שומעים את צעדיך, הוצאת “חדרים”, מהדורה ראשונה 2014, שנייה – יוני 2018.

ענת גרי -לקריף

המעניין והמיוחד בספר השירים ‘שומעים את צעדיך’, שכבר בהקדשה שבראשו, כמו שמו, מכוונים אל משמעות יסוד המפעמת בשירים, ומהווה להם בסיס שלא נאמר במפורש. זו אף עדות עקיפה לתפיסת עולם אינטגרלית של המשוררת, שיש בה נאמנות עצמית, ועל כן היא גם קובעת את התבניות המבניות של השירים ואת לשונם.

‘שומעים את צעדיך’ קרוי הספר, על פי כותרתו של שיר ההספד המרגש, הכלול במדור ששיריו נכתבו לזיכרו של סרן ניר לקריף ז”ל, בן אחיו של בעלה, שנפל באסון המסוק בהרי הקרפטים שברומניה ביולי 2010.

ניר לקריף, שאיננו עוד

כבר בכותרת טמונה הרגישות והפתיחות לזולת ולאהוב עליך, עד שאפילו זה שנפל ואיננו – נותר כחי בחווייה הפנימית שלך, ואת  כמו שומעת את צעדיו, ורואה אותו, והתחושה כל כך ודאית עד שדומה לך שכולם “שומעים” ו”רואים”.

רגישות כזאת קיימת גם לסובב את הדוברת בעולם הטבע והמראות, ואף זה יהווה מאפיין מרכזי בשירי הספר כולו. בנוסף, משתמעת כבר מן הכותרת תפיסת החיים והאירועים החיצוניים והנפשיים הקורים בהם – כהליכה סמלית בדרך בעלת שלבים. הליכה זו נחשפת בשירים רבים כמורכבת מתהליך של שלבים ניגודיים, שחיוב או שלילה בהם, קושי וסבל או שמחה והקלה בהם, והם פוגשים זה את זה או לעיתים באים ברצף. על כן, התבנית של תקבולת ניגודית תהיה מרכזית וחשובה, כשם שתוצגנה אפשרויות שונות של חוויות, רגשות, ואירועים בשיר האחד.

המעניין הוא, שלרוב, עם סיום, מתהווה או נרמזת שמץ של תקווה, נחמה, או הקלה. מכל זה משתמעת כאמור מרכזיותם של החושים, הפתוחים לקלוט את ההווייה – את הנוף, הים, הרוח, הגלים, את הרחוב, בני האדם – והכורח לבטא את החווייה המתעוררת מן המיפגש, להבינה, ולהביא בה סדר. על כן בשירים רבים כל החושים פתוחים לקלוט את שניתן לראות, לחוש, לשמוע, לגעת, ולהריח, את כל המצוי בדרך החיים. ועם זאת, ולא פחות מכך, לא פעם החושים והנקלט בהם מהווים אמצעי למבע הפנימי, והם כעין מטען סימלי, הבא לבטא באופן ישיר או מטאפורי את העולם הפנימי הגועש.

 בשיר “שומעים את צעדיך”, כאמור, הפנייה אל ניר המת היא מתוך תחושה שהוא נותר בעולמה, ולא רק בעולמה שלה, כחי. היא ממש שומעת את צעדיו כשהוא הולך בכל “גרם מדרגות”, גם “רואים את זיו פניך ואת מבטך”, כי אתה בליבנו תמיד כמו היית מהלך בינינו, היא דוברת מליבה הכואב, “ואיך אפשר מזה להתעורר?”

אמנם, לבסוף, הכרח להכיר בכך שקולו נדם ומבטו קפא, ונחמה אין, אבל “אי אפשר מזה להירגע”, והשיר כולו מרחף בין ההכרה במציאות לבין ההשתקעות באשלייה. אבל סיום כזה ללא נחמה אינו מאפיין את רוב שירי הספר, שהרי כל שירי המדור הם שירי אבל על הנופל. אבל כמו ברוב השירים, התהליך תחילתו בהפניית כל החושים והתודעה אל הזולת והעולם, ואז, מתוך ההתמודדות עם הפתיחות, צומחת השירה – ולא מתוך התכנסות  וסגירות ב”אני”. עם זאת, לגביה, דווקא מתוך פתיחות זו אפשר לבטא את האישי והכמוס ביותר.

