אפילו שהיית “מפעם”, לא ידעת לבשל. שנים ניערת שרידי קציצות מטוגנות ושרופות מהבגדים של ארבעת בניך, ושלחת אותם לרחובות בת ים של אז, שעדיין הייתה תמימה כנערה של שנות ה- 60. גם לא ניקית מי יודע מה, אפילו שהיו רבים שהרימו גבה, עיקמו את פיהם ותהו. בשתיים בדיוק, אחרי שתי פרוסות דבש, נכנסת לשלאפשטונדה שלך בזמן שהשכנות, מרפסת מול מרפסת, עמלו על המכונה השלישית (זו של בגדי העבודה של הבעל), שטפו את הבלקון והשלימו את ניעור האבק מוואזות פרחוניות, דמויות פורצלן אוסטרי. אבל בגלל שכולם היו ניצולי שואה או סוג של ניצולי שואה, החיים קיבלו ציון “עובר”. והילדים? גדלו, ודווקא “גדלו טוב”.
מה עוד היה שם? ממה ששמעתי, היית פרסונה שהצליחה להתאים את עצמה לנִיצּוֹל האמיתי ששרד את הצעדה ההיא. הגבר של חייך שקנה לך את התחתונים ואת השמלות, וכל יום שישי לפני שיצאתם לשחק רמי עם “פולניה” היה סוגר לך את הכפתור מאחור, כדי שתהיי בדיוק. הגבר שביום חמישי היה “עושה שוק” ומביא את הנקניק לילדים, אבל אוכל יום יום את מה שבישלת כי זה תמיד היה יותר טוב ממה שהיה לו בגטו, וחוץ מזה, אוכל לא זורקים.
ובגלל שלא יכולת להתחרות בו ובצער העולם, כי מה זה אבא שנוטש בגיל שנה לעומת קליפות תפוחי אדמה שנלחמים עליהם, ההתאמה שלך אל גבר החלומות הייתה מושלמת. אפילו במיטה כשאנס דרש ודחק בך הלוך ושוב והלוך, בעיניים עצומות ובפה קפוץ הוכחת לאמך ולו שאת ראויה: “אמרת לי, כלום, כלום לא יצא ממך, אפילו כפתור את לא יודעת לתפור, ותראי אימא, איך האיש הזה רוצה ממני ילדים, ילדים, בלי שאני יודעת לתפור כפתור”.
וכך, למרות שנשמת באופן חלקי את החיים, ומבלי שהבנת אפילו איך זה קרה, הפכת לאישה שעשתה קסמים. קסמים עם חוטים וכפתורים ומחט, ואת כל הצבעים שבעולם, וגם את אלו שלא קיימים, הכנסת למטבח שלך. חוץ משחור. אותו השארת להסתובב בעולם. ובאצבעות ענודות בטבעות ענק רקמת, סרגת, תפרת, ארגת, קלעת, שזרת, חרזת, ואחזת בקצה של החוט שתמיד ידעת איפה הוא מתחיל ואף פעם לא ידעת איפה הוא יגמר, וצעד אחר צעד הלכת בעקבות החוטים, והחוטים הוליכו אותך רחוק, הרבה יותר רחוק מהפינה הקבועה שלך במטבח, הרבה יותר רחוק מעשן הסיגריה ה- 50 שלך של אותו היום, כי מה זה סכנת סרטן בהשוואה למסע שלא נגמר?
ויום בהיר אחד, בעודי נערה פעורה שנפעמה מהקלילות של הנער ההוא, “הַבַּתְּיַמִּי”, והוא כמעט בן גילי והוא לוחם, ויודע לחנות ברברס, ובכלל הים בשבילו זה בית, גם בעמוקים, והוא מותיר את הפחד מאחור, יכולתי לראות אֵיךְ בְּרֶגַע בָּהִיר אחד מָצָאתִי אוֹתו, כַּרְטִיס מְנַצֵּחַ, ויָדַעְתִּי שֶׁאוּכַל לַחְצוֹת אֶת הַכְּבִישׁ הַקָּרוֹב לְבֵיתִי, שָׁם, המוות שֶׁהִמְתִּין לִי הִשְׁתַּהָה.
וביום ההוא הגעתי אליך, את, ששזרת בו בנער, בכור בניך, את חוטיך. וישבתי מולך והלכנו בעקבות החוטים, שתי וערב אנחנו נעות אל תוך לילות לבנים, רוקמות משאלות לתוך שמיכת טלאים רכה, וידיך פורמות בזהירות קשרים בשערי הסורר, תופרות כפתורי תקוה למי שאני, למי שאהיה, טומנות צבע מרחיב אופקים בכפלי חולצתי שנדהמת מהאפשרויות שנאספו בה, להיות גם וגם, וגם לא להיות ולחזור ולהיות.
ועכשיו אני. אתך. ואני, כפתור אני לא יודעת לתפור, עד היום, את יודעת?

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

4 × 4 =