סיפור לרגל יום השואה הבינלאומי

מחזה מביש במיוחד התחולל בבית המשפט כאשר אחד העדים, ניצול מהמחנות, קרס והתמוטט זמן קצר לאחר שעלה להעיד. טוב יעשו אם ימצו את הדין עם המנוול היושב על כיסא הנאשם, אך מדוע מכריחים את הניצולים לחוות מחדש את אשר הם חוו? האם בשם השאיפה לצדק מגיע להם לסבול שוב?

(מתוך: דיווח ממשפט אייכמן מאת אנה פרנק, ניו-יורק טיימס, 9.6.1961)

 “קפה, אנה?”

אנה הרימה את ראשה מהמחברת, סגרה אותה והניחה את העט על השולחן הקטן שבחצר. היא לקחה בזהירות את הספל החם מאחותה. “תודה, מרגוט.”

“את חייבת להודות שלפחות את הקפה אנחנו עושים כמו שצריך פה.”

אנה לגמה מהספל והנהנה. “האוכל שלכם זוועה, הסיגריות איומות והאוטובוסים אף פעם לא מגיעים בזמן – בגלל זה קמתי כל-כך מוקדם, אגב – אבל קפה אתם בהחלט יודעים לעשות פה, בארץ הקודש.”

“את נוסעת לירושלים גם היום? הספקת לישון בכלל?”

“כן, עוד יום של המשפט. לא ישנתי הרבה, אבל זה בסדר. אני לא ישנה הרבה בדרך כלל.”

מרגוט חייכה שוב. “כן, גם אצלי זה ככה. אני… אה, רגע.” גבר כבד-גוף בגיל העמידה חלף על השביל שמול החצר ומרגוט נופפה לעברו. “צבי?”

הגבר פנה לעברן וחצה את המרחק מהשביל לחצר בכמה פסיעות מהירות. “בוקר טוב, מרגלית. זאת אחותך?”

“כן, תכיר בבקשה, זאת אנה. היא צריכה להגיע היום לירושלים עד הצהריים. היום אתה נוסע לתל-אביב, נכון? תוכל לקחת אותה עד שם כדי שהיא תוכל לתפוס אוטובוס מהיר יותר?”

“אין בעיה,” אמר צבי. “אני אגיע עם הטנדר לאסוף את אחותך עוד חצי שעה.”

“תודה רבה,” אמרה אנה.

צבי הנהן, ואז הפנה אליהן את גבו וחזר לשביל. “נו, את רואה,” אמרה מרגוט, “גם האנשים פה לא כאלה נוראים כמו שעשית מהם כשהגעת.”

“אני לא יודעת,” השיבה אנה. “יכול להיות שהם נחמדים רק לאנשים עם השם הנכון, מר-ג-לית.”

מרגוט משכה בכתפיה. “זה השם שנתנו לי כשעליתי, וזה שם יפה בעברית.”

“כן, אני בטוחה שאת מאוד מרוצה ממנו. זה מזכיר לי, כשאני נוסעת לבית המשפט, האוטובוס תמיד עובר דרך שכונה גדולה בירושלים. יש שם המון יהודים…”

“לא! באמת?”

“את יודעת למה אני מתכוונת. לא יהודים כמוך פה בקיבוץ, ובטח לא כמוני. יהודים אורתודוכסים, עם זקנים, שמסתובבים פה עם חליפות שחורות בחום הכי גדול, והרחובות שלהם מלאים באשפה וטינופת…”

“הם חיים לפי המסורת שלהם, אנה, ואנחנו מכבדים את זה.”

“זה גטו, מרגוט.”

” הקמנו מדינה, אנה, כדי שיהודים יוכלו לחיות איך שהם רוצים.”

“באמת? את ראית איך כשישבתי אתמול בערב עם אלי ודנה והאלבום תמונות הם לא רצו לתת לי ללכת. הם מאוד התלהבו שהדודה שלהם מסתובבת בכל העולם ולא הלכה לגור בגטו בירושלים, או פה בקיבוץ.”

“זה קל מאוד לעשות רושם על ילדים, אנה. חוץ מזה, הצילומים שלך מרחבי העולם לא ממש עניינו אותם. הם התלהבו רק מאלה עם ארי בן-כנען.”

“אה, פול ניומן. נכון, הם מאוד התאכזבו כשסיפרתי להם שראיינתי אותו בהוליווד ולא הגעתי לצילומים של ‘אקסודוס’ פה. אבל את עדיין טועה – הם התלהבו באותה מידה מהצילומים שלי עם קירק דאגלס.”

“ועם מי עוד היו צילומים שלך שם באלבום, אנה? טוני קרטיס? יול ברינר?”

“אלה החיים הטובים, מרגוט, והרווחתי ביושר את הזכות ליהנות מהם. גם את, אגב, למרות שאת לא מנצלת את הזכות הזו.”

“החיים שלי טובים, אנה.”

אנה לגמה שוב מהקפה והניחה את הספל. “בסדר, מרגוט. הילדים כבר התעוררו? הייתי שמחה להגיד להם שלום לפני שאני עוזבת.”

“”הילדים לא ישנים אצלנו בבית, אנה. הם ישנים בבית הילדים.”

אנה בהתה באחותה בחוסר-הבנה.

“את יכולה לסגור את הפה, אנה. זה מלמד אותם בגרות, עצמאות, ואחריות.”

“אז כשהיהודים מגיעים לפה, מחליפים להם את השם. בירושלים, הם גרים בגטו. בקיבוץ, לוקחים להם את הילדים. מה עוד, מרגוט? מגן דוד צהוב על החולצה?”

מרגוט הזעיפה פנים. “זה לא מצחיק, אנה.”

“אני לא צוחקת. אני באמת מנסה להבין. חלמת להיות אחות, ובמקום את חולבת פרות כל היום, ובלילה לוקחים לך את הילדים. מה טוב לך פה?”

“יש לי כאן בית, אנה. לא היית רוצה בית משלך?”

“שלוש שנים ארורות היה לנו בית. בית שלא יכולנו לצאת ממנו. כל-כך הרבה בית היה לנו אז. לי זה הספיק לכל החיים.” היא קמה מהכיסא. “הנה הנהג שלי. תודה על הקפה, מרגוט. תמסרי דרישת-שלום לילדים.”

***

ירושלים כולה חוגגת. מפגן מרהיב של שירים וריקודים בכל פינה, שאין דרך לחמוק ממנו. החגיגות מזכירות לי את אלה להן הייתי עדה בהולנד, עם תום הכיבוש. אני זוכרת כיצד אזרחי המדינה חגגו אז את חירותם המחודשת. היום אני תוהה: האם החגיגות ההן לא היו מוקדמות מדי? האם אכן כל בעיותינו נפתרו אז?

(מתוך, “ישראל: עשרים שנות חלום” מאת אנה פרנק, טיים מגזין, יולי 1968)

מרגוט התיישבה מול אנה, שהיתה שקועה בפנקסים שהיו פתוחים על השולחן. “עדיין עובדת מוקדם, אני רואה. ואפילו הכנת לעצמך קפה.”

אנה הרימה את ראשה. “אה, בוקר טוב מרגוט. כן, אני צריכה לארגן את כל זה ולשלוח לעורך. הם רוצים את הכתבה כמה שיותר מהר.”

“התחלתי לקרוא את הפרק שנתת לי אתמול.”

אנה הניחה את העט והתבוננה באחותה בעניין. “מה חשבת?”

“כתוב נהדר, כרגיל.”

“אבל לא אהבת.”

“זו אותה בעיה שתמיד היתה לי עם הכתבות שלך. אף פעם לא מרגישים שאת באמת שם. את תמיד משקיפה מהצד. יש לך הרבה מה להגיד על מה שאנשים אומרים ועושים, ומעט מדי להגיד על עצמך.”