גם בהקדשת הספר ניכרת תחושת יסוד זו. הריהו מוקדש בתודה “לכל אהוביי” – לאמה היקרה, “לארנון אישי ובחירתי האחת”, גם לשלושה ילדיה, שהם “יצירתי המושלמת ביותר”. ועל מה התודה? “על הליכתכם עימי בנתיב שאני מסמנת ועל תמיכתכם בי לאורך הדרך שבחרתי לעבור”. כאן, בנוסף לתפיסת החיים כדרך רבת שלבים ובחירות, מתבררת גם מרכזיותה של המשפחה, כמו גם חשיבות המימוש העצמי שלה-עצמה בתוכה של מערכת זו.

שׁוֹמְעִים אֶת צְעָדֶיךָ

שׁוֹמְעִים אֶת צְעָדֶיךָ בְּכָל גֶּרֶם מַדְרֵגוֹת

רוֹאִים אֶת זִיו פָּנֶיךָ בְּכָל פִּנָּה בָּרְחוֹב

זוֹכְרִים אֶת מַבָּטְךָ וְאֶת הַצְּחוֹק הַמְּשַׁחְרֵר

וְאֵיךְ אֶפְשָׁר מִזֶּה לְהִתְעוֹרֵר?

מַעֲבִירִים דַּפִּים בְּאַלְבּוֹמֵי תְּמוּנוֹת

וּבַשָּׁמַיִם שֶׁמֵּעַל כְּבָר עָפוֹת הַחֲסִידוֹת

הַחַגִּים עוֹמְדִים בַּפֶּתַח וְאַתָּה חָסֵר לָנֶצַח

וְאֵיךְ נַמְשִׁיךְ מִכָּאן אֶת הַמַּסָּע?

בְּשִׁיר הַמַּעֲלוֹת קוֹלְךָ נִשְׁמָע צָלוּל וָקַל

וּבְתוֹךְ הַשִּׁיר הַקּוֹל שֶׁלְּךָ זוֹעֵק אֶל הַמָּחָר

הַקּוֹל, הַכֹּל נִשְׁאָר אוֹתוֹ דָּבָר וּכְלוּם לֹא הִשְׁתַּנָּה

וְאֵיךְ נַמְשִׁיךְ לְבַד אֶת הַתְּפִלָּה?

הַקּוֹל שֶׁלְּךָ נָדַם וְהַחִיּוּךְ שֶׁלְּךָ קָפָא

וּבַסִּרְטוֹן רוֹאִים שׁוּב אֶת יוֹם חֲתֻנָּתְךָ

טַבַּעַת שֶׁעָנַדְתָּ עַל אֶצְבַּע עֲדִינָה

וְאִי אֶפְשָׁר מִזֶּה לְהֵרָגַע. 

זהו ספר בוגר, ששיריו באים להתמודד עם “הדרך” ורשמיה, וזה משפיע בהכרח גם על התבניות הפרוזודיות שבהן מתארגנים השירים. שהרי המבע השירי מכוון לחוש ולקלוט ולהבין את שמתארע בחוץ ובפנים. אי לכך מתחייב להכניס סדר כלשהו במבע השירי עצמו, ולא ייתכן כי יהיה פרוע ופרוץ. וכיוון שהתבונה עתידה להתגלות כאפשרות האחת לאחוז בקרני הרגש והסערה הפנימית ולהביא בהם סדר כלשהו, יהיו אף התבניות של המבע סדורות לרוב. הכיצד? במשקל סדיר למדי, בדרך כלל אם כי לא תמיד, ועם גיוונים מרובים, כמו גם בחריזות חלקיות, שאף הן לא בהכרח יהיו סדירות, אך הן משוות לשירים רבים כבר במראה החיצוני של הפרישה על הדף ובקריאה ראשונית, סדר ואירגון.

עם זאת, קריאה בתשומת לב תחשוף ותגלה את הסער הנפשי שהפך להיות מרוסן, או את ההתרגשות וההתפעלות שהפכו להיות מרוסנות, בכוח המבע השירי, החותר להבין ולקלוט את המתרחש בפנים.

שירים ממדור “שירי הזמן” (102-119) עשויים להדגים זאת בבהירות. למשל, כותרתו של השיר הראשון היא, “הַמְּצִיאוּת הִיא הַדָּבָר הֲכִי נֶהְדָּר” האומנם כך? בתמימות? כמובן שלא, כי זו היא מסקנה של נחמה לאחר תהליך כאוב, המתואר בשני בתים בלבד, המהווים שני שלבים ניגודיים ומסקנה אמיצה: תחילה “רָאִיתִי אוֹתְךָ שָזוּף וְגָבוֹהַּ“, מושלם בכל המעלות כמו במראת קולנוע פנימית, אך כשהקסם פג היא נותרה לבד, ועם הכאב המייסר. אלא שדווקא אז עלתה ההכרה כי ראיית המציאות כמות שהיא הרי זה “הַדָּבָר הֲכִי נֶהְדָּר.”

וכך בשיר “בטרם”, שבו מוצג הערב כמו היה יצור חי ובה בעת  גם כמסמל רגעים של קדרות ואיום בחיים “בְּטֶרֶם חֲשֵׁכָה מֻחְלֶטֶת / אָחַזְתִּי אֶת הָעֶרֶב בְּכַף יָדִי” (עמ’ 103 ‘בטרם’). היא דוברת, וניערתי אותו, והתריתי בו שלא יהיה קשה. אבל אולי הוא לא הבין, וירדה חשיכה מוחלטת, באו שעות קשות, ולילות של עצב ופחד ירדו. המעניין הוא שאז מגיע השלב הניגודי שבו מסתמנת ומסתמלת תקווה, כאשר  “הִפְצִיעָה שֶׁמֶשׁ חֲדָשָׁה” (עמ’ 103 ‘בטרם’). ומסקנה אופטימית רווית נחמה עולה – על פיה הלילה, המוחשי או הסמלי, ככל שיארך, בכל זאת הוא מנוצח.

אפילו בשיר רב הסמליות, “לילה אחד בלי גשם”, שכולו קריאה חוזרת בזעקה ל”אתם” שאינם מזוהים במפורש: “הַפְסִיקוּ אֶת הַגֶּשֶׁם בַּחַלּוֹנוֹת שֶׁלָּכֶם / רַק לְלַיְלָה אֶחָד. / תְּנוּ לִי לִהְיוֹת חָפְשִׁיָּה, לְבַד, / בְּלִי חוֹבוֹת” (עמ’ 110 ‘לילה אחד בלי גשם’) – הפסיקו ולו לשעה קלה, ואפילו לדקה, ואחריה היא תגיד אם היא מוכנה ורוצה להמשיך להיות איתם. אפילו בשיר הזה, כשאין בו הכרעה סופית, ו”הגשם” לא נפסק, התחושה היא שהתחינה תיענה ויינתן לה שחרור – כנראה מחובות החיים ולזמן קצר, ולאחר מכן היא תשוב אל המערכת הקיימת (המשפחתית? החברתית? התעסוקתית?). ואכן, קשיים לא חסרים בשירים, הם נרמזים בהם הרבה, אך לרוב מתרחשת קימה מחדש. כך שאפילו “הזקן”, שבודק את עציציו, מתחייה עימם, כמו חוזר אליו האביב ביום של שמש חורפית.

ומה כלול במדור הראשון ורב השירים, הקרוי בשם המחייב “פעימות הלב” (8-36)? נקדים ונאמר כי בשער המדור, מתחת לתמונת ציפור הדרור שצולמה על ידי המשוררת עצמה, ונמצאה הולמת את שירי המדור,  מופיעים שני טורי השיר העזים ביותר בספר לטעמי:

“נוֹשֵׂאת אוֹתְךָ כְּמוֹ אוֹת קַיִן עַל לוּחַ לִבִּי / וְאַתָּה כְּמוֹ עַיִט עָט עַל נִשְׁמָתִי” (עמ’ 8).

אכן, לא ברור מיהו האתה, והשורות הללו אינן מתיישבות עם מילות ההקדשה, אבל כשהן ניתנות מתחת לצילום של ציפור שהיא שוחרת שלום ודרור, הרי הטורים הללו, המכים בקורא בעוצמה, זוכים למשמעות של סיום בנחמה.

ומהן “פעימות הלב”? מתברר שהחתירה למגע של לב בלב. כבר בשיר הראשון, שהמדור קרוי על שמו, נמסר במבע מטאפורי החיפוש הרוטט של מגע נשמות האנשים זו בזו, כשם שניכרת התבנית ההגותית המארגנת את תפיסת העולם ואת הרגש. נאמר בבית הראשון “אֲנָשִׁים בָּאִים אֶל תּוֹךְ חַיֵּינוּ / כְּמוֹ נְקִישָׁה שֶׁל אֶצְבַּע בִּזְכוּכִית / אָז אֶל חַדְרֵנוּ רַעַד מִתְגַּנֵּב / בַּקֶּצֶב הַנִּפְלָא שֶׁל פְּעִימוֹת הַלֵּב” (עמ’ 9 ‘פעימת הלב’).

ואמנם, כל התבניות הפרוזודיות –  הדיבור המכליל בלשון רבים, הבית בן 4 הטורים, המיקצב, החריזה המסורגת – כל אלה הן תבניות מרסנות ומארגנות, הבאות להבין ולהביע את התהליך הנפשי. ומכיוון שאי אפשר לנסחו במושגים, רק המטאפורות עשויות למסור את הרגש. וכך משמשים למבע לילה ויום, ערות וחלום, ים וגלים ומגדל אור למחפשים, ונסיעה אל הנפש עם מטען על הגב, ואנשים אפילו מרחפים וחוזרים על מנת לגעת בגוש האבן שנסדק עד ש“תְּפִלָּה  נוֹגַעַת קַצֶּרֶת הַמֶּרְחָק.” (עמ’ 9 ‘פעימת הלב’). במילים אלו נחתם השיר, ונחמת-מה באה בסיומו של השיר בן חמשת הבתים, שרק האמצעי שבהם, בשל מטאפורת הגלים שבו, פורע את מבנה ארבעה הטורים הסדורים.

פְּעִימַת הַלֵּב

אֲנָשִׁים בָּאִים אֶל תּוֹךְ חַיֵּינוּ

כְּמוֹ נְקִישָׁה שֶׁל אֶצְבַּע בִּזְכוּכִית

אָז אֶל חַדְרֵנוּ רַעַד מִתְגַּנֵּב

בַּקֶּצֶב הַנִּפְלָא שֶׁל פְּעִימוֹת הַלֵּב.

אֲנָשִׁים עוֹבְרִים, חוֹלְפִים דַּרְכֵּנוּ

נוֹשְׂאִים מִשְׁקַל גַּעְגּוּעִים עַד תֹּם

וּבְמִפְגָּשׁ שֶׁל לַיְלָה וְשֶׁל יוֹם

פּוֹעֵם הָרֶגֶשׁ, מִתְעַרְבֵּל עִם הַחֲלוֹם.

מִדֶּרֶךְ אֲרֻכָּה

נוֹסְעִים גַּלִּים שֶׁל תִּקְוָה

עַל הַחוֹף

מִתְרַפְּקִים

מוּל יָם שֶׁל הַבְטָחָה

נָח בִּקְצֵה הַשְּׁמָמָה

מִגְדַּל אוֹר

לַמְּחַפְּשִׂים.

אֲנָשִׁים נוֹסְעִים אֶל נִשְׁמָתֵנוּ 

דּוֹמְעִים בְּרוּחַ עֶרֶב מְעֻנָּן

וְעַל גַּבָּם מַשָּׂא הַזִּכְרוֹנוֹת

שׁוֹטֵף, קוֹדֵר מִתּוֹךְ קִרְעֵי הַזְּמַן.

אֲנָשִׁים מְרַחֲפִים חוֹזְרִים אֵלֵינוּ

נוֹגְעִים בְּגוּשׁ הָאֶבֶן שֶׁנִּסְדַּק

בִּצְלִיל הַנְּשִׁימוֹת שֶׁנָּע בֵּינֵינוּ

תְּפִלָּה  נוֹגַעַת קַצֶּרֶת הַמֶּרְחָק.

למעשה, שיר זה מייצג את מרבית השירים במדור, אף שרובם אינם מתארגנים בבתים סדורים, כיוון שעיקרם תהייה והגות על “פעימות הלב” האישי, על מגעים בין אנשים, על התקרבות והיפרדות. למשל:  

אוֹסֶפֶת אֲנָשִׁים / וְשוֹמֶטֶת אוֹתָם בְּעִקּוּלֵי הַדְּרָכִים. / כְּעַמִּי וְתָמִי בְּמַעֲבֵה הַיַּעַר” (עמ’ 10 ‘אוספת’). על מירוץ החיים והשתנות העולם, הדרכים וההולכים. אף שנאמר כי את כל זה קובע “רַק מָה שֶׁיֵּשׁ לָנוּ בִּפְנִים..” (עמ’ 11 ‘אנשים’), עולה גם התהייה מה היינו פעם ומה אני כיום. פעם – אשנבים פתוחים לעולם, והיום – גן נעול שאפילו מפתחו נעלם.

גם ניסיון כלול בהם, להבין איך נולדים שיריה מתוך בחירת המבע, ומרשימות הן המטאפורות המביעות את החתירה להבנה והכללה. שירים מרגשים הם אלה המוקדשים לתהייה אמיצה על הזיקות הבין-אישיות שבין הדוברת לבין בני המשפחה, שכאמור לעיל, ההקדשה כבר רמזה למרכזיותם בעולמה.

בשירים הללו ממלא הטבע מקום מרכזי, כמאגר של מטאפורות וסמלים, עתים תוך פיתוח של מטאפורה אחת לכלל עלילה שלמה ומרשימה. כך למשל בשירי הפרידה העזים מאביה, ההולך ממנה והוא עטוף בשתיקתו, נמנע מלחשוף את המסתתר מאחורי “רעלת המסתור”. או התיאור העז של חוסר היכולת להיפרד כשהמיתר האחוז במיתר משמש מנוף מטאפורי לתיאור הקשר העדין אך החזק ביניהם. בדומה לכך, הים והגלים משמשים להבעת תהיותיה על חייו של האב אל מול שתיקותיו.

הוֹלֵךְ מִמֶּנִּי

                                 לאבא

אָתָּה הוֹלֵךְ מִמֶּנִּי

עָטוּף בִּשְׁתִיקָתְךָ

הַמְּתֻבֶּלֶת בְּכַעַסְךָ

הַצְּבוּעָה בְּצֶבַע הָעֶצֶב וְהַכְּאֵב.

לוֹקֵחַ אִתְּךָ אֶת סוֹד

חִידַת חַיֶּיךָ שֶׁלֹּא נִפְתְּרָה

וְהַחוֹמוֹת

שֶׁבָּנָה סְבִיבְךָ יֵאוּשְׁךָ,

גְּבוֹהוֹת מִתְּשׁוּקָתִי

לִקְרֹעַ אֶת רְעָלַת הַמִּסְתּוֹר

שֶׁמֵּאֲחוֹרֶיהָ

אֶמְצָא אוּלַי

אֶת מַעְיַן מַחְשְׁבוֹתֶיךָ שֶׁמֵּימָיו

יִשְׁטְפוּ אֶת הָעֲרָפֶל

הַמְּכַסֶּה כְּצָעִיף אָטוּם

אֶת דַּרְכֵי חַיֶּיךָ וְחַיַּי.

שירים מוקדשים גם לאם ולגעגועיה, לסבתא השוקעת בזיקנה ונשמתה כבר עייפה ובודדה, ושירים מעטים אך מעניינים לאהבות עבר. בולט גם שיר על מפגש מורכב של החברים שהיו פעם “בלילה קיבוצי”, ועז הוא השיר על “אובדן”, המביע כאב של אישה (חברה?) שעברה תהליך מייסר של הפלה טבעית ונותרה ללא יכולת ללדת עוד.

במדור “מסע אל הים” (עמ’ 37-49), לעומת זאת, מתקיים מסע אל הים בשלבים שונים של החיים (אולי משום שהמחברת ילידת קריית ביאליק), והשירים מתמקדים ב”אני” ובהתרחשויות הנפשיות שמתחוללות בה בילדות, בהתבגרות, ובבגרות, מתוקף העמידה אל מול הים או אל מול אי –  ממשיים ובה בעת גם מטאפוריים. עיתים הן מפליגות אל הכללות, או שהמימד המטאפורי הופך סמלי. אבל ראוי לציון מיוחד השיר “בית לבן”, כיוון שנושאו למעשה הוא המשפחה, ודווקא של הורי בעלה, מזל ומשה לקריף, כאשר לובנו של הבית מסמל את פתיחותו ואת הטבע הזורם בו עד שליבו נפתח. חוף הים הסמוך אף הוא לבן, והכול מאפשר לה “לִהְיוֹת מִי שֶׁאֲנִי” (עמ’ 47 ‘בית הלבן’), כשהירח זורח מקצף הים (שהרי שניהם לבנים). שיר כזה בהכרח יהיה סדור גם מבחינה פרוזודית אף כי לא בשלמות, כרמז לחשיבותו של הגיוון באותה פתיחות.

ולפני סיום ראוי לחזור אל המדור שעל שמו קרוי הספר, כיוון שיש בשירי ההספד שבו מאפיין ייחודי. אין אלה שירי זיכרון אופייניים, שתכליתם לפאר את מעלותיו ומעשיו הטובים של ההולך מאיתנו. אמנם אישיותו יוצאת הדופן של ניר לקריף ז”ל היא בבחינת הנחת היסוד המובלעת בכל שיר, אך המבע השירי מוקדש לכאבם של אוהביו, לסבלם הכבד על נפילתו באסון, ודווקא מתוך כך מצטיירים מעלתו וגודל האובדן. המשוררת עצמה אומרת בסיום השיר “אבן מול הים”, ותוך הליכה בבית-העלמין הצבאי, ולמראה “האבנים המלבינות” והשמות החרוטים עליהן, כי זה שלנו “וְאֵיךְ אֶפְשָׁר לְהַרְפּוֹת? / לְהָנִיחַ לוֹ לָלֶכֶת?” / “עוֹד לֹא אָמַרְנוּ כְּלוּם / וְהַכֹּל כְּבָר נֶאֱמַר” (עמ’ 53 ‘אבן מול הים’).

השירים מביעים את חוסר היכולת להינתק ממנו, מן האישיות האהובה והקרובה, והוא מוסיף להיות כחי עבורם, כשהם קולטים אותו בכל חושיהם. וכיוון שהכאב כה גדול, הכרח לבטאו ולארגנו במבע שירי, שאם לא כן הכאב “יפוצץ” מבפנים, וכך נולדו שירי ההספד, חלקם מתוך הטמעת כאב האחרים.

בשיר אחר היא מתארת, בלשון זכר כמדומה, את רגשות דודו, בעלה, שהוא לו “כאור” שנותר, והוא זועק אליו, חש כמו היה חי בסרט ומתחנן שיחזור. שירים קורעי לב אחרים מעלים את הכאב בביקור חוזר בבית-העלמין, וכיצד שמו עולה בכל שיחה, כי הוא, ניר, נולד בקיץ, התחתן בקיץ, ונהרג בקיץ, ואז חושך ירד על העולם.

ונסיים בעיון קצרצר בשירים ארספואטיים אחדים, שבהם מבקשת הדוברת להבין את הכורח הפנימי לכתוב שירה. כך, למשל, בשיר “לבחור” שבראשית הספר, עולה תהייה פרדוקסלית על הצורך הפנימי לבחור את המילים, להביע בהן את הצלילים, לגעת בזולת, לתת למילים משמעות דווקא אילמת, ולבחור בכוחן שוב את “האמת שלנו”.

לעומת זאת, בשיר “הרווח שבין המילים” (עמ’ 90), הרווח הזה מוצב כעיקרו של השיר ולא המילים, כיוון שניתן להכניס בו את כל “השאר”. אכן, “בראשית נבראו המילים”, אך יש בהן סוגים שונים, מגדירות, מפורשות, מפוצצות, ועוד, ולכן עיקר הוא הרווח שיאפשר לבטא את שאי אפשר להטמיע בהן.

לכאן  מתקשרת השאלה – מה זה להיות אישה (משוררת), ומטאפורות מן הטבע מסייעות להתמודד עם השאלה. כי המילים כשלו מלהגדיר. פעם זה להיות גבוה כגלדיולה, ופעם עמוק כתהום, פעם כמים, ופעם כצלילים, אבל המהות היא להיות כמו “טיפות קטנות באהבה” שמרוות את האדמה, שהיא – כך אנחנו מבינים – בסיס הכול. אי לכך, נבחר השיר הקצר, הקרוי גם הוא בשם “פעימות הלב”, להופיע על העטיפה האחורית, שגם בה, כמו בעטיפה הקדמית, מופיע צילום הים הגועש ולידו בחול סימני צעדים, ונאמר בו כי “מילים הן הדרך המחברת בין בני אדם”, אך הן גם “חוצות את הגבול / שבין פעימות הלב” של ה”אני” עצמו. ואז נשמעים כהד צעדיו של הנופל.

הָרֶוַח שֶׁבֵּין הַמִּלִּים

בְּרֵאשִׁית נִבְרְאוּ הַמִּלִּים

וּבַמִּלִּים

אֶפְשָׁר הָיָה לְהַסְבִּיר

לְהַגִּיד כִּמְעַט הַכֹּל

כִּמְעַט תָּמִיד.

מִלִּים מְפֹרָשׁוֹת מַגְדִּירוֹת

מִלִּים מַבִּיעוֹת וְנוֹגְעוֹת

מִתְפּוֹצְצוֹת

מַחְרִישׁוֹת

מְנַסּוֹת וּפוֹגְעוֹת.

יֵשׁ מִלִּים מְבָאֲרוֹת

מַנְצִיחוֹת, לוֹחֲשׁוֹת

מְהַסּוֹת

יֵשׁ מִלִּים שֶׁאוֹהֲבוֹת

וְכָאֵלֶּה שֶׁלֹּא.

בְּרֵאשִׁית נִבְרְאוּ הַמִּלִּים

אַחַר כָּךְ נוֹצַר

הָרֶוַח שֶׁבֵּינֵיהֶן

וּלְתוֹכוֹ

אֶפְשָׁר לְהַכְנִיס

אֶת כָּל הַשְּׁאָר.

ולסיכום: הרי זו שירה החותרת להבנת “האני” ולמבע כמעט בלתי אפשרי במילים של הבנה זו, וכך דווקא ליצור זיקות בין-אישיות, לקיים קשר עם אנשים, להיות “אשנבים פתוחים” לזולת. להגיע למגע עם אדם ועולם, ולשמש פה למגע זה.

ענת גרי-לקריף

קראו גם :

האתר של ענת גרי-לקריף

ענת גרי-לקריף באתר “חדרים”

דף הפייסבוק של ענת גרי-לקריף

צפו גם

ענת גרי-לקריף – בפרויקט ‘ספרא טבא’

סָפְרָא טָבָא – שיחות בדרכים עם ענת גרי לקריף

ענת גרי-לקריף – מפגשי עריכה

ענת גרי-לקריף – כרטיס הביקור

הפוסט הקודםהמלצות אנשי יקום תרבות לסוף השבוע 7-8 פברואר 2020
הפוסט הבאעשור של “יקום תרבות”
ארנה גולן
ארנה גולן (בן דרור), ילידת 1935, חוקרת, מרצה לספרות עברית וסופרת. גולן פרסמה מאמרים ומחקרים בנושאי ספרות עברית מתחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת. מחקריה, ראשיתם בחישוף מאמרי ביקורת ספרותית לסוגיהם בכתבי העת של המחצית השנייה של המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, ובתיאור הדינמיקה ההיסטורית של התמורות בפואטיקה הביקורתית שבהם. בייחוד תואר מפעלם של מבקרים ועורכי כתבי עת מרכזיים. במקביל, הציגה אפשרויות קריאה חדשות בסיפורי ש"י עגנון. מאוחר יותר התמקדו מחקריה של גולן בתיאור מאפייניהם של סוגים סיפוריים בסיפור הישראלי, ובהתפתחותם הפנימית ברצף היסטורי ממלחמת השחרור ועד שנות ה-80 של המאה ה-20. ארנה גולן נשואה לסופר שמאי גולן ואם לארבעה. מתגוררת בתל אביב.

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן