופי המקולל, בָּנָדוֹנָה.

כמגדל בבל הונחו יסודותיו משגמלה תחיית האדמה אחרי המבול השני, מִשֶּׁיָּבְשׁוּ מֵימֵי ימי החשֵׁכה ושוב הוריקה הארץ. אחרי שקיעה כה עמוקה וממושכת, אין פלא שתקוות האנושות העולצת המריאה אל חזון שִׁנְעָר, כמעשה שהיה בבני־נוח.[1]

בדור ההוא איש באירופה לא הרחיק מבָּנָדוֹנָה בעוצם נחישותו. בהצבעתה החליטה המדינה שבה הוא חי, מדינה שהתעשרה מִסַּחֲרָהּ עם הלֵבַנְט, לבנות את מגדל הפעמון הנאצל ביותר באיטליה. בזכות יוקרתו הוא אשר התמנה לאדריכל.

אבן אחרי אבן, חודש אחרי חודש, התרומם המגדל. גבוה יותר ויותר. חלזוני במצעדו, אבל כלפיד או כקליע בגאוותו.

משעזבו הבונים, בעמדו לבדו בסיומו של יום על פסגת המגדל המרקיעה לבלי־גבול, נוכח הבנאי שכבר הגביה מעל חומות ועצים. הוא נהג להשתהות שם עד שעה מאוחרת, שקוע בתכניות על עמודי־תֶּמֶךְ נוספים ונישאים עוד יותר. ולא במידה פחותה הוסיף ורומם את הערכתו העצמית הכבוד אשר חלקו לו כל אלה שהתקהלו במקום בימי הקדושים – תלויים על מוטות הפיגומים המחוספסים, כמלחים על תרנים או כדבורים על בדים, בלי לשים לב לסיד ולאבק ולשבבי־האבן הנופלים.

לבסוף הגיע יום חגו של המגדל. לצלילי הוויולות נישאה לאִטה באוויר האבן העליונה, ובליווי יריות הארטילריה הניחו אותה יְדֵי בָּנָדוֹנָה על הנדבך האחרון. אוֹ־אָז משטיפס עליה, הוא ניצב זקוף לבדו בזרועות שלובות, משקיף על הפסגות הלבנות של האלפים הכחולים בפנים הארץ, ועל ראשיהם הלבנים עוד יותר של האלפים הכחולים מהם הרחק מגבולותיה – נופים שלא ניתן היה לראותם מהמישור. לא ניתן היה לראות ממנו גם את המבט שהפנה מטה, בעת שכמטחי־תותח נישאו אליו שאגות ההמון המריע.

מה שהסעיר אותם כל־כך היה המראה שראו – באיזו שלווה עמד לו הבנאי שלוש־מאות רגל באוויר על משטח שאינו מגודר. איש מלבדו לא היה מעז לעשות כזאת. אלא שעמידתו התכופה על המבנה בכל אחד משלבי צמיחתו, הייתה בבחינת אימון שקצר את פירותיו.

מעט נותר עכשיו מלבד הפעמונים. את אלה צריך היה להתאים מכל בחינה שהיא לבית־הקיבול שלהם.

הקטנים שביניהם נוֹצְקוּ בהצלחה. אחד ויחיד במינו, הדור להפליא, נוֹצַק אחריהם ואמור היה להיתלות בשיטה שלא נודעה לפני כן. תכלית הפעמון הזה, תנועתו הסיבובית והקשר שלו למנגנון השעון, שגם הם הושלמו בזמן – על כל זה ידובר בהמשך.

בהקמה משולבת איחד הבנאי את מגדל הפעמון ומגדל השעון, הגם שלפנים הוקמו מבנים כאלה בנפרד, כפי שמעידים עד היום הקַמְפָּנִילֶה והטוֹרֶה דֶל אוֹרוֹלוֹגְ’יוֹ של סֵנְט מַרְקוּס.

אבל את עיקר התעוזה של מיומנותו העניק חָרָשׁ היציקה לפעמון הממלכתי הגדול. לשווא היתרו בו בעניין זה כמה מהשרים פְּחוּתֵי היחס, באמרם שהמגדל אמנם טִיטָנִי ובכל זאת יש להגביל את המשקל היחסי של המסות המתנועעות בתוכו. אבל הוא, ללא רתיעה, התקין את הדגם העצום שלו וטבע את אגנו בתחבולות מיתיות: הוא הבעיר את מדורותיו באשוחי בַּלְסָם, הֵמֵס את הבדיל והנחושת שלו, ובהשליכו פנימה שִׁפְעַת כלי כסף שתרמו האצילים בהתלהבותם הכללית, שילח את הנוזל מגבולו.

חרצובותיהן של המתכות נפתחו, והן נבחו ככלבי־ציד. הפועלים נרתעו בבעתה. כתוצאה מבהלתם התעורר חשש שנגרם לפעמון נזק קטלני. בהסתערו דרך הבוהק ללא חת, כְּשַׁדְרַךְ,[2] הלם בנדונה בתרווד הכבד שלו באשם העיקרי. רסיס מהאיבר המוכה זינק לחומר הרותח ומיד התמוסס בתוכו.

ביום שלמחרת נחשף בזהירות חלק ממעשה היצירה. הכול נראה היה כשורה. בבוקר השלישי, באותה שביעות רצון, הוא עֻרְטַל נמוך עוד יותר. לבסוף בהיותו קר כבר, נשלף מעשה היציקה כולו כאילו היה מלך תֶּבַּאי קדום. הכול היה ללא דופי חוץ מנקודה אחת משונה. אבל מכיוון שבנדונה פָּסַל כל שותף לבדיקות האלה, הוא הצליח להעלים את הפגם באמצעים שאיש לא היטיב ממנו לאלתר.

יציקה של מסה כזו נחשבה להישג לא קטן ליוצק, וכן להישג שהמדינה לא תמאס להשתתף בו.

הרצח היה כלא היה. במידת הרחמים יוחס המעשה רק לאקסטזה פתאומית של תשוקה אסתטית, לא לשום תכונה נתעבת. בעיטה מסוס־ערבי, לא ראיה לחטא, רק דם.

פשעו נמחק על־ידי השופט, מחילה ניתנה לו על־ידי הכומר; אפילו מצפון אנין, מה עוד יכול היה יכול לבקש?

הרפובליקה שכיבדה את המגדל ואת הבונה ביום חג נוסף, הייתה עדה להנפת הפעמונים ומנגנון השעון, בלוויית מופעים וטקסים מפוארים מהקודמים.

כמה חודשים נוספים חלפו, ובהם הסתגר בנדונה יותר מכרגיל. לא בלתי־ידוע היה שהוא שוקד על משהו שנוגע למגדל הפעמון, ושנועד עם השלמתו להעפיל על כל מה שהיה לפנים. רוב האנשים סברו שכמו במלאכת הפעמונים, גם עכשיו העיצוב יהיה כרוך ביציקה. אבל אלה שחשבו שחכמתם עמוקה יותר נדו בראשם, כרומזים שלא לשווא שומר האֻמָּן על חשאיות גדולה. בין כה וכה לא כָּשְׁלָה הסתגרותו להאציל על עבודתו קורטוב מסתורין מהמין שנאסר ברוב חומרה.

לא חלף זמן רב ובמצוותו הועלה למגדל עצם כבד המכוסה בשק כהה או בגלימה – נוהל הננקט לעתים במקרה של יצירת פיסול מורכבת או אנדרטה, שמכיוון שנועדה לכבד חזית של בניין חדש, האדריכל אינו רוצה לחשוף אותה לעיניים ביקורתיות בטרם יסיים מלאכתו ויתקין אותה במקום שנועד לה. כזה היה הרושם עכשיו. אבל כשהעצם התרומם, פַּסָּל אחד שהיה שם הבחין או חשב שהבחין, שהעצם לא היה לגמרי קשיח אלא גמיש כביכול. לבסוף, כשהעצם המוצנע הגיע לגובהו הסופי, ובמטושטש מלמטה נדמה היה שכמעט מעצמו הוא פוסע לתוך המגדל, כמדומה עם עזרה קטנה מהמנוף, נַפָּח קשיש ופיקח שהיה שם העלה את החשד הנועז שהיה זה ממש אדם חי. הניחוש הזה נחשב אווילי, אבל הסקרנות הכללית רק גדלה.

בעקבות מה שנדמה היה כְּצֶלֶם שבמרומי המגדל, הגיעו – לא בלי מחאה מצד בנדונה – ראש השרים של העיר וחברו, שניהם אנשים קשישים, אבל בעלותם על המגדל היה שכרם זעום. בשכנוע רב המתבצר מאחורי המוניטין המסתורי של אָמָּנוּתוֹ, נמנע האֻמָּן מכל הסבר מִיָּדִי. השרים הציצו לעבר העצם המחותל ולהפתעתם נראה היה כעת שהוא שינה את תנוחתו, או אולי היה מֻסְוֶה לפני כן בצורה מבלבלת מדי משום פעולתה האלימה של הרוח, שנשבה מבחוץ ונכרכה סביבו. נדמה היה עכשיו, שבתוך גלימת התחפושת הוא ישוב על מסגרת כלשהי או על כיסא. הם הבחינו שקרוב לקצה העליון של הגלימה, במעין ריבוע, נסוגו חוטי השתי של האריג במקרה או במכוון, וחוטי הערב נתלשו פה ושם – כביכול כדי ליצור מעין סורג ארוג. לא ברור אם הייתה זו הרוח הגועה בהתגנבה דרך סבכת האבן או רק דמיונותיהם הנסערים, אבל לסברתם הם הבחינו בתוך התחפושת במין תנועת פרכוס קלה, כמו־קפיצית. מכל מקום, שום פרט מקרי או חסר־משמעות ככל שיהיה לא חמק מעיניהם המוטרדות. בפינה, בין שאר הדברים שקלטו, היה גביע חֵמָר אכול בחלקו ומצופה בחלקו, והאחד לחש לחברו שהגביע הזה היה ממש מאותו סוג שניתן להגיש בבדיחות הדעת לשפתיו של איזה פֶּסֶל עשוי פליז, או אולי עוד גרוע מזה.

אבל כאשר נשאל אמר האֻמָּן שהגביע שימש בסדנת היציקה שלו ולא עוד, וגם הסביר את תכליתו. בקיצור, היה זה גביע לבדיקת מצב המתכות המומסות. למגדל הפעמון הוא הגיע לגמרי במקרה, הוא הוסיף.

שוב ושוב הם נעצו את עיניהם בגלימת התחפושת, כמו באיזה אלמוני מפוקפק העוטה מסכה ונציאנית. כל מיני ספקות מעורפלים הטרידו אותם. בשל כל אלה הם אפילו חששו שמא לא יישאר האֻמָּן בגפו כשיצטרכו לרדת משם, למרות שאינו בחברת בשר ודם.

בהעמידו פנים עליזות כנגד דאגתם, ביקש להרגיע את רוחם באמצעות סדין גס מקנבס של אֻמָּנִים, שמתח בינם ובין האובייקט.

בתוך כך גם ניסה לעניין אותם בעבודתו האחרת. אולם משנעלמה מעיניהם כעת הדמות שבתחפושת, לא נשארו אף הם אטומים לאורך זמן לנפלאות האָמָּנוּת שמסביבם, נפלאות שעד אז נראו רק במצבן הלא־גמור, מכיוון שמרגע הנפת הפעמונים איש מלבד היוצק לא נכנס אל המגדל. אחת מתכונותיו הייתה, שגם ביחס לפרטים הקטנים לא הניח לזולת לעשות את מה שיכול היה לבצע בעצמו בלי לאבד זמן רב מדי. לפיכך במשך כמה שבועות קודמים, הוקדשו כל השעות הפטורות מתכניתו הסודית לשכלול הדמויות שעל־פני הפעמונים.

את תשומת הלב משך עכשיו בעיקר פעמון השעון. יופיים הכמוס של עיטוריו, יְלִידֵי מַפְסֶלֶת סבלנית, אותו יופי שקודם העיבו עליו הצללים שהיו כרוכים ביציקה, התגלה עכשיו בְּחִנּוֹ הביישני עד מאוד. סביב־סביב לפעמון רקדו יד ביד במעגל הרמוני תריסר דמויות של נערות עליזות המעוטרות בזרים – אגודת השעות.

“בנדונה,” אמר ראש השרים, “הפעמון הזה מתעלה על כל השאר. שום נגיעה נוספת לא תוכל לשפר אותו. הקשב!” קרא בשמעו קול, “הֶהייתה זו הרוח?”

“הרוח, אֶקְסֵלֶנְצָה,”[3] הייתה התשובה הקלילה. “אבל הדמויות – הן עדיין אינן נטולות פגמים. דרושות להן עדיין כמה נגיעות. כשזה יתבצע ו… הגוש ההוא,” אמר בהצביעו לעבר מסך הקנבס, “כשהָמָן ההוא, כפי שאני מכנה אותו על דרך השעשוע – אותו? כוונתי ‘את זה’ – כשהָמָן ירותק הֵנָּה לעץ הגבוה שלו, אוֹ־אָז רבותיי אהיה מאושר ביותר לקבל כאן את פניכם בשנית.”

ההתייחסות הדו־משמעית אל העצם שוב עוררה אִי־שֶׁקֶט כלשהו. אבל המבקרים נמנעו מלחזור לנושא, אולי מפני שלא רצו להניח לאסופי לחזות בקלות שבה יכולה אָמָּנוּתו הפלבאית לערער את שלוותם הנעלה של אצילים.

“ובכן, בנדונה,” אמר ראש השרים, “כמה זמן יארך עד שתהיה מוכן להפעיל את השעון ואפשר יהיה לשמוע את השעה? בגלל ענייננו בך לא פחות מאשר בעבודה עצמה, להוטים אנו לבטוח בהצלחתך. גם האנשים – הִנֵּה הם צועקים עכשיו. נקוב בשעה המדויקת שבה תהיה מוכן.”

“מחר, אֶקְסֵלֶנְצָה, תישמע נעימה מוזרה – אם תמתינו להאזין לה או לא, היינו הך. ראשונה תישמע הַלְמוּת השעה אחת מהפעמון ההוא,” הוא הצביע על הפעמון המקושט בנערות וְזֵרִים. “המהלומה תינחת שם, במקום שבו ידהּ של אוּנָה אוחזת בזו של דוּאָה. המהלומה תנתק את חמדת האחיזה ההיא. מחר אם כן בשעה אחת, בהישמע המכה בדיוק מכאן,” הוא שלח את אצבעו והניחהּ על מקום הלפיתה. “האֻמָּן העלוב יהיה מאושר עד מאוד לשוב ולהעניק לכם פגישת אמונים בסדנה מלוכלכת זו. להתראות עד אז, אִילוּסְטְרִיוֹס מַגְנִיפִיקוֹס,[4] והאזינו לנקישת עבדכם.”

כשפניו הדוממים והווּלקניים מסתירים את בְּעֵרָתָם הבוהקת ככבשן, הוא נע בכבוד מופגן לעבר הפתח כמי שמלווה אותם עד שם ביציאתם. אבל השר הזוטר, איש טוב־לב המוטרד ממה שנדמה היה לו כבוז לגלגני כלשהו שארב מתחת להבעה הכנועה של האסופי, ושבחביבות נוצרית היה מֵצֵר יותר בגינו מאשר בגין עצמו, ומנחש במעומעם מה עלולה להיות אחריתה החמורה של בדידות צינית כזו, וגם נראה שלא היה בלתי־מושפע מהמוזרות הכללית של העניינים שמסביב – אותו שר חביב פנה בעצב מהדובר הצִדה, ומיד התחלחלה עינו הַחֲרֵדָה מהבעת הפנים הקפואה של השעה אוּנָה.

“מה זה, בנדונה,” שאל בשקט, “אוּנָה שונה מאחיותיה.”

“בשם ישו, בנדונה,” נדחף ראש השרים, שלראשונה בעקבות הערת חברו נמשך לבחון את הדמות. “הפנים של אוּנָה נראות ממש כפני דבורה הנביאה, כפי שצוירה על־ידי הפלורנטיני דֶל פוֹנְקָה.”[5]

“בנדונה,” המשיך בשקט השר האדיב יותר, “לבטח התכוונת שכל התריסר תעטינה אותה נימה עליזה ומשולחת רסן. אבל הבט, החיוך של אוּנָה נראה ממש מאיים. הוא שונה.”

בעוד חברו האדיב מדבר, הסיע ראש השרים את מבטו הסקרני ממנו אל היוצק, כלהוט לדעת כיצד תתיישב הקושיה. הוא עמד כשרגלו הקדמית מונחת על שפת הפתח.

בנדונה דיבר:

“אֶקְסֵלֶנְצָה, עכשיו כשאני מסתכל בפניה של אוּנָה בעקבות עינך החדה, אני באמת מבחין בהבדל קטן. אבל הבט סביב הפעמון כולו ולא תמצא שתי פנים תואמות לגמרי. כך הדבר משום חוק שישנו באָמָּנוּת – אבל הרוח הקרה מתגברת. הסבכה הזו אינה אלא מחסה עלוב. הרשו לי, מַגְנִיפִיקוֹס, להובילכם לפחות בחלק מדרככם. צריך להשגיח היטב על אנשים ששלום הציבור תלוי בשלומם.”

“בנוגע למראה של אוּנָה אמרת, בנדונה, שיש חוק באמנות,” ציין ראש השרים כשהשלושה ירדו בפיר האבן. “אנא אמור לי, אם כן –”

“סליחה, בפעם אחרת, אֶקְסֵלֶנְצָה – המגדל טחוב.”

“לא, עליי לנוח ולשמוע זאת עכשיו. כאן – יש כאן ישורת רחבה, ודרך החריץ המוגן הזה לא חודרת הרוח, רק שפע של אור. ספר לנו על החוק שלך, ובהרחבה.”

“מאחר שאתה עומד על כך, אֶקְסֵלֶנְצָה, דע לך שיש חוק באמנות המונע את אפשרות השעתוק. אולי תזכור שלפני שנים אחדות גילפתי עבור הרפובליקה שלך חותם קטן, שנשא כסמלו המרכזי את ראש אביך הקדמון – מייסדהּ המהולל. לשימוש המכס ולשם הצרורות והקופסאות, חיוניות היו הַטְבָּעוֹת רבות מספור. גילפתי תבנית שלמה, שהכילה מאה מהחותמות. ובכן, למרות שאכן מטרתי הייתה שהמאה יהיו זהים, ולמרות שכך סבורים האנשים, מעז אני לומר זאת, בכל זאת בבחינה מקרוב של הַטְבָּעוֹת יחידות שלא הופרדו מהתבנית השלמה, לא תימצאנה שתיים זהות בין אותם עשרה מנייני פנים המונחים זה ליד זה. הבעת רוממות משותפת לכולן, אבל היא שונה בכולן. באחדות יש טוב־לב; אחדות חידתיות; בבדיקה מדוקדקת ניכר בשתיים או בשלוש שמץ זדון, שהספיק לו הבדל דק מרוחב הַשַּׂעֲרָה בקו־הצל שמסביב לפה. עכשיו, אֶקְסֵלֶנְצָה, הָמִירוּ רוממות כללית זו בהבעת עליזות והקנו אותה לתריסר מתוך הווריאציות ההן שתיארתי, והודיעוני: האם לא תקבלו את השעות שלי ואת אוּנָה בכללן? אבל הייתי רוצה –”

“הקשב! – קול צַעַד מלמעלה?”

“מֶלֶט, אֶקְסֵלֶנְצָה; הוא נופל לעתים אל רצפת המגדל מהקשת שהכנתה לא הסתיימה. עליי לדאוג לכך. כפי שעמדתי לומר: ראשית, אני מחבב את החוק המונע שעתוקים. הוא מוליד טבעים נאים. כן, אֶקְסֵלֶנְצָה; לְךָ החיוך המוזר הזה לא ברור, אבל הוא ועיניה אלה של אוּנָה הצופות למרחוק מתאימים היטב לְבָּנָדוֹנָה.”

“הקשב! – בטוח שלא השארנו שום נפש חיה למעלה?”

“שום נפש, אֶקְסֵלֶנְצָה. הֱיֵה סמוך ובטוח, שום נפש – זה שוב המֶלֶט.”

“לא חשתי בו כשהיינו שם.”

“אה, בנוכחותכם הוא היטיב לדעת את מקומו, אֶקְסֵלֶנְצָה,” השתחווה בנדונה בנימוס.

“אבל אוּנָה,” שׂח השר האדיב “נראה היה שהיא מתבוננת בך בכוונה, אפשר היה להישבע שמבין שלושתנו היא מעדיפה אותך.”

“אם אכן כך הדבר, ייתכן שזו עשויה להיות הבחנתה האנינה, אֶקְסֵלֶנְצָה.”

“כיצד, בָּנָדוֹנָה? איני מבין אותך.”

“לא חשוב, לא חשוב, אֶקְסֵלֶנְצָה – בכל אופן, הרוח ששינתה כיוון נושבת דרך הפיר. הרשו לי ללוותכם הלאה; ועכשיו, סליחה, אבל איש הֶעָמָל חייב לשוב אל כליו.”

“זה עלול להיות טיפשי, סניור,” אמר כעת השר האדיב כשהשניים ירדו לבדם מהישורת השלישית. “אבל איכשהו האֻמָּן הדגול השפיע עליי באופן מוזר. כשהוא ענה ביהירות כזו ממש כרגע, דמתה כל־כך הליכתו לזו של סיסרא – האויב השחצן של האל בציור של דֶל פוֹנְקָה. וגם אותו פסל של דבורה הצעירה. כן, וזה –”

“די, די, סניור!” השיב ראש השרים. “הזיה חולפת. דבורה?! היכן יעל בבקשה ממך?”

“אה,” השיב השני כשפסעו עכשיו על אדמת העשב, “אה סניור, רואה אני שהשארת מאחור את הפחדים והחרדה והדכדוך שלך. אבל שלי גם באור השמש עומדים בעינם. הקשב!”

היה זה קול שהגיע ממש מתוך דלת המגדל שממנה יצאו. כשסבו ראו אותה נטרקת.

“הוא חמק מטה ונעל אותה בפנינו,” חייך ראש השרים. “אבל זהו מנהגו.”

כעת נמסרה הצהרה שלמחרת בשעה אחת אחרי־הצהריים יקיש הפעמון, ושהודות לאָמָּנוּתוּ רבת־העצמה של האֻמָּן, יהיה בו שכלול יוצא־דופן. מה יהיה טיבו איש עדיין אינו יכול היה לומר. ההודעה התקבלה בתרועות.

לעיני ההמון אשר חנה כל הלילה סביב המגדל, נראו אורות מנצנצים מתוך חלקו העליון של המבנה החשוך, ורק עם הזריחה הם נעלמו. קולות מוזרים גם הם נשמעו, או כך נדמה היה לאלה שהצפייה הנרגשת לא יכלה שלא לערער את מצבם המנטלי… קולות לא רק מכֵּלִים מצלצלים אלא גם – כך הם אמרו – זעקות הסויות־למחצה וקובלנות, כאלה שעשויה הייתה להשמיע איזו מכונת־רפאים שנעשה בה שימוש־יתר.

היום עלה לאִטו. חלק מהקהל התמודד עם הזמן המשתרך בשירים ובמשחקים, עד שלבסוף השמש הגדולה והמתאבכת התגלגלה כמו כדורגל כנגד המישור.

בצהריים בתהלוכת פרשים הגיעה האצולה מהעיר, גם ראשי האזרחים הגיעו ומשמר חיילים בלוויית מוזיקה – כל זה כדי לחלוק כבוד לאירוע.

רק עוד שעה אחת. חוסר הסבלנות גדל. אנשים אחוזי תזזית ששעוניהם בידיהם בחנו עכשיו את המחוגים בלוחותיהם הקטנים, אוֹ־אָז היטו אחורה את צווארם על מנת להביט אל מרומי המגדל, כאילו יכולה הייתה העין לחזות במה שרק האוזן תקלוט, שהרי עדיין לא היה לוח־מחוגים לשעון המגדל.

מחוגי־השעות של אלף שעונים התקרבו עכשיו כְּחוּט־הַשַּׂעֲרָה לספרה 1. כציפייה לאיזו שִׁילֹה[6] פשטה הדממה בקרב המון־האדם שבמישור. לפתע צנח בכבדות ממגדל הפעמון קול עמום ומשובש. שום צלצול לא היה בו, למעשה בקושי ניתן היה לשמעו במעגלים החיצוניים של הקהל. באותו רגע הביט כל אדם בשכנו בפנים חתומות. כל השעונים הורמו. כל מחוגי־השעות נחו על – חלפו על – הספרה 1. שום הקשת פעמון לא באה מהמגדל. אִי־שֶׁקֶט אחז בהמון.

אחרי שהמתין מספר רגעים, ציווה ראש השרים על שקט וקרא אל המגדל, כדי ללמוד מהו הדבר המפתיע שקרה שם.

שום מענה.

הוא קרא שוב וגם פעם נוספת.

כולם נותרו מחרישים.

לפקודתו פרצו החיילים את דלת המגדל. משהציב שומרים כנגד הסתערות האספסוף, טיפס ראש השרים במדרגות הלולייניות, מלווה בחברו כמקודם. במחצית הדרך הם עצרו להקשיב. שום קול. בטיפוס מהיר יותר הגיעו אל חדר־הפעמונים, אבל על סִפּוֹ נבעתו מהמראה שנגלה לעיניהם. ספנייל שלא היה מוכר להם ושבא בעקבותיהם, עמד רועד כלפני מִפְלָץ מוזר האזוק בעבותות, או מוטב לומר – כמרחרח עקבות המובילים לעולם אחר כלשהו.

בנדונה שכב שרוע ומדמם על בסיס הפעמון ההוא שעוטר בנערות ובזרים. הוא שכב לרגלי השעה אוּנָה. ראשו הקביל לאנך של ידהּ השמאלית, האוחזת בשעה דוּאָה. בפנים רכונות, התלויות מעליו כפני יעל מעל סיסרא שיתד הייתה תקועה לו ברקתו, עמדה הדמות שבתחפושת, הפעם – לא מכוסה. היו לה גפיים, ונראה היה שהיא לבושה בשריון־קשקשים זוהר כחיפושית הדרקון. היא הייתה כבולה וזרועותיה הונפו מעלה כאלות, כאילו רצתה לשוב ולחבוט עם כבליה בקרבנהּ המְרֻצָּץ כבר.

אי־ודאות מאפילה על מה שקרה אחר כך.

היה זה אך טבעי לשער שהשרים יירתעו בהתחלה בגלל המגע הבלתי־אמצעי עם המַרְאֶה; שלפחות ברגעים הראשונים הם יהיו שרויים בתדהמה בלתי־נשלטת ואולי גם, במידה כזו או אחרת, בחרדה מבועתת. ידוע שביקשו להביא רובה מלמטה.

ואחדים מוסיפים, כך מְדֻוָּח, שקולות מתערבלים ובעקבותיהם שריקה חזקה, כמו מפקיעה של קפיץ ראשי בשאון מתכתי כאילו ערֵמת להבי־חרבות הייתה מתנפצת על המדרכה – הקולות המצטלצלים האלה הגיעו למישור ומשכו כל עין הרחק מעלה אל חדר־הפעמונים, שממנו הסתלסלו עכשיו דרך הסבכה זרי עשן.

אחדים טענו שהיה זה הספנייל, שנורה מכיוון שהשתטה מרוב פחד. אחרים הכחישו זאת. האמת הייתה שהספנייל שוב לא נראה עוד, וסביר שמסיבה לא ידועה הוא צורף לקבורת הדמות שבתחפושת, שעליה יסופר עכשיו. שכן היו הנסיבות הקודמות ככל שהיו, משחלפה הבהלה האינסטינקטיבית או לחלופין כשסולק כל יסוד לפחד הגיוני, חזרו שני השרים ובמו ידיהם כיסו במהירות את הדמות בגלימה אשר נשמטה ממנה, זו שבה כוסתה כשהועלתה מלכתחילה. באותו לילה היא הורדה בחשאי לקרקע והוברחה אל החוף, נגררה הרחק אל הים ושקעה. הצמד מעולם לא הסגיר לאיש את סודות חדר־הפעמונים, גם משחלפה שעת־החירום ואפילו לא בשעות הילולה.

נוכח המסתורין הבלתי־נמנע שאפף את גורל האסופי, הפתרון הרווח עירב במידת־מה רָשׁוּת על־טבעית. אבל כמה מוחות פחות לא־מדעיים העמידו פנים כאילו נמצא להם קושי קטן להסביר את העניין באופן אחר. בשרשרת ההיקשים הנסיבתיים ששׂורטטה, ייתכן שהיו או שלא היו כמה חוליות חסרות או פגומות. אבל מכיוון שההסבר הזה הוא היחיד שהועבר בבירור על־ידי המסורת, ובהיעדר הסבר טוב ממנו, הוא שיימסר להלן. אבל תחילה הכרחי להציג את המניע, את הסגנון ואת מקור התכנית הסודית של בָּנָדוֹנָה, כפי שהעלו בסברתם המוחות שלעיל, אשר התיימרו להבין הן את נשמתו והן את האירוע. חשיפה זו תערב בעקיפין התייחסות לעניינים יוצאי־דופן, אבל אף לא אחד מהמובהקים שבהם חורג מהנושא.

בתקופה ההיא פעמון גדול לא היה מסוגל לצלצל שלא כדרכו כיום – על־ידי הנעת הענבל מבפנים באמצעות חבלים, על־ידי הקשה מבחוץ של מכונה מסורבלת, או בידי זקיפים חסונים, שצוידו בפטישים כבדים, והוצבו בראש המגדל או בביתנים שעל הגג הפתוח, בהתאם למיקומם החבוי או הגלוי של הפעמונים.

ההנחה הייתה שאת ההשראה הראשונה לתכניתו קיבל האסופי מהתבוננות בפעמונים החשופים ובזקיפיהם. גודלה של הצורה האנושית, כפי שנראתה מלמטה בהיותה ממוקמת על קורה נישאה או על צריח, עבר רדוקציה עד כדי ביטול סממניה התבוניים. לא ניכרה בה שום אישיות. תנועותיה לא העידו עוד על רצון חופשי, ודמו יותר לתנועות האוטומטיות של זרועות הטלגרף.

מתוך כך, בהגותו בהיבט פּוּנְצִ’ינֵלוֹ הצָרוּף של הדמות האנושית כשמביטים בה באופן הזה, עלה בדעתו במעומעם לתכנן איזה מכשיר מתכתי, שבמכת ידו המֵכָנִית ישמיע את השעה, ואף בדיוק גדול יותר מהיד האנושית. ויותר מזה, על־פי דגם הזקיף האנושי שעל הגג, המגיח מהמחסה שלו במועדים קבועים כשהוא נע אל עבר הפעמון באלה מונפת כדי לחבוט בו, החליט בָּנָדוֹנָה שלהמצאתו תהיה יכולת תנועה המשולבת לפחות בחזות של תבונה ורצון.

אם עד כה נכונים היו הניחושים של אלה שהתיימרו לדעת את כוונתו של בנדונה, קורטוב של רפיון ידיים לא היה אפשרי לו. אבל הם לא עצרו בזה. הם רמזו שאמנם הרעיון בראשיתו אכן צמח ממראה הזקיף, והוגבל להמצאת תחליף מתוחכם שלו, אבל כמקרה שאינו נדיר אצל יזמים המתקדמים בשלבים בלתי־מורגשים ממטרות ננסיות אל אלה הטיטניות – התפתחה לבסוף תכניתו המקורית, באפשרויות שחזתה לעצמה, לדרגת הֶעָזָה שלא נשמעה כמותה.

הוא עדיין הקדיש את עיקר מאמציו ליצירת הדמות המתנועעת עבור המגדל, אבל היה זה רק דגם ראשוני של יצור מסתורי, מין הֵלוֹט[7] נְפִילִי, שנועד לקדם מעבר לכל שיעור את הַתּוֹעָלוֹת וְהַתִּפְאָרוֹת האנושיות. בספקו תוספת למלאכת ששת־הימים, המציא בנדונה עבד חדש לארץ: יעיל יותר מהשור, מהיר מהדולפין, חזק מהאריה, ערום מהקוף, חרוץ מהנמלה, עז מנחשים… ולמרות הכול – דומה לחמור בסבלנותו. כל מעלות היצורים ברואי־האל שעמדו לשֵׁרוּת האדם, אמורים היו לבוא בו לידי שכלול ואחדות. שם ההֵלוֹט המשוכלל לתלפיות אמור היה להיות טָלוּס. טָלוּס עבד הברזל של בנדונה, והודות לו – של האדם.

כמו כן, סביר היה להניח בנקודה זו שאם השערות אלה לגבי הסודות של בנדונה לא היו מוטעות, הרי שנדבק באופן חסר־תקנה בהזיות המטורפות ביותר של תקופתו, שהתעלו לאין־שיעור על אַלְבֵּרְט מָגוּס[8] וקוֹרְנֶלְיוּס אַגְרִיפָּה [9]. אבל למעשה הייתה הטענה הפוכה. ככל שהייתה תכניתו נהדרת, ככל שהפליגה לכאורה לא רק מעבר לגבולות ההמצאה האנושית אלא גם מעבר לגבולות הבריאה האלוהית, למרות זאת האמצעים להגשמתה היו אמורים להתגדר בשיטות הצלולות של ההיגיון הצלול. הטענה הייתה שבנדונה היה משולל כל אהדה לרהב האי־רציונלי של זמנו, ובחומרה רבה יותר מאשר בבוז ספקני. לדוגמה, שלא כהוזים מקרב המטפיזיקנים, הוא לא סבר שעתיד להתגלות יסוד של התאמה בין הכוחות המכניים המעודנים לחיוניות החייתית הגסה. במקביל, לא היה בתכניתו חלק שעסק בהתלהבות של פילוסופי טבע אחדים, אשר קיוו שעל־ידי אינדוקציות פיזיולוגיות וכימיות הם יגיעו לידיעת מקור החיים, וכך יכשירו את עצמם ליצור חיים ולשפרם. קל וחומר לגבי שבט האלכימאים, שבאמצעות זן של לחשים ביקש לעורר במעבדה כוח חיים לא צפוי. כמו כן, שלא כמין מסוים של תאוסופיסטים נלהבים, הוא לא האמין שהערצת שמיים נאמנה תעניק לאדם כוחות שלא נודעו כמותם. כמטריאליסט מַעֲשִׂי המטרה שאליה חתר בנדונה אמורה הייתה להיות מושגת לא על־ידי ההיגיון, לא על־ידי כּוּר הַמַּצְרֵף, לא על־ידי לחשים, לא על־ידי המזבח – אלא על־ידי מלחציים פשוטים ופטיש. בקיצור: לפענח את הבריאה, להתגנב לתוכה, לזמום נגדה, להשיג מישהו אחר שיכבול את ידיה – אלה, כולם כאחד, לא היו מטרותיו. אלא שבכוחות עצמו שאף להתחרות בה, לעקוף אותה ולמשול בה, בלי לבקש טובות מאף יסוד או יצור. הוא הצטמצם כדי לְנַצֵּחַ. בעולמו השכל הישר היה התאורגיה [10], האֻמָּנוּת, הנס. פְּרוֹמֵתֵאוּס היה השם ההרואי לאֻמָּן. האדם – האל האמִתי.

ובכל זאת, בצעד הראשון שלו, כל עוד מדובר היה באוטומטון הניסיוני עבור מגדל הפעמון, הוא התיר לדמיון שעשוע קטן. ואולי מה שנראה היה כהתפרעות הדמיון שלו, לא היה אלא הרחבה צדדית של שאיפתו התועלתנית. היצור של המגדל לא היה אמור להידמות לתבנית האנושית, ולא לזו של החיה, ולא לדגמים של מעשייה עתיקה, יהיו פראיים ככל שיהיו. הוא תוכנן להיות הפקה מקורית במראה כְּבַמָּהוּת, וככל שתהיה נוראה יותר למראה – כן ייטב.

אלה היו אם כן ההשערות בנוגע לתכנית הגלויה ולכוונה הנסתרת. כיצד פורענות כל־כך לא צפויה מוטטה הכול ממש על הסף, או נכון יותר: מה שיערו בקשר לכך – עניין זה יבואר עכשיו להלן.

הסברה הייתה, שביום שקדם לאסון שלף בנדונה, משמבקריו הלכו לדרכם, את הצלם שהכין עבור המגדל, התקינו ומיקם אותו במחסה שנועד לו – מין ביתן של זקיף באחת מפינות חדר־הפעמונים. בקיצור, במשך הלילה ובחלק מהבוקר שלמחרת, הוא היה טרוד בסידור כל מה שקשור לצֶלֶם שבתחפושת: יציאתו מהביתן מדי שישים דקות, החלקתו לאורך המסלול המחורץ בדומה למסילת רכבת, התקדמותו אל פעמון השעון כשכבליו מונפים, חבטת האַלָּה שלו באחד משנים־עשר שילובי עשרים וארבע הידיים; ואז – פנייתו של הצלם סביב הפעמון ופרישתו לעמדתו, אשר בה ימתין עוד שישים דקות, ואחריהן יִשָּׁנֶה התהליך. מכוח מכניזם מתוחכם ייסוב הפעמון בינתיים על צירו האנכי, עד שתוצג בפני האלה המונחתת אחיזת הידיים של שתי הספרות הבאות, ובהכאתה היא תשמיע את השעה שתיים, שלוש, וכן הלאה, עד תום. המתכת המוזיקלית של פעמון־זמן זה טופלה בעת ההתכה בשיטה כלשהי שאבדה עם ממציאהּ, שיטה שלפיה כשתנחת המכה על כל אחת מאחיזות הידיים, היא תפיק תהודה המיוחדת לה בלבד.

אבל הזר המכושף העשוי מתכת לא היכה אלא את המכה האחת ההיא במתכת המכושפת, לא תקע אלא את היתד האחד ההוא, לא טיפל אלא באחיזת הידיים האחת ההיא, שמכוחה נצמד בנדונה לחייו השאפתניים. שכן ההנחה הייתה, שללא ספק משמיקם את היצור בביתן הזקיף, ומתח את הקפיץ שלו, כך שידלג בינתיים על השעות הבאות ולא יֵצא עד לשעה אחת, אבל אז יֵצא גם יֵצא; ואחרי ששימן בזריזות את המסילות שבהן יחליק, פנה האֻמָּן במהירות לפעמון לשם ליטוש אחרון של דמויותיו. כאָמָּן אמִתי הוא שקע במלאכתו, ונראה שהתרכזות זו התעצמה משום מאמציו להפחית מהמראה המוזר של אוּנָה, שייתכן שבחשאי לא היה נטול עוקץ עבורו, גם אם בפני אחרים הפגין כלפיו אדישות כזו.

וכך בפסק זמן זה הוסחה דעתו מהיצור שלו, אשר לא הסיח את דעתו ממנו, ומתוך נאמנות לטבעו ולכוונון הקפדני שלו, עזב את עמדתו בדיוק במועד. על־פני המסלול המשומן היטב הוא החליק בלי קול אל יעדו, ובהתכוונו אל היד של אוּנָה כדי להשמיע צליל אחד מהדהד – מחץ בקול עמום את המוח של בנדונה ופנה לאחור. הזרועות האזוקות מיד חזרו ועלו ושוב ריחפו מעל. הגוף שנפל עצר את הדבר מלחזור לִמְקוֹמוֹ כך ששם הוא עמד, רוכן עדיין על בנדונה, כלוחש לו לחש בלהות פּוֹסְט־מוֹרְטֶם. המַפְסֶלֶת שנשמטה מהיד הייתה מוטלת לצִדה; השמן מהמְכָל הקטנטן נשפך על מסילת הברזל.

נוכח סופו האומלל של האֻמָּן, ולא בלתי־מודעת לגאונותו יִקְרַת־המציאות, הכריזה הרפובליקה על עריכת הלוויה ממלכתית לכבודו. הוחלט שעם כניסת מיטת המת לקתדרלה יקישו בפעמון הגדול – זה שבהלת הפועל ביש־המזל איימה לחבל ביציקתו. החסון מאנשי הכפרים שבסביבה התמנה לְמִשְׂרַת הפעמונר.

אבל כשנושאי המיטה נכנסו בשערי הקתדרלה, לא הגיע עדיהם שום קול ממרומי המגדל מלבד צליל כלשהו, שבור וַהֲרֵה־אסון כמפולת־שלגים בודדה. ואז נדם הכול.

משהציצו אחורה ראו את חדר־הפעמונים המקושת תקוע באדמה על צִדו ומנופץ. נראה היה אחר כך שהאיכר החסון שהופקד על חבל הפעמון, ביקש לבחון מיד את מלוא תפארתו, ומשך מטה את החבל בטלטלה אחת נחרצת. המסה המתכתית הרועדת, שהייתה כבדה מדי למסגרת שלה ובאופן תמוה רופפת בנקודה כלשהי בראש הפעמון – נשמטה מהקרס שלה, הרסה את סביבתה, ובנפלה כגוש אחד בצניחה תלולה שלוש־מאות רגל מטה אל כר־הדשא הרך, היא נקברה במהופך, ונעלמה מהעין כדי מחציתה.

כשהוצא הפעמון מהאדמה התגלה הסדק הראשי, שהחל בנקודה קטנה באפרכסת. כשניקו אותה היא חשפה פגם ביציקה, פגם זעיר ומתעתע, שבאין אפשרות אחרת נמרחה על פניו תרכובת דבק לא מוכרת.

המתכת שחזרה והותכה, שבה במהרה ותפסה את מקומה בְּרוּם המבנה המשופץ. במשך שנה אחת, כשהיא ישובה על ענף המגדל המעוטר בחרכים מסולסלים, שרה בנועם מקהלת ציפורי המתכת. אבל ביום השנה להשלמת המגדל – מוקדם עם שחר בטרם יקיף אותו הקהל – התחוללה רעידת־אדמה. התנפצות אחת חזקה נשמעה. אורן־האבן שכב מוטל על המישור ועִמו סוכת ציפורי השיר.

כך אפוא ציית העבד הסומא לאדוניו הסומא ממנו, אבל משציית לו – הֵמִיתוֹ. כך אפוא נקטל הבורא בידי הנברא. כך אפוא היה הפעמון כבד מדי למגדל. כך אפוא נטבע הפגם שבפעמון היכן שדם אדם פגם בו. וכך אפוא גאווה קדמה לנפילה.


[1] “וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם, וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ: הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה, וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה – לְאָבֶן, וְהַחֵמָר – הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר. וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה־לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה־לָּנוּ שֵׁם, פֶּן־נָפוּץ עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ” (בראשית י”א, 2–4).

[2] שַׁדְרַךְ – שַׁדְרַךְ, מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ הם שלוש דמויות של יהודים בממלכת בבל, המופיעות בדניאל ג’. משסירבו להשתחוות לצלם ענק מזהב שבנה המלך נְבוּכַדְנֶצַר, הם הושלכו לכבשן־האש. אולם האש שאפפה אותם לא פגעה בהם. יתר על כן, דמות רביעית נראתה לצִדם, והמלך זיהה אותה כבן־אלוהים.

[3] הוד־מעלתם.

[4] אציליי המהוללים.

[5] צייר דמיוני.

[6] “לֹא־יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו, עַד כִּי־יָבֹא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים.” מתוך ברכת יעקב (בראשית מ”ט, 10). ‘שִׁילֹה’ כאן הוא מלך המשיח, והנוצרים מְסִבִּים את הפסוק על ישוע.

[7] הֵלוֹטִים הם איכרים צמיתים בני ספרטה.

[8] נזיר גרמני דומיניקני בן המאה ה־13, ממורי הכנסייה ומקדושיה. נודע בזכות כתביו המדעיים.

[9] תאולוג, משפטן, רופא ופילוסוף בן המאה ה־15 וה־16. דן בכתביו במאגיה, בדת, בקבלה, באסטרולוגיה, באלכימיה ובפילוסופיה של הטבע.

[10] ‘מאגיה גבוהה’, תורת הפעולה האנושית בעולמות העליונים על מנת להיטיב עמם.

קראו את הסיפור המקורי באנגלית

האזינו להקראה של הסיפור באנגלית

האזינו לאופרה המבוססת על “מגדל הפעמון”

הרמן מלוויל בויקיפדיה

ספרי הרמן מלוויל באתר “סימניה”

ספרי הרמן מלוויל באתר “עברית”

קראו עוד על הרמן מלוויל ב”יקום תרבות”:

האיים הקסומים של הרמן מלוויל: שיחה עם שניים ממתרגמיו של מלוויל לעברית

הרמן מלוויל מבקר בארץ ישראל

קראו עוד סיפור מוקדם על אוטומטה מסוכנת:

בן זוג למחול מאת ג’רום ק.ג’רום סיפור אימה משנת 1893

תגובה אחת

  1. תודה על התרגום

    ל’שדרך’ יש משמעות במיסטיקה הנוצרית, והשם מוכר מכמה יצירות בדיוניות; ציפור מתכת הוזכרה בטקסט קלאסי – על המכונה העצמאית הראשונה אולי בהיסטוריה הכתובה.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

5 − 2 =