“הסיפור שלי אף פעם לא היה מספיק מעניין.”

“זה פשוט לא נכון, אנה. למה אף פעם לא ניסית לפרסם את היומן שאת כתבת כשהיינו במחבוא?”

אנה הרימה גבה. “אבא לא סיפר לך? שרפתי את היומן ההוא.”

“אנה! למה עשית את זה?!”

“כי אני שונאת את הזיכרונות האלה, מרגוט. אני לא רוצה לחזור לזמן שבו הייתי ילדה קטנה ומעוררת רחמים. זה מה שאתם לא מצליחים להבין פה – זה לא טוב להסתכל אחורה.”

“עשרים שנה אני פה, אנה. עשרים שנה כולנו פה. את לא חושבת שאנחנו מביטים קדימה?”

“ניצחתם במלחמה, מרגוט. זה לא נקרא להביט קדימה.”

“אני מבינה שלדעתך בעתיד הקרוב לא יהיו מלחמות יותר? בכלל?”

אנה לגמה מספל הקפה. “אני חושבת שהסימנים מעודדים.”

“באמת?”

“אני רואה מה קורה באמריקה, מרגוט. הצעירים שם קיבלו שכל. הם כבר לא מוכנים לספוג את כל השטויות של המבוגרים שאומרים להם ללכת לצבא ולהיהרג.”

“איזה מזל שהם קיבלו שכל רק עכשיו, אנה, ולא לפני עשרים וחמש שנה. אם זה היה קורה אז, אני לא חושבת שאני ואת היינו יכולים להתמודד מול הנאצים לבד.”

“מי יודע מרגוט? אולי במקרה כזה גם הצעירים הגרמנים לא היו משתפים פעולה.”

“אני חושבת שאת מאוד נאיבית, אנה.”

“אני לא חושבת ככה. בשנה שעברה עשיתי סדרת כתבות ונדדתי עם חבורות של הצעירים האלה במשך חצי שנה. זה היה נהדר. לראות כל-כך הרבה מקומות חדשים. לעבוד קצת בכל מקום, להרוויח קצת כסף ולהמשיך הלאה. לישון כל לילה בחוץ, בשק שינה, כשכל פעם מישהו אחר מנגן על הגיטרה. בלי לדאוג לכסף מעבר למה שצריך, בלי לחשוב מה יהיה בעוד שבוע, בעוד חודש.”

“אז היה לך קצת חופש על חשבון העבודה. מזה הגעת למסקנה שהעולם הופך למקום טוב יותר?”

“זה גרם לי להבין המון דברים. מה יוצא לנו מלהישאר במקום אחד? מלחמות וסבל. אנחנו היהודים הבנו את זה לפני כולם, ואז החלטנו לוותר על זה.”

“לישון בחוץ כשמישהו מנגן בגיטרה זה משהו שאני יכולה לעשות גם פה בקיבוץ, אנה. אני מבטיחה לך שזה לא יסיים את המלחמות.”

“אה,” אמרה אנה בחיוך שובב. “אבל כאן אין לכם מישהו שמנגן בגיטרה כמו האיש שאני פגשתי.” היא פתחה את התיק שלה, הוציאה מתוכו צילום והושיטה אותו למרגוט.

מרגוט ישרה את משקפיה על אפה. “מי זה?”

“בוב דילן. לא שמעת עליו?”

“אנחנו כנראה רחוקים מדי מהציביליזציה. זה הבחור שאמרת עליו שמנגן בגיטרה?”

“הוא משורר מדהים, מרגוט. יום אחד כולם יבינו שהוא אחד המשוררים הגדולים באמריקה.”

“והמשורר המדהים הזה, שהצטלם פה בלי חולצה כשאת לידו בבגד-ים, הוא צעיר ממך בעשרים שנה, או רק חמש-עשרה?”

“אוי, מרגוט, את מגזימה. בקושי שתים-עשרה.”

“בקושי. אז איזה עיתון זכה שקוראיו ישתתפו בהרפתקאות המרתקות שלך עם גדול משוררי אמריקה?”

החיוך של אנה התרחב. “כתבתי עליו, כמובן, אבל את ההרפתקאות המשותפות שלנו ואת הצילום הזה שמרתי לעצמי. כמו שאמרתי, אני לא הסיפור המעניין פה.”

“הסיפור שלך עם הבחור הצעיר הזה נשמע לי כמו סיפור מרתק, אבל טוב שלא פרסמת אותו ואת הצילום הזה. אני לא חושבת שזה היה תורם לבריאות של אבא.”

אנה גלגלה את עיניה. “את לא ביקרת אצל אבא כבר שנים, אבל את עדיין נשמעת בדיוק כמוהו.”

“את הולכת הרבה עם הראש בעננים, אנה. מישהו צריך לגרור אותך מדי פעם בחזרה למטה.”

אנה נראתה כאילו היא עומדת להגיב, ואת הרימה את ידיה לאות כניעה. “מה שתגידי מרגוט. תני לי עוד שעה לעבוד פה על הכתבה, ואז אני אצטרף אליכם לארוחת בוקר.”

***

דממה שלאחר מלחמה. דממה ברחובות, כשהאזרחים מתהלכים בהם, מוכי יגון והלם – הכעס, ככל הנראה, יגיע בקרוב. דממה בחנויות ובמקומות הבילוי הריקים מאדם. דממה בבתי העלמין בהם מובאים למנוחה החיילים שנפלו – מופרת, מדי פעם, בזעקות שבר של אלה שאיבדו את יקיריהם.

(מתוך: “מלחמת אוקטובר: מבט מהעורף” מאת אנה פרנק, ניוזוויק, 26.11.1973)

“קפה, מרגוט?”

מבטה של מרגוט נותר נטוע בנקודה כלשהי באופק. היא לא הפנתה את ראשה לעבר אחותה. “תודה, אנה.”

אנה הניחה את הספל על השולחן. “אני לא אגיד לך שאת צריכה לישון, כי אני יודעת שזה בלתי-אפשרי בשבילך כרגע. אבל את צריכה להיכנס הביתה. עומד לרדת גשם.”

“אז מה?”

“אז אני לא רוצה שתחלי בדלקת ריאות, מרגוט.”

מרגוט הוציאה ממחטה מכיסה וקינחה את אפה. לאחר מכן הרימה את הספל מהשולחן ולגמה ממנו. “הבריאות שלי היא הדבר הכי פחות חשוב כרגע, אנה.”

“לא נכון, מרגוט. זה הדבר הכי חשוב. כל האנשים שבאו לכאן בימים האחרונים באו כדי לבדוק איך את מרגישה.”

“הם באו להיפרד מאלי.”

“מאלי הם כבר נפרדו בלוויה. עכשיו הם דואגים לך. בבקשה, מרגוט, בואי ניכנס פנימה. נוכל לשבת ולדבר שם.”

“לדבר על מה? יש לך עוד קשקושים פילוסופיים להשמיע לי, כמו בכל ביקור שלך, או שהפעם תסתפקי רק בלהגיד לי שצדקת?”

“אין לי שום כוונה להגיד לך דבר כזה. את יודעת כמה אהבתי את אלי…”

“אבל באמת צדקת! אם לא היינו פה, הוא לא היה הולך למלחמה, והוא לא היה…”

מרגוט החלה להתייפח. אנה קמה וחיבקה את אחותה בעוד דמעות זולגות מעיניה-שלה. ההתייפחויות של מרגוט גוועו לאחר כמה דקות. “אני בסדר עכשיו, אנה. שבי.”

אנה התיישבה מול אחותה. “מרגוט, בואי ניכנס פנימה. אנחנו צריכות לדבר.”

“על מה כבר אנחנו יכולות לדבר שם שאנחנו לא יכולות לדבר פה?”

אנה היססה. “ישבתי קצת עם דנה אתמול. היא הראתה לי חלק מהעיצובים שהיא עבדה עליהם.”

“מה?!”

“מרגוט…”

“רק קמנו מהשבעה על אח שלה, וזה מה שיש לה בראש עכשיו? ואת – לא חשבת להגיד לה שזה לא הזמן?”

“לא, מרגוט, זה בדיוק הזמן. לילדה שלך יש ראש על הכתפיים, והיא דואגת לעתיד שלה. עכשיו יותר מתמיד.” אנה היססה. “העיצובים שלה לא רעים בכלל, והיא שאלה אם אני יכולה לנסות למצוא לה עבודה באירופה או ארצות הברית. יש לי קשרים…”

“וזה מה שהבטחת לה? עכשיו, כשהילד שלי מת, את רוצה לקחת ממני גם את הילדה?!”

“לא הבטחתי כלום ואני לא רוצה כלום, מרגוט. אמרתי לה שאני צריכה לדבר איתך קודם.”

“יופי. עכשיו דיברנו. התשובה היא לא.”

“מרגוט, תקשיבי לי…”

“התשובה היא לא, אנה.”

“מרגוט, פה בקיבוץ דנה תהיה לכל היותר תופרת. גם בתל-אביב או בערים האחרות שלכם פה לא יהיו לה יותר מדי הזדמנויות, ישראל היא מדינה קטנה. באירופה או באמריקה היא יכולה להיות מעצבת.”

“מי את שתקבעי…”

“אני לא קובעת שום דבר, מרגוט. דנה כבר ילדה גדולה, ויש לה זכות להחליט שהיא עוזבת. אני עזבתי את הבית כדי לחיות באמריקה. את עזבת את הבית כדי לבוא לפה. אבא ואמא לא אהבו את זה, אבל הם כיבדו את ההחלטות שלנו.”

מרגוט בהתה באנה כשדמעות מציפות את עיניה. “זה לא הוגן.”

אנה הנהנה. “נכון, מרגוט. אבל אין ברירה. ברור לך שדנה תעזוב גם בלי העזרה שלי.”

מרגוט לגמה מהספל שלה, ובמשך מספר דקות לא אמרה דבר. לבסוף היא שברה את שתיקתה. “אני עדיין לא אומרת כן. אני רוצה לדעת קודם לאן בדיוק את חושבת לשלוח אותה, ואצל מי היא תעבוד.”

אנה הנהנה שוב. “אני לא אציע לה שום דבר לפני שאדבר איתך.”

“ואם… אם היא הולכת… אז אני רוצה שאת תישארי פה.”

“מה?”

“אם היא תלך, לא יישאר לי פה אף אחד. גבי נפטר לפני שנתיים. אלי נהרג עכשיו. בלי דנה, יישארו לי בבית רק זיכרונות. את המשפחה היחידה שתישאר לי. בואי לגור פה. אם את כל-כך דואגת לעתיד של דנה, אז תדאגי באותה הזדמנות גם לי.”

אנה התבוננה באחותה בהבעה עגומה ואז נאנחה. “בסדר, מרגוט.”

מרגוט בהתה באחותה. “את רצינית.”

“כמובן. זה יהיה גיהינום בשבילי, ואני די בטוחה שגם בשבילך, אבל כמעט שלושים שנה אני מתרוצצת בכל העולם ודואגת בעיקר לעצמי. אולי הגיע הזמן לחשוב קצת על אחרים. בגלל זה אני רוצה לעזור לדנה. וגם לך.”

“ומה עם הקריירה שלך?”

“קריירה אפשר להחליף. האמת היא שאחרי הפוליצר קצת נמאס לי מעיתונים. את יודעת שכבר שנים אני מנסה לכתוב ספר ולא מצליחה. אולי דווקא כאן אני אמצא השראה. עכשיו בואי ניכנס הביתה.”

***

בדרכי חזרה מ-‘יד ושם’ לקיבוץ, שמעתי ברדיו על ההכנות לקראת ביקורו של נשיא מצרים בישראל. וזו אולי תמצית המסע הישראלי אותו למדתי בסופו של דבר להעריך, אחרי שעברתי לגור כאן: המסע מאימת העבר לתקווה לעתיד, תקווה שטרם התממשה במלואה, אך תמיד ניצבת באופק.

(מתוך: “לחיות בישראל: יומן” מאת אנה פרנק, הוצאת דאבלדיי, 1980)

אנה חצתה בכעס את השביל שהוביל לחצר הבית של אחותה. “מרגוט, תכנסי הביתה מיד. את צריכה להיות במיטה.”

“מיטה לא תעזור לי, אנה, ואת יודעת את זה.” הדברים לוו במתקפת שיעולים.

“בטח שהיא תעזור לך. וגם התרופות שהרופא רשם. ואם היית מסכימה להתאשפז בבית החולים המצב שלך היה עוד יותר טוב.”

“אני לא רוצה למות כשאני כלואה באיזה חדר, אנה. אני בטוחה שאת מבינה למה.”

“את לא עומדת למות…”

“די, אנה.”

“את לא יכולה לעשות לי את זה, מרגוט,” אמרה אנה בקול רועד. “ביקשת ממני להישאר פה כי לא רצית להיות לבד. איך את משאירה אותי עכשיו?”

“את זוכרת מה אמרת לי לפני ארבע שנים? זה לא הוגן, אבל אין ברירה.”

“מרגוט…”

“את באמת עזרת לי, אנה. עזרת לי להשלים עם דברים. עזרת לי להבין שהחיים שלי באמת היו טובים, כמו שפעם אמרתי לך. עכשיו שבי, בואי נדבר.”

אנה טלטלה את ראשה. “על מה את רוצה לדבר?”

“על הכל חוץ מהבריאות שלי. מה היה ב-‘יד ושם’. פגשת את כולם?”

אנה הנהנה. “כן, כולם היו שם. ויקטור, ויוהנס, ומיפ, ובפ. הם מאוד הצטערו שלא יכולת לבוא.”

“כן, הייתי שמחה לראות אותם מקבלים את המדליות. מגיע להם כל-כך הרבה. מה עם משפחת ואן-פלס?”

“פטר היה. פגשנו אותו לפני שנתיים בהלוויה של אבא, את זוכרת?”

“כן, אני זוכרת. אני בטוחה שהוא שמח לפגוש שוב את אהבת הנעורים שלו.”

אנה חייכה. “ישבנו ודיברנו קצת אחרי הטקס. נולדה לו עוד נכדה מאז. והוא דווקא התלהב מאוד מהתמונה שלי עם בוב דילן.”

מרגוט פרצה בצחוק שהפך במהירות לעוד מתקפת שיעולים. אנה הניחה את ידה על זו של אחותה. “מרגוט, בבקשה, בואי ניכנס פנימה.”

“לא, אנה.” נשימותיה של מרגוט נעשו כבדות. “אנה, אני צריכה שתבטיחי משהו. אני צריכה שתבטיחי לי שתישארי כאן אחרי שאני אלך. שלא תעזבי את הבית פה.”

“מרגוט, מה נשאר לי בבית בלעדייך?”

“תשמרי על הבית, אנה. תשמרי עליו בשביל דנה, או בשביל הילדים של דנה. תדאגי שלמשפחה שלנו יישאר בית.”

“מרגוט…”

“בבקשה, אנה. אל תברחי עוד פעם. אל תברחי מהזיכרונות.”

אנה נותרה דוממת במשך דקות ארוכות, ולבסוף הנהנה. “אני מבטיחה, מרגוט.”

“תודה, אנה,” אמרה מרגוט ועצמה את עיניה.


קראו גם :

שלך אנה פרנק

דף הפייסבוק של רז גרינברג

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